קטמנדו: נשמות אבודות מחפשות אהבה
יעל עצרה בבית חב"ד בקטמנדו בדרך למנזר קופאן, שם הפכה לנזירה. ורדה הגיעה למקום כדי להשלים הליך אימוץ של ילדה מבית היתומים המקומי. שתיהן איבדו את היקר להן מכל, וגורלן התחבר לטרגדיה השמורה לסדרות דרמה טלוויזיוניות. אבל חני ליפשיץ הייתה שם, ומביאה את סיפורן האמיתי לגמרי
חני ליפשיץ
26/01/2014 15:11
"לא, זה לא כאן". רוח חמה שורקת את המילים. "אנחנו אפילו לא בכיוון". אני מביטה בבעלי בעיניים עייפות. השמש קופחת, הרגליים כבדות, אנחנו מנסים להסדיר את הנשימה. זה מצליח לנו בקושי. "אני לא מבין מה קרה", הוא אומר לי, "אבל זה בוודאות לא כאן". אנחנו מסתכלים על האופק הצהוב, על הסלעים הרבים שסביבנו, מחשבים בלי מילים את הזמן שעוד נותר לנו קודם החשיכה.
הילדים מחכים לנו בבית. החבר'ה מחכים לנו בבית חב"ד. מתיישבים על סלע חד מידי, ומנסים לאמוד את השעה. לשנינו הרי אין שעון על היד. אף פעם לא היה. נכון שהרבה זמן לא ראינו אותה ואנחנו דואגים לה, אבל לא יצאנו ערוכים מספיק.
השמש זוהרת אלינו בכתום. מסמאת את עינינו לרגע.
כתום היה גם הדבר הראשון שראיתי כשהיא נכנסה אלינו
גלימה כתומה כרוכה סביב גופה כנחש, שערה מגולח למשעי כמנהג הנזירים. התיק עשוי מבד חום גס ופשוט. פניה פני ילדה עיקשת: "שמעתי שיש אצלכם שתייה חמה בחינם", היא אמרה, משהה את המילה "חינם". מגלגלת אותה על לשונה. שלא יהיה מקום לטעות.
הציפורניים שלה כסוסות. גופה גבעולי ושדוף. "היא צריכה קצת יותר משתייה", אני חושבת לעצמי, נוטלת את ידה בעדינות. לוקחת אותה אל השולחן. "הכל חינם", אני אומרת לה, מישירה מבט אל הירוק שבעיניה. "בואי, תאכלי קצת. בדיוק חיפשתי לי חברה לארוחת הצהריים".
היא מביטה בי בחשדנות. הירוק מתחלף לכהה. אני עושה עצמי כאילו לא הבחנתי בכך.
זו לא הפעם הראשונה
למדתי עם הזמן לא לקחת את ההסתייגות הזו באופן אישי. ברור לי שהקרח יפשיר עוד מעט. נפש תמצא נפש.
החיבור הבלתי נמנע בין בני האדם עוד יפעם בין הלבבות. הדעות הקדומות שכולנו חוטאים בהן יקרסו בזו אחר זו.
היא מתיישבת בהססנות, מרחיקה את כסאה משלי. סוניל המלצר מניד בראשו. תוך דקות אחדות יגיש לה שניצל חם ומנה משביעה. בינתיים היא יושבת קפוצה ודרוכה, אוחזת בידה את התיק הקטן. "קוראים לי חני", אני מחייכת אליה. היא נוקבת אותי במבטה ולא עונה. "תה יסמין, או נענע?" אני שואלת בתגובה. "לא משנה, מה שבא לך", היא לוחשת. "יש לך כדור אולי? הראש שלי מתפוצץ".
אני שופתת על הכיריים את הסיר הגדול, ומרתיחה את המים. אין לנו קומקום. הפסקות החשמל התכופות בנפאל לא מאפשרות לנו להסתמך על שום דבר שקשור לחשמל. מאותה הסיבה אין מכונת כביסה בבית, גם לא מיקרוגל. למדנו לגלות את הקסם שבציפייה. כל כך הרבה קורה כשהבגדים מתערבלים בגיגית הגדולה, כשהאש מחממת את המים.
הנה היא ניגשת אל הסיר, מחממת את ידיה היבשות מעליו. "הגעתי לתקופה ארוכה", היא מפטירה. "נרשמתי ללימודים במנזר קופאן. אני עוברת לגור שם. את עוד רוצה להכין לי תה?" היא מגחכת.
"לא רק תה, תהיה גם עוגת שמרים בצד", אני עונה. היא מושכת בכתפיה, אך משהו בפניה מתרכך. שיניה לא נוקשות עוד.
נקישות על האספלט, ולבית חב"ד נכנסת ורדה כרוח סערה
"שרה לא רוצה לאכול. מה עושים?!" היא נוחתת על הספה אובדת עצות, כששרה הקטנה מצחקקת בזרועותיה.
"יכול להיות שהיא פשוט לא רעבה?" אני מנסה להרגיע. יודעת מראש שאין בזה עניין. היא דואגת: דואגת כששרה ישנה, כששרה לא ישנה, כשהיא אוכלת, כשהיא לא אוכלת, כשהיא צוחקת, כשהיא בוכה, ואף אחד לא ייקח ממנה את הדאגה הזו.
כמה שהיא אוהבת אותה, עשרים שנה חיכתה לה. איש לא ידע מה שהתחולל בה פנימה: קמה בבוקר, נוטלת ידיה שש פעמים, אוכלת פת שחרית, לובשת את בגדיה, מיטיבה את הכובע לראשה - ויוצאת אל בית החולים שבו היא עובדת כאחות. שם היא מחייכת לכולם, חוץ מאל עצמה. מחזקת גופים חלושים, כשגופה שלה מחשב להישבר. רצה בין ילד לילד: לזה מילה טובה, ולזו היא קולעת צמה, ואז חוזרת שוב אל ביתה שריק מצחוק של ילדים, אל האיש העצוב שהוא בעלה. מצפה כמוה. משתוקק. איש שכמוה - רוצה רק לדאוג.
