הרי את נשואה לו...יש לו ילדים משלו? , מה הסיבה לביטול גמור של ילדים משותפים..?

*ללא ספק בכלל , בלי ספק לפני שאמשיך לפני שתהיה אי הבנה, לטעמי אין מצב בשום, בשום מקרה ,לחשובלוותר על העובר , בשום מצב!!!!!!!!!!!!!!!!

ההחלטה שקבלת עד כה:

 היא מבורכת ,טובה והיא הנכונה!

נא לפנות למכון אפרת או אגודת אפרת , שמעת עליה?

היית חזקה עד עכשיו , את יכולה להמשיך!

אין ספק שאתם חייבים יעוץ /עזרה מקצועית..

אני בטוחה כשהילד יוולד ב"ה, הוא יחשוב אחרת...

בהצלחה, חיים מתוקים..

אנחנו פה.. 

וצריך לחשוב איזו עצה טובה לתת.

בינתיים אפשר לומר כמה דברים: אני חושבת שטוב עשית ששמרת על ההריון. מה שלא יהיה.

ואף פעם אל תאבדי את האמונה. ב"ה ישועת ה' כהרף עין. ודאי שזה יכול להסתדר.

אל תריבי עם בעלך. תחיו זה לצד זה - בלי לריב. יהיה לשניכם יותר קל.

אתם נמצאים במצב של חוסר הסכמה כל כך גדול שחבל להוסיף עליו מריבות מיותרות. לא תוכלי לפייס אותו כרגע והוא לא יכול להסכים איתך. תשאירי את זה ככה בינתיים.

ה' איתך. וגם אנחנו כאן איתך.

ותבשרי לנו על לידה בריאה ומאושרת.. עם הבעל..ששמח גם הוא!

ליבי איתך, המצב נשמע ממש לא קל.

אני חושבת שכדאי לעשות זמן איכות רק שלך ושל בעלך. גברים , לפעמים יש להם פחד מהיריון, הם חוששים שהאישה כבר לא תהיה שלהם, אלא תת=תיחס רק לתינוק. ולכן אני מציעה להקדיש אובר תשומת לב חיובית לבעלך,

בהמון בהצלחה!

רצוי מישהו שיש לו קשר טוב איתו-בן מישפחה,רב,חבר

זכותך לקבל עזרה ממישפחתך

אני מחזקת אותך לפנות יחד עם בעלך לאגודת אפרת. הם כותבים שהם הצילו הרבה עוברים, גם לזוגות ששניהם לא רצו לגדל את הילד.

את עושה את ההחלטה הנכונה! מאחלת לך שה' יעזור לך להצליח

(יכול להיות שאחרי הלידה היחס של בעלך ישתנה כי אחרי שיש תינוק שלך מרגישים קצת אחרת מאשר עובר שהגבר לא באמת מרגיש. מי שמרגישה את התנועות זו את)

 תיהיה חזקה

ותראי ישועות בע"ה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

יש להם באמת ניסיון במקרים כאלו,והכל כמובן חסוי..

וכמובן כמובן שטוב עשית בשמירה על הילד הזה!! (ילד.ולא "עובר". זוהי נשמה שלך.ילד שלך שבעז"ה עוד יבוא לעולם בשמחה בבריאות ובקלות..)

שתדעי שאם הקב"ה מעמיד אדם בניסיון קשה - זה אומר שהוא אדם עם כוחות על שמסוגל להתמודד עם ניסיון שכזה!

יצא לכם לדבר לפני ההיריון על למה הוא לא רוצה ילדים? זה נשמע שיש נקודה מאוד כואבת אצלו בעניין של ילדים.

אם את לא מסוגלת לדבר איתו על זה כי הוא שוב יברח, אולי תבקשי ממנו לדבר עם יועץ או רב שמבין בענייני נפש - תבקשי את זה אפילו קצת בצורה מתחננת (לפעמים אנחנו צריכות להראות להם כמה אנחנו חלשות וצריכות את הכוח שלהם...)

תנסי להראות לו המון כמה את אוהבת אותו וכמה הוא חשוב לך - לרוב זה מעורר את אותו הרגש בחזרה, ואז יותר פתוחים לדבר ולשתף, ואפילו להתגבר על בעיות אישיות כדי ללכת לקראת הבן זוג. 

וכמו שאמרו לך פה - המון תפילות. לא להפסיק להתפלל.

ב"הצלחה גדולה, ויהי רצון שתעדכני אותנו במהרה בהתפתחות חיובית

בס"ד

שלום ובשורות טובות בעזרת ה'.

• הסוגיה כלל לא נוגעת להריון שיבוא בעזר ה' לטובה אלא מגלה את צורת הקשר שדרוש טיפוח יסודי, הנה הגיע נסיון שמגלה את רמת הנאמנות של החברים, זו המשימה האמיתית.

• עזרה ראשונה : ראשית, כדי להגביר את תחושת הבטחון, אני מצטרף לבקשה לגשת כבר היום לאגודת אפרת. שם תקבלי באופן מיידי מענה לכלל חששותיך כולל תמיכה גשמית (מענקים ומזון, מה שרלווטי) וסעד נפשי הולם (את , לצערינו, לא המקרה היחיד , יש אלפים בסיפור דומה, הם בעלי נסיון רב בתחום, מבטיח לך שלאחר שתגשי אליהם תחושי הקלה משמעותית). אל תדחי את המהלך הזה, כבר היום להתקשר אליהם, טלפון: 02-5454500. אודה לך אם תדווחי שבוצע.