בתחילה סירבו בתוקף לרעיון של אימוץ. ילד לא שלהם? מה פתאום?! משנקפו השנים ולא זכתה להיפקד, והכאב הפך חריף ובלתי נסבל - היא החלה לבדוק את האפשרות. בשקט-בשקט פנתה לסוכנויות אימוץ, נפגשה עם הורים שכבר עברו את התהליך, ונשאבה עוד יותר לעניין.
כשסיפרו לה על בית היתומים בקטמנדו, ענתה בסירוב
ילד זר? שונה כל כך ממנה? מי בכלל חשב להציע לה דבר כזה. אך אז נשלחה התמונה - תינוקת שחומה, מכורבלת בסדינים מוכתמים, נצמדת אל סורגי המיטה, ומפוחדת כל כך. ורדה שלחה את ידה ללטף את הפנים שבתמונה, והצמידה אותה אל ליבה.
חודש לאחר מכן היא הגיעה אלינו. "דבר ראשון בדקנו לגבי תהליך הגיור", היא מבהירה. מספרת שהם מלווים ברבנים ידועי שם."לא חלמתי שאגיע הנה", היא מביטה סביבה, "אך משהו בפניה של הילדה הזו לא נותן לי מנוח".
יחד הלכנו לראות אותה. מצאנו אותה בחדר מחניק מלא בילדים עזובים - פעוטה צנומה שעיניה עיניי אישה קשת יום. היא שכבה על מזרן דק בין עוד עשרות מזרנים צפופים, מלאים בילדים. שקטה. שקטה מידי. יודעת שגם אם תבכה, זה ממילא לא יעזור לה, שהרי אין לה למי. לבית היתומים הביאו אותה לפני כשנה, תינוקת בת יומה שנמצאה לא רחוק משם כשהיא מתבוססת בדמה. הזבובים שותים את עורה בצמא, ואיש לא יודע מהיכן הגיעה ומיהם הוריה.
"היא ילדה נוחה, כמעט לא בוכה", סיפרה לנו שריתה אם הבית. זה כל שידעה לספר. "אה, היא גם אוהבת שלוקחים אותה על הידיים", הוסיפה, "אבל כפי שאתן רואות אין לנו הרבה זמן לעשות זאת". שריתה ממהרת לילד זב חוטם שמיילל בבכי עוד מרגע שנכנסנו. כעת אנו מבחינות בדם קרוש הזולג על ראשו. "נתקע במסמר", מסבירה לנו שריתה. "תיכף נטפל בו".
הצחנה והמחנק מציפים את החושים. כל שאנו רוצות כעת הוא לצאת מהמקום העצוב הזה. יידרשו עוד שבועות עד שיוסדרו המסמכים סופית, וורדה תוכל לשוב עם שרה הביתה. "שרה הייתה הראשונה והבכירה באמהות שלנו", היא מסבירה לי את הסיבה לבחירת השם. "אין שום פרט במקרא על המשפחה הגרעינית שלה. אף אחד לא יודע על אמה. גם שרה שלי עוד תגיע רחוק!" היא מצמידה אותה אליה.
במשך היום היא איתה בבית חב"ד לומדת כיצד לחמם את הבקבוק מבלי שישרוף את לשונה; כיצד לאחוז אותה באופן שינעם לה. כיצד להרגיע אותה כשהיא סוערת. היא תלמידה מצוינת. לומדת מהר.
מידי ערב בשעה 7 היא נדרשת להשיב את שרה לחזקתו של בית היתומים, בכדי להבטיח שלא תוציא אותה מנפאל במרמה מבלי להסדיר את האימוץ והתשלום הרב הכרוך בכך. כשהיא מגיעה לבית חב"ד לאחר שהניחה את שרה במזרן הקבוע, עיניה כבויות וידיה רפויות. אני יודעת שאילו השעות שבהן היא זקוקה לי ביותר. לי ולכמה שיותר אנשים סביבה, כדי שהלבד שלה יהיה כמה שיותר ביחד. קל יותר להתגעגע כשאתה עטוף באהבה.
"היי שרה, קוראים לי יעל"
אני מתוודעת לראשונה לשמה של הבחורה בבגדי הנזיר. היא חושפת אל התינוקת טור שיניים צחורות - והנה חיוך ראשון. שרה מחייכת אליה בתגובה, מגרגרת אליה במתיקות. ורדה מקמטת את מצחה בתמיהה: "את דומה כל כך לאחותי הקטנה", היא אומרת לה. סוף-סוף גם העיניים של יעל מחייכות.
בוקר למחרת מגיעה יעל שוב לבית חב"ד, צרור קטן בידה. לא-לא, היא לא הגיעה כדי להיפרד. רק לבדוק אם אנחנו מכירים איזה נהג מונית אמין. היא מסרבת בנימוס לקחת את הכרטיס עם מספר הטלפון שלנו עליו, ומודה לנו בנימוס על הארוחה והתה.
מנזר קופאן נמצא מרחק שעתיים נסיעה מקטמנדו, צפונית לעיר בודנאת. הוא ידוע כאתר המושך אליו הרבה מערבים שנפשם צמאה לרוחניות. הם לומדים בודהיזם, אוכלים מרק צח ופת במלח. חיים בתנאים הבסיסיים ביותר. אט-אט הם משנים את לבושם, מנהגם ושמם. ג'ון הופך לקרישנה, וסמנתה לפורביטרה. לומדים טיבטית ונפאלית, ומתערים בתרבות המקומית.
גם ישראלים יש במנזר הטיבטי. יש שמגיעים לקורסים בודדים, ויש למספר שבועות, ויש גם כאלה שנמצאים שם שנים. קשרנו קשרים אמיצים גם איתם. משתדלים להראות להם בדרכים אוהבות את הדרך אל היהדות; אל כור מחצבתם. בלי לשפוט. פשוט לאהוב!
רגע לפני שהמונית עוזבת בחריקה את הסמטה, אנו מבקשים ממנה לקחת רק משהו קטן איתה. חומש-תהילים-תניא כרוכים בעטיפה כחלחלה. "את לא חייבת לעשות עם זה כלום", מסביר לה בעלי. "רק שיהיה לך בתיק. שישמור עלייך". מלחמה בתוכה. הרגליים שלה רוקעות בסירוב, אבל פניה אומרות משהו אחר. "שיהיה", היא מפטירה, דוחפת את החת"ת אל תיק הבד הגס.
מידי עשרה ימים היא מגיעה לקטמנדו "כדי להצטייד"
אז אנחנו מציידים אותה בחום ובחיבה שאינם תלויים בדבר. וגם בדברי תורה וחוכמה, בארוחה חמה, בתחושה של בית, ובמזוודה של אוכל כשר שתספיק לה לתקופה ממושכת.
כשהיא נכנסת בשערי בית חב"ד היא עדיין קפואה, אוחזת בתיק בחשש. אנחנו משימים עצמנו כאילו לא הבחנו בכך. כעבור דקות אחדות היא כבר מתרווחת על הספות, מנערת את ראשה המגולח. מפשירה. מתיזה מעליה את גבישי הקרח. למטיילים היא מציגה עצמה כסוניטה - זה שמה החדש. בשבילנו היא תמיד יעל. גם כשהיא מספרת על המדיטציות שהיא עושה, על איך שהבודהה מאיר את נשמתה - גם אז היא יעל, מנשים באוהל תבורך.
במיוחד היא אוהבת להגיע כששרה בבית חב"ד. זו הפכה כבר מזמן ל"תינוקת של בית חב"ד". עוברת בין המטיילים, נהנית מתשומת הלב הרבה שהיא זוכה לה פתאום.
תהליך האימוץ עורך זמן רב מהמתוכנן, וקמטי הצחוק של ורדה מתחלפים בקמטים של דאגה. נובין, עורך הדין שמטפל בנושא, דורש עוד ועוד כספים, והיא לא יודעת כבר מהיכן תוציא אותם. כשיעל מגיעה, שרה רצה היישר לתוך ידיה. אפשר לראות בבירור איך שריריה הקפוצים מתרפים באחת כשהיא מניחה את ראשה המתולתל בחיקה.
בחודש האחרון היא נעלמה לנו
בלהט האירועים הפוקדים את בית חב"ד לקח לנו קצת זמן להבחין בכך: פה חילוץ בהרים, כאן תאונת דרכים איומה שגבתה חיים של מטיילים יקרים. נאלצנו לטפל בהטסות חירום, יצאנו לסדנאות יהדות בהרים, כשלפתע הכתה בנו ההכרה שאנחנו כבר לא רואים אותה, את יעל.
"אנחנו חיבים לצאת אליה", אומר בעלי. הוא נחרץ ואני יודעת שהוא צודק. אנחנו אורזים לה את האוכל שהיא אוהבת, ויוצאים לדרך.
רקיע התכלת צבוע בענני לבן. הדרך עומדת להיות ארוכה, ואנו תרים בעינינו אחר פרוואטי, נהג המונית שנמצא דרך קבע מחוץ לבית חב"ד, וכבר מכיר את הדרכים כולן. משאנו לא מוצאים אותו, אנו עולים על מונית אחרת.
בובין נהג המונית החייכן אוסף אותנו אל מכוניתו. היום הוא חייכן מדי. אנו מבחינים בכך לאחר שכבר יצאנו את העיר. הרכב מקרטע אף יותר מהרגיל, ועיניו דולקות. "הוא שיכור לגמרי", מכה בנו ההכרה. הרכב מיטלטל מצד לצד. עוד רגע ואנו מתהפכים. "בואי נרד", צועק לי בעלי, ותוך רגע אנו מוצאים עצמנו זרוקים על הכביש כשבובין כבר מזמן המשיך הלאה. לא הבחין אפילו שקפצנו ועזבנו את הרכב שלו.
"מה עושים עכשיו?" אני שואלת. "נתחיל ללכת. זה כבר לא כל כך רחוק", מציע בעלי. אז אנחנו הולכים. סוליות הנעליים כבר שחוקות ממאמץ, ההרים תלולים והחולות טובעניים - אבל יש לנו מטרה. אנחנו נגיע, בקרוב.
השעות נוקפות . אף מונית לא עוברת. רק פרות וכלבי רחוב מזי רעב. "לא, זה לא כאן", רוח חמה שורקת את המילים. "אנחנו אפילו לא בכיוון". אני מביטה בבעלי בעיניים עייפות, השמש קופחת, הרגליים כבדות ואנחנו מנסים להסדיר את הנשימה בקושי רב.
"אני לא מבין מה קרה", הוא אומר לי, "אבל זה בוודאות לא כאן". אנחנו מסתכלים על האופק הצהוב, על הסלעים הרבים שסביבנו. מחשבים בלי מילים את הזמן שעוד נותר לנו קודם לרדת החשיכה. לפתע פנסים של מכונית, כמו עיניים חומלות של מלאך. אנו מטפסים על רכב משטרתי. מסבירים לשוטרים שאבדה לנו הדרך. הם אדיבים מאוד ומוליכים אותנו את היעד. אנחנו במנזר קופאן.
אנו יודעים כי מגורי הנזירים נפרדים מהמנזר
אחרת הייתה לנו בעיה להיכנס. במעט האוויר שעוד נותר לנו אנו מטפסים את המדרגות הרבות המוליכות לאגף המגורים. מדרגות האבן צרות ושבורות. מנסים להתעלם מהפסלים הרבים הנקרים בדרך.
כשאנו מבררים אצל שאר הנזירים באיזה חדר נמצאת יעל, הם נעצרים על מקומם. מנסים להיזכר במי המדובר. קשה קצת לתאר להם אותה, כאשר כל הבנות כאן לבושות באותה הגלימה וראשן מגולח כראשה. "האמת היא שזמן רב לא ראינו אותה", הם אומרים לבסוף. לא נראה שזה מטריד אותם כל כך.
אנו מחליטים לנקוש על דלתות החדרים בזו אחר זו. מתנצלים על ההפרעה ושואלים לשלומה של הנזירה הזרה עם פני הילדה. אף אחד לא יודע להשיב לנו. בדלת האחת לפני האחרונה אין תגובה. אנו כמעט ממשיכים לזו שאחריה, האחרונה בחדרים, כשאוושה קלה נשמעת מבפנים.
משהו בנו אומר לנו לפתוח את הדלת
הדבר הראשון שאנו מרגישים בו, הוא הריח שמכה בנו ללא רחמים. ריח דחוס של זיעה וקיא. יעל מוטלת על המיטה חסרת אונים. גופה הצנום כמו הצטמק עוד יותר, וכמעט שאינו נראה עוד. אישוניה מתרחבים כשהיא מבחינה בנו. "אני בטח הוזה", היא לוחשת. מצחה לוהט. היא מתפתלת: "מים. רק קצת מים".
שלושה שבועות שהיא זרוקה כך על המיטה. זה התחיל במחושים בבטנה, והמשיך בחום גובר ועולה ורעידות בכל הגוף. בתחילה עוד הייתה סוזאנה מהחדר הסמוך מגישה לה קנקן מים, והולכת ללימודיה. לאחרונה גם היא שכחה את קיומה. ראשה לוהט, חושך בעיניה. השיעול קורע את נשמתה מבפנים.
מתוך החום הגבוה היא שוכבת והוזה דברים: הנה היא הוזה את הרב והרבנית מקטמנדו נכנסים לחדר המגורים שלה במנזר, ואת המצח שלה נספג במטליות רטובות. את שפתיה הסדוקות טועמות מים צוננים. "קחו אותי מכאן", היא מתחננת. "רק קחו אותי מכאן!"
הנה היא מיטלטלת ברכב כשהם עדיין לצידה, משקים אותה כל העת. היא שואלת את עצמה מתי תחלוף ההזיה המתוקה הזו, והיא תתעורר לסיוט שהיה מנת חלקה בחודש האחרון. "טיפוס הבטן", קבע הרופא, "בשלב המתקדם". פניו חמורות סבר. יעל בסכנת חיים. היא מוכרחה להישאר לטיפול ממושך בבית הרפואה. "יש לה מזל שהגעתם אליה, אחרת לא הייתה שורדת את הלילה", הוא חורץ.
כשאנו שבים לבית חב"ד כבר עולה השחר
העיר וקבצניה מתעוררים לחיים. אני מודה לבנות על ששמרו לנו על הילדים, כשחזקי בעלי מסמן לי בעיניו אל הספה. דמות אבלה מצונפת שם, עיניה אדומות, ידיה מושטות קדימה. אני בקושי מצליחה לזהות את ורדה. כולה שק ואפר.
כשהיא מבחינה בי היא כמו מתעוררת לחיים: "הם לקחו לי אותה", היא זועקת לעברי. "לקחו את שרה שלי!" מבירורים שערכנו עלה כי מעולם לא הייתה כוונה למסור לה את התינוקת. זו הייתה מסחטת כספים אכזרית מאין כמותה. שיתוף פעולה של האחראים על בית היתומים, ונובין עורך הדין. יחד הם חילקו את השלל. זו לא הפעם הראשונה שהם עובדים בשיטה הזו, והלוואי וידענו זאת קודם.
כל מאמצינו לאתר את נובין עלו בתוהו. הוא נעלם כאילו בלעה אותו אדמת נפאל. יחד אתו נעלמה גם שרה. המזרן שלה בבית היתומים המעופש נותר ריק, ושריתה אם הבית מילאה פיה מים: "אני לא יודעת כלום", חזרה ואמרה. "זה לא קשור אלי בכלל". היא התעקשה גם כשהצענו לה שוחד לא מבוטל. גם בה השתמשו ככלי משחק.
את הקומה שמעל הבית שלנו אנו שוכרים כבר מספר שנים
זו דירה המשמשת עוגן זמני לאנשים במצבים מסוימים. יש אנשים הזקוקים תקופה להשגחה שלנו וליד מכוונת, ואנו מעדיפים לראות אותם בכל זמן נתון, אחרת נדאג מאוד.
"הבית עם הדלת המסתובבת," צוחקים המטיילים. "זה יוצא וזה נכנס". אל הדירה הזו לקחנו את יעל כששוחררה סוף-סוף מבית הרפואה. ורדה עלתה איתה אט-אט במדרגות, כשהיא אוחזת בידה הכחושה. בשבועות האחרונים היא לא עזבה אותה. לא סמכה על הרופאים סביבה. "אני אחות במקצועי", היא הסבירה לכולם, "ואני אחראית על הטיפול בה". היא חיטאה שוב ושוב את המזרקים, טעמה בעצמה את התרופות, היטיבה את הכריות תחת לראשה.
אל סיפורה הקשה של יעל נחשפנו רק כשחיפשנו קרובי משפחה לספר להם על מצבה. "הייתה לי פעם אמא", היא אמרה בשפתיים קפוצות. מגיל 15 היא סובבת ברחובות באר שבע, גופה חבול ורצוץ. בורחת מאם חד-הורית מרירה וקשה, לא יכולה עוד לשאת את מכותיה. כיום היא בת עשרים. רק בת עשרים, וכל כך הרבה עברה בחייה.
אני מביטה בהן עולות במדרגות צעד אחר צעד. רואה את מבטה החם של ורדה נח על יעל. "אני אאמץ אותה", היא אומרת לי לאחר מכן. "היא תהיה הילדה שמעולם לא הייתה לי. את הכל אני אתן לה!" היא רק מחכה שתתאושש עוד קצת, והיא תוכל לשוב איתה לארץ.
בבוקר כשאני נכנסת לחדר השינה שלהן עם ארוחת הבוקר, ורדה כבר נוטלת ידיה, ממהרת איתי אל הסלון שלא אעיר את "הילדה שלה", חלילה. קודם שאני יוצאת מהחדר, אני מבחינה בספר עם כריכה כחלחלה על הכוננית שליד מיטתה של יעל: חומש, תהילים ותניא. האותיות הקדושות כמו יוצאות מן הספר, מטיילות בין החדרים. נושקות להן, לשתי הנשים היקרות הללו שמצאו זו את זו. קרן שמש מאירה חודרת פתע דרך החלון.
יעל עצרה בבית חב"ד בקטמנדו בדרך למנזר קופאן, שם הפכה לנזירה. ורדה הגיעה למקום כדי להשלים הליך אימוץ של ילדה מבית היתומים המקומי. שתיהן איבדו את היקר להן מכל, וגורלן התחבר לטרגדיה השמורה לסדרות דרמה טלוויזיוניות. אבל חני ליפשיץ הייתה שם, ומביאה את סיפורן האמיתי לגמרי
חני ליפשיץ
26/01/2014 15:11
"לא, זה לא כאן". רוח חמה שורקת את המילים. "אנחנו אפילו לא בכיוון". אני מביטה בבעלי בעיניים עייפות. השמש קופחת, הרגליים כבדות, אנחנו מנסים להסדיר את הנשימה. זה מצליח לנו בקושי. "אני לא מבין מה קרה", הוא אומר לי, "אבל זה בוודאות לא כאן". אנחנו מסתכלים על האופק הצהוב, על הסלעים הרבים שסביבנו, מחשבים בלי מילים את הזמן שעוד נותר לנו קודם החשיכה.
הילדים מחכים לנו בבית. החבר'ה מחכים לנו בבית חב"ד. מתיישבים על סלע חד מידי, ומנסים לאמוד את השעה. לשנינו הרי אין שעון על היד. אף פעם לא היה. נכון שהרבה זמן לא ראינו אותה ואנחנו דואגים לה, אבל לא יצאנו ערוכים מספיק.
השמש זוהרת אלינו בכתום. מסמאת את עינינו לרגע.
כתום היה גם הדבר הראשון שראיתי כשהיא נכנסה אלינו
גלימה כתומה כרוכה סביב גופה כנחש, שערה מגולח למשעי כמנהג הנזירים. התיק עשוי מבד חום גס ופשוט. פניה פני ילדה עיקשת: "שמעתי שיש אצלכם שתייה חמה בחינם", היא אמרה, משהה את המילה "חינם". מגלגלת אותה על לשונה. שלא יהיה מקום לטעות.
הציפורניים שלה כסוסות. גופה גבעולי ושדוף. "היא צריכה קצת יותר משתייה", אני חושבת לעצמי, נוטלת את ידה בעדינות. לוקחת אותה אל השולחן. "הכל חינם", אני אומרת לה, מישירה מבט אל הירוק שבעיניה. "בואי, תאכלי קצת. בדיוק חיפשתי לי חברה לארוחת הצהריים".
היא מביטה בי בחשדנות. הירוק מתחלף לכהה. אני עושה עצמי כאילו לא הבחנתי בכך.
זו לא הפעם הראשונה
למדתי עם הזמן לא לקחת את ההסתייגות הזו באופן אישי. ברור לי שהקרח יפשיר עוד מעט. נפש תמצא נפש.
החיבור הבלתי נמנע בין בני האדם עוד יפעם בין הלבבות. הדעות הקדומות שכולנו חוטאים בהן יקרסו בזו אחר זו.
היא מתיישבת בהססנות, מרחיקה את כסאה משלי. סוניל המלצר מניד בראשו. תוך דקות אחדות יגיש לה שניצל חם ומנה משביעה. בינתיים היא יושבת קפוצה ודרוכה, אוחזת בידה את התיק הקטן. "קוראים לי חני", אני מחייכת אליה. היא נוקבת אותי במבטה ולא עונה. "תה יסמין, או נענע?" אני שואלת בתגובה. "לא משנה, מה שבא לך", היא לוחשת. "יש לך כדור אולי? הראש שלי מתפוצץ".
אני שופתת על הכיריים את הסיר הגדול, ומרתיחה את המים. אין לנו קומקום. הפסקות החשמל התכופות בנפאל לא מאפשרות לנו להסתמך על שום דבר שקשור לחשמל. מאותה הסיבה אין מכונת כביסה בבית, גם לא מיקרוגל. למדנו לגלות את הקסם שבציפייה. כל כך הרבה קורה כשהבגדים מתערבלים בגיגית הגדולה, כשהאש מחממת את המים.
הנה היא ניגשת אל הסיר, מחממת את ידיה היבשות מעליו. "הגעתי לתקופה ארוכה", היא מפטירה. "נרשמתי ללימודים במנזר קופאן. אני עוברת לגור שם. את עוד רוצה להכין לי תה?" היא מגחכת.
"לא רק תה, תהיה גם עוגת שמרים בצד", אני עונה. היא מושכת בכתפיה, אך משהו בפניה מתרכך. שיניה לא נוקשות עוד.
נקישות על האספלט, ולבית חב"ד נכנסת ורדה כרוח סערה
"שרה לא רוצה לאכול. מה עושים?!" היא נוחתת על הספה אובדת עצות, כששרה הקטנה מצחקקת בזרועותיה.
"יכול להיות שהיא פשוט לא רעבה?" אני מנסה להרגיע. יודעת מראש שאין בזה עניין. היא דואגת: דואגת כששרה ישנה, כששרה לא ישנה, כשהיא אוכלת, כשהיא לא אוכלת, כשהיא צוחקת, כשהיא בוכה, ואף אחד לא ייקח ממנה את הדאגה הזו.
כמה שהיא אוהבת אותה, עשרים שנה חיכתה לה. איש לא ידע מה שהתחולל בה פנימה: קמה בבוקר, נוטלת ידיה שש פעמים, אוכלת פת שחרית, לובשת את בגדיה, מיטיבה את הכובע לראשה - ויוצאת אל בית החולים שבו היא עובדת כאחות. שם היא מחייכת לכולם, חוץ מאל עצמה. מחזקת גופים חלושים, כשגופה שלה מחשב להישבר. רצה בין ילד לילד: לזה מילה טובה, ולזו היא קולעת צמה, ואז חוזרת שוב אל ביתה שריק מצחוק של ילדים, אל האיש העצוב שהוא בעלה. מצפה כמוה. משתוקק. איש שכמוה - רוצה רק לדאוג.
בתחילה סירבו בתוקף לרעיון של אימוץ. ילד לא שלהם? מה פתאום?! משנקפו השנים ולא זכתה להיפקד, והכאב הפך חריף ובלתי נסבל - היא החלה לבדוק את האפשרות. בשקט-בשקט פנתה לסוכנויות אימוץ, נפגשה עם הורים שכבר עברו את התהליך, ונשאבה עוד יותר לעניין.
כשסיפרו לה על בית היתומים בקטמנדו, ענתה בסירוב
ילד זר? שונה כל כך ממנה? מי בכלל חשב להציע לה דבר כזה. אך אז נשלחה התמונה - תינוקת שחומה, מכורבלת בסדינים מוכתמים, נצמדת אל סורגי המיטה, ומפוחדת כל כך. ורדה שלחה את ידה ללטף את הפנים שבתמונה, והצמידה אותה אל ליבה.
חודש לאחר מכן היא הגיעה אלינו. "דבר ראשון בדקנו לגבי תהליך הגיור", היא מבהירה. מספרת שהם מלווים ברבנים ידועי שם."לא חלמתי שאגיע הנה", היא מביטה סביבה, "אך משהו בפניה של הילדה הזו לא נותן לי מנוח".
יחד הלכנו לראות אותה. מצאנו אותה בחדר מחניק מלא בילדים עזובים - פעוטה צנומה שעיניה עיניי אישה קשת יום. היא שכבה על מזרן דק בין עוד עשרות מזרנים צפופים, מלאים בילדים. שקטה. שקטה מידי. יודעת שגם אם תבכה, זה ממילא לא יעזור לה, שהרי אין לה למי. לבית היתומים הביאו אותה לפני כשנה, תינוקת בת יומה שנמצאה לא רחוק משם כשהיא מתבוססת בדמה. הזבובים שותים את עורה בצמא, ואיש לא יודע מהיכן הגיעה ומיהם הוריה.
"היא ילדה נוחה, כמעט לא בוכה", סיפרה לנו שריתה אם הבית. זה כל שידעה לספר. "אה, היא גם אוהבת שלוקחים אותה על הידיים", הוסיפה, "אבל כפי שאתן רואות אין לנו הרבה זמן לעשות זאת". שריתה ממהרת לילד זב חוטם שמיילל בבכי עוד מרגע שנכנסנו. כעת אנו מבחינות בדם קרוש הזולג על ראשו. "נתקע במסמר", מסבירה לנו שריתה. "תיכף נטפל בו".
הצחנה והמחנק מציפים את החושים. כל שאנו רוצות כעת הוא לצאת מהמקום העצוב הזה. יידרשו עוד שבועות עד שיוסדרו המסמכים סופית, וורדה תוכל לשוב עם שרה הביתה. "שרה הייתה הראשונה והבכירה באמהות שלנו", היא מסבירה לי את הסיבה לבחירת השם. "אין שום פרט במקרא על המשפחה הגרעינית שלה. אף אחד לא יודע על אמה. גם שרה שלי עוד תגיע רחוק!" היא מצמידה אותה אליה.
במשך היום היא איתה בבית חב"ד לומדת כיצד לחמם את הבקבוק מבלי שישרוף את לשונה; כיצד לאחוז אותה באופן שינעם לה. כיצד להרגיע אותה כשהיא סוערת. היא תלמידה מצוינת. לומדת מהר.
מידי ערב בשעה 7 היא נדרשת להשיב את שרה לחזקתו של בית היתומים, בכדי להבטיח שלא תוציא אותה מנפאל במרמה מבלי להסדיר את האימוץ והתשלום הרב הכרוך בכך. כשהיא מגיעה לבית חב"ד לאחר שהניחה את שרה במזרן הקבוע, עיניה כבויות וידיה רפויות. אני יודעת שאילו השעות שבהן היא זקוקה לי ביותר. לי ולכמה שיותר אנשים סביבה, כדי שהלבד שלה יהיה כמה שיותר ביחד. קל יותר להתגעגע כשאתה עטוף באהבה.
"היי שרה, קוראים לי יעל"
אני מתוודעת לראשונה לשמה של הבחורה בבגדי הנזיר. היא חושפת אל התינוקת טור שיניים צחורות - והנה חיוך ראשון. שרה מחייכת אליה בתגובה, מגרגרת אליה במתיקות. ורדה מקמטת את מצחה בתמיהה: "את דומה כל כך לאחותי הקטנה", היא אומרת לה. סוף-סוף גם העיניים של יעל מחייכות.
בוקר למחרת מגיעה יעל שוב לבית חב"ד, צרור קטן בידה. לא-לא, היא לא הגיעה כדי להיפרד. רק לבדוק אם אנחנו מכירים איזה נהג מונית אמין. היא מסרבת בנימוס לקחת את הכרטיס עם מספר הטלפון שלנו עליו, ומודה לנו בנימוס על הארוחה והתה.
מנזר קופאן נמצא מרחק שעתיים נסיעה מקטמנדו, צפונית לעיר בודנאת. הוא ידוע כאתר המושך אליו הרבה מערבים שנפשם צמאה לרוחניות. הם לומדים בודהיזם, אוכלים מרק צח ופת במלח. חיים בתנאים הבסיסיים ביותר. אט-אט הם משנים את לבושם, מנהגם ושמם. ג'ון הופך לקרישנה, וסמנתה לפורביטרה. לומדים טיבטית ונפאלית, ומתערים בתרבות המקומית.
גם ישראלים יש במנזר הטיבטי. יש שמגיעים לקורסים בודדים, ויש למספר שבועות, ויש גם כאלה שנמצאים שם שנים. קשרנו קשרים אמיצים גם איתם. משתדלים להראות להם בדרכים אוהבות את הדרך אל היהדות; אל כור מחצבתם. בלי לשפוט. פשוט לאהוב!
רגע לפני שהמונית עוזבת בחריקה את הסמטה, אנו מבקשים ממנה לקחת רק משהו קטן איתה. חומש-תהילים-תניא כרוכים בעטיפה כחלחלה. "את לא חייבת לעשות עם זה כלום", מסביר לה בעלי. "רק שיהיה לך בתיק. שישמור עלייך". מלחמה בתוכה. הרגליים שלה רוקעות בסירוב, אבל פניה אומרות משהו אחר. "שיהיה", היא מפטירה, דוחפת את החת"ת אל תיק הבד הגס.
מידי עשרה ימים היא מגיעה לקטמנדו "כדי להצטייד"
אז אנחנו מציידים אותה בחום ובחיבה שאינם תלויים בדבר. וגם בדברי תורה וחוכמה, בארוחה חמה, בתחושה של בית, ובמזוודה של אוכל כשר שתספיק לה לתקופה ממושכת.
כשהיא נכנסת בשערי בית חב"ד היא עדיין קפואה, אוחזת בתיק בחשש. אנחנו משימים עצמנו כאילו לא הבחנו בכך. כעבור דקות אחדות היא כבר מתרווחת על הספות, מנערת את ראשה המגולח. מפשירה. מתיזה מעליה את גבישי הקרח. למטיילים היא מציגה עצמה כסוניטה - זה שמה החדש. בשבילנו היא תמיד יעל. גם כשהיא מספרת על המדיטציות שהיא עושה, על איך שהבודהה מאיר את נשמתה - גם אז היא יעל, מנשים באוהל תבורך.
במיוחד היא אוהבת להגיע כששרה בבית חב"ד. זו הפכה כבר מזמן ל"תינוקת של בית חב"ד". עוברת בין המטיילים, נהנית מתשומת הלב הרבה שהיא זוכה לה פתאום.
תהליך האימוץ עורך זמן רב מהמתוכנן, וקמטי הצחוק של ורדה מתחלפים בקמטים של דאגה. נובין, עורך הדין שמטפל בנושא, דורש עוד ועוד כספים, והיא לא יודעת כבר מהיכן תוציא אותם. כשיעל מגיעה, שרה רצה היישר לתוך ידיה. אפשר לראות בבירור איך שריריה הקפוצים מתרפים באחת כשהיא מניחה את ראשה המתולתל בחיקה.
בחודש האחרון היא נעלמה לנו
בלהט האירועים הפוקדים את בית חב"ד לקח לנו קצת זמן להבחין בכך: פה חילוץ בהרים, כאן תאונת דרכים איומה שגבתה חיים של מטיילים יקרים. נאלצנו לטפל בהטסות חירום, יצאנו לסדנאות יהדות בהרים, כשלפתע הכתה בנו ההכרה שאנחנו כבר לא רואים אותה, את יעל.
"אנחנו חיבים לצאת אליה", אומר בעלי. הוא נחרץ ואני יודעת שהוא צודק. אנחנו אורזים לה את האוכל שהיא אוהבת, ויוצאים לדרך.
רקיע התכלת צבוע בענני לבן. הדרך עומדת להיות ארוכה, ואנו תרים בעינינו אחר פרוואטי, נהג המונית שנמצא דרך קבע מחוץ לבית חב"ד, וכבר מכיר את הדרכים כולן. משאנו לא מוצאים אותו, אנו עולים על מונית אחרת.
בובין נהג המונית החייכן אוסף אותנו אל מכוניתו. היום הוא חייכן מדי. אנו מבחינים בכך לאחר שכבר יצאנו את העיר. הרכב מקרטע אף יותר מהרגיל, ועיניו דולקות. "הוא שיכור לגמרי", מכה בנו ההכרה. הרכב מיטלטל מצד לצד. עוד רגע ואנו מתהפכים. "בואי נרד", צועק לי בעלי, ותוך רגע אנו מוצאים עצמנו זרוקים על הכביש כשבובין כבר מזמן המשיך הלאה. לא הבחין אפילו שקפצנו ועזבנו את הרכב שלו.
"מה עושים עכשיו?" אני שואלת. "נתחיל ללכת. זה כבר לא כל כך רחוק", מציע בעלי. אז אנחנו הולכים. סוליות הנעליים כבר שחוקות ממאמץ, ההרים תלולים והחולות טובעניים - אבל יש לנו מטרה. אנחנו נגיע, בקרוב.
השעות נוקפות . אף מונית לא עוברת. רק פרות וכלבי רחוב מזי רעב. "לא, זה לא כאן", רוח חמה שורקת את המילים. "אנחנו אפילו לא בכיוון". אני מביטה בבעלי בעיניים עייפות, השמש קופחת, הרגליים כבדות ואנחנו מנסים להסדיר את הנשימה בקושי רב.
"אני לא מבין מה קרה", הוא אומר לי, "אבל זה בוודאות לא כאן". אנחנו מסתכלים על האופק הצהוב, על הסלעים הרבים שסביבנו. מחשבים בלי מילים את הזמן שעוד נותר לנו קודם לרדת החשיכה. לפתע פנסים של מכונית, כמו עיניים חומלות של מלאך. אנו מטפסים על רכב משטרתי. מסבירים לשוטרים שאבדה לנו הדרך. הם אדיבים מאוד ומוליכים אותנו את היעד. אנחנו במנזר קופאן.
אנו יודעים כי מגורי הנזירים נפרדים מהמנזר
אחרת הייתה לנו בעיה להיכנס. במעט האוויר שעוד נותר לנו אנו מטפסים את המדרגות הרבות המוליכות לאגף המגורים. מדרגות האבן צרות ושבורות. מנסים להתעלם מהפסלים הרבים הנקרים בדרך.
כשאנו מבררים אצל שאר הנזירים באיזה חדר נמצאת יעל, הם נעצרים על מקומם. מנסים להיזכר במי המדובר. קשה קצת לתאר להם אותה, כאשר כל הבנות כאן לבושות באותה הגלימה וראשן מגולח כראשה. "האמת היא שזמן רב לא ראינו אותה", הם אומרים לבסוף. לא נראה שזה מטריד אותם כל כך.
אנו מחליטים לנקוש על דלתות החדרים בזו אחר זו. מתנצלים על ההפרעה ושואלים לשלומה של הנזירה הזרה עם פני הילדה. אף אחד לא יודע להשיב לנו. בדלת האחת לפני האחרונה אין תגובה. אנו כמעט ממשיכים לזו שאחריה, האחרונה בחדרים, כשאוושה קלה נשמעת מבפנים.
משהו בנו אומר לנו לפתוח את הדלת
הדבר הראשון שאנו מרגישים בו, הוא הריח שמכה בנו ללא רחמים. ריח דחוס של זיעה וקיא. יעל מוטלת על המיטה חסרת אונים. גופה הצנום כמו הצטמק עוד יותר, וכמעט שאינו נראה עוד. אישוניה מתרחבים כשהיא מבחינה בנו. "אני בטח הוזה", היא לוחשת. מצחה לוהט. היא מתפתלת: "מים. רק קצת מים".
שלושה שבועות שהיא זרוקה כך על המיטה. זה התחיל במחושים בבטנה, והמשיך בחום גובר ועולה ורעידות בכל הגוף. בתחילה עוד הייתה סוזאנה מהחדר הסמוך מגישה לה קנקן מים, והולכת ללימודיה. לאחרונה גם היא שכחה את קיומה. ראשה לוהט, חושך בעיניה. השיעול קורע את נשמתה מבפנים.
מתוך החום הגבוה היא שוכבת והוזה דברים: הנה היא הוזה את הרב והרבנית מקטמנדו נכנסים לחדר המגורים שלה במנזר, ואת המצח שלה נספג במטליות רטובות. את שפתיה הסדוקות טועמות מים צוננים. "קחו אותי מכאן", היא מתחננת. "רק קחו אותי מכאן!"
הנה היא מיטלטלת ברכב כשהם עדיין לצידה, משקים אותה כל העת. היא שואלת את עצמה מתי תחלוף ההזיה המתוקה הזו, והיא תתעורר לסיוט שהיה מנת חלקה בחודש האחרון. "טיפוס הבטן", קבע הרופא, "בשלב המתקדם". פניו חמורות סבר. יעל בסכנת חיים. היא מוכרחה להישאר לטיפול ממושך בבית הרפואה. "יש לה מזל שהגעתם אליה, אחרת לא הייתה שורדת את הלילה", הוא חורץ.
כשאנו שבים לבית חב"ד כבר עולה השחר
העיר וקבצניה מתעוררים לחיים. אני מודה לבנות על ששמרו לנו על הילדים, כשחזקי בעלי מסמן לי בעיניו אל הספה. דמות אבלה מצונפת שם, עיניה אדומות, ידיה מושטות קדימה. אני בקושי מצליחה לזהות את ורדה. כולה שק ואפר.
כשהיא מבחינה בי היא כמו מתעוררת לחיים: "הם לקחו לי אותה", היא זועקת לעברי. "לקחו את שרה שלי!" מבירורים שערכנו עלה כי מעולם לא הייתה כוונה למסור לה את התינוקת. זו הייתה מסחטת כספים אכזרית מאין כמותה. שיתוף פעולה של האחראים על בית היתומים, ונובין עורך הדין. יחד הם חילקו את השלל. זו לא הפעם הראשונה שהם עובדים בשיטה הזו, והלוואי וידענו זאת קודם.
כל מאמצינו לאתר את נובין עלו בתוהו. הוא נעלם כאילו בלעה אותו אדמת נפאל. יחד אתו נעלמה גם שרה. המזרן שלה בבית היתומים המעופש נותר ריק, ושריתה אם הבית מילאה פיה מים: "אני לא יודעת כלום", חזרה ואמרה. "זה לא קשור אלי בכלל". היא התעקשה גם כשהצענו לה שוחד לא מבוטל. גם בה השתמשו ככלי משחק.
את הקומה שמעל הבית שלנו אנו שוכרים כבר מספר שנים
זו דירה המשמשת עוגן זמני לאנשים במצבים מסוימים. יש אנשים הזקוקים תקופה להשגחה שלנו וליד מכוונת, ואנו מעדיפים לראות אותם בכל זמן נתון, אחרת נדאג מאוד.
"הבית עם הדלת המסתובבת," צוחקים המטיילים. "זה יוצא וזה נכנס". אל הדירה הזו לקחנו את יעל כששוחררה סוף-סוף מבית הרפואה. ורדה עלתה איתה אט-אט במדרגות, כשהיא אוחזת בידה הכחושה. בשבועות האחרונים היא לא עזבה אותה. לא סמכה על הרופאים סביבה. "אני אחות במקצועי", היא הסבירה לכולם, "ואני אחראית על הטיפול בה". היא חיטאה שוב ושוב את המזרקים, טעמה בעצמה את התרופות, היטיבה את הכריות תחת לראשה.
אל סיפורה הקשה של יעל נחשפנו רק כשחיפשנו קרובי משפחה לספר להם על מצבה. "הייתה לי פעם אמא", היא אמרה בשפתיים קפוצות. מגיל 15 היא סובבת ברחובות באר שבע, גופה חבול ורצוץ. בורחת מאם חד-הורית מרירה וקשה, לא יכולה עוד לשאת את מכותיה. כיום היא בת עשרים. רק בת עשרים, וכל כך הרבה עברה בחייה.
אני מביטה בהן עולות במדרגות צעד אחר צעד. רואה את מבטה החם של ורדה נח על יעל. "אני אאמץ אותה", היא אומרת לי לאחר מכן. "היא תהיה הילדה שמעולם לא הייתה לי. את הכל אני אתן לה!" היא רק מחכה שתתאושש עוד קצת, והיא תוכל לשוב איתה לארץ.
בבוקר כשאני נכנסת לחדר השינה שלהן עם ארוחת הבוקר, ורדה כבר נוטלת ידיה, ממהרת איתי אל הסלון שלא אעיר את "הילדה שלה", חלילה. קודם שאני יוצאת מהחדר, אני מבחינה בספר עם כריכה כחלחלה על הכוננית שליד מיטתה של יעל: חומש, תהילים ותניא. האותיות הקדושות כמו יוצאות מן הספר, מטיילות בין החדרים. נושקות להן, לשתי הנשים היקרות הללו שמצאו זו את זו. קרן שמש מאירה חודרת פתע דרך החלון.