• בירור פנימי שלך מול עצמך : לעצם העניין, יש להביט אל עצם נאמנות אישך אליך, שמקור העוצמה שלך קשור באופן ישיר לגישה שבה הוא נוקט, את צריכה להבהיר ראשית לעצמך שנכון היה לצפות ממנו אפילו ברמה החברית להסתפח אליך ולא להתנהל באופן אנוכי כל כך. אם תבררי זאת בתוכך, תחושי בצדקת דרכך, היא דרך ההלכה, ותתפללי עליו שישוב בתשובה, אין לך שום עניין לרצות את רצונו של מי שפועל בניגוד גמור לתפקידו, אישך. הוא צריך לחבק אותך להכיל לעודד ולתמוך דוקא כעת, גם אם אינו שבע רצון מהמצב, היות וה' הטוב נתן, אין בידו שום סמכות לקחת. זו זכותך וחובתך להדגיש עמדה זו בתוכך.

• בירור הקשר מול אישך : ברור שמה שנגלה לכם, עם כל החשש לפתוח את תיבת הפנדורה הזו, שיש לתקן בדחיפות את הקשר, נראה לעין כל שהנקודה המקשרת ביחסים היא טובת הנאה ואינטרס אישי (זה מובן שזה יכול להיות בהתחלה אבל לא יכול להחזיק לזמן רב), שכעת כאשר הנוחות האישית נפגעת וצריך להתעלות לרמה חדשה של קשר ונאמנות, אתם צריכים לעשות את הבחירה האמיתית, והיא הקשר שלכם. אם אישך לא מבין זאת, לטובתכם, פנו ליעוץ זוגי, זה עצם העניין ולא הנסיון שכל מטרתו להציף בפניכם שהבית שלכם צריך להתחדש על אדני אמת ונאמנות, מגיע לכם להיות שמחים, ושמחה נובעת אך ורק מאמונה ונאמנות ולא אהבה התלויה בדבר (נוח לי איתה, ולא אני אוהב אותה).

מקווה שקיבלת נקודה למחשבה ממקום קצת שונה, אם יש קושי לפעול משהו, אל תהססי  לשוב ולכתוב.

בשורות טובות

קודם כל שוב תודה על התשובות הרבות.

אני יודעת ולא חושבת לרגע שעשתי החלטה לא נכונה ואני שמחה שיש לי ילד שגדל בתוכי ואני כבר אוהבת אותו מאוד...

לגבי הזוגיות שלנו, אנחנו פנינו לפני שנכנסתי להריון, ליעוץ זוגי בגלל הבעיה שלו לקבל את הילדים מהנישואים הקודמים שלי. מדובר שני ילדים בגילים6-10 .למרות שהוא קיבל אותם בלב רחב כשהכרנו,הוא היה רווק ללא ילדים,אחרי החתונה וחיים משותפים של יום יום, הוא התחיל להתלונן המון על נוכחות הילדים שלי בבית.אני ידעתי שזה לא מצב שפוט בישבילו אבל הרגשתי שהוא עובר את הגבול בדיבורים והתנהגות שלו כלפיי וכלפי הילדים שלי.אני דואגת לילדים שלי וכל מה שביכולתי לעשות כדי שיהיה להם טוב, אני עושה. אני משקיעה בחינוך שלהם ובלימוד ערכים טובים.

היעוץ לא כל כך הצליח כי היו דברים שהוא באמת צריך לברר עם עצמו. הוא קיבל העצה ללכת לטיפול אישי ספיכולוגי כדי לטפל קצת בבעיות רגשיות שיש לו עם עצמו (כנראה בגלל הילדות הקשה שלו). זה הרגיש לי שפתאום הוא מתחרט שהתחתן איתי ושנכנס לקשר עם אישה שיש לה כבר שני ילדים. מאוד קשה לקבל את זה.

למרות שהוא ידע במה הוא נכנס ודיברנו על זה ואפילו כמה פעמים לפני, הסברתי לו שלבנות חיים איתי זה לא כמו להתחיל עם אישה רווקה והאם הוא בטוח שהוא רוצה. היה חשוב שהוא יבין... היום הוא טוען שהוא היה מסונוור מאהבה ולא באמת עשה בדק עצמי...

הייתי מואד עצובה ומוטרדת כשהבנתי את כל זה אבל החלטנו שלא מוותרים ולמרות הכל יש בסיס טוב ולזוגיות שלנו ואם רק מתגברים על הפחד הזה ו"הקינאה" שלו מול הילדים והקושי שלו...יהיה בסדר.

עבר כמה זמן ובאמת לא היה פשוט אבל חשבתי שהזמן יעשה את שלו ואולי עוד שנה נוכל לדבר על להתחיל לבנות משפחה...הוא היה מודע לבעיה שלו והצטער שקשה לו...אבל מצד שני לא ממש התקדם עם טיפול אישי או תיקון עם עצמו.אני לא יכולה ללכת בישבילו לפסיכלוג. זה צריך לבוא ממנו! היו מריבות וקצת דמעות...

זאת היית הסיבה שהסכמנו שלא נביא ילדים כרגע בגלל בעיות האלו...ואני לקחתי המצעי מניעה. אבל מסיבה לא ידועה (בישבילי זה נס!) אני נכנסתי להריון אחרי כמה חודשים.

אני פחדתי. אני כבר גרושה ועברתי גירושין מאוד ארוכים וקשים שישאירו אצלי המון כאבים שהתגברתי עליהם ... ואני לא רוצה לעבור את זה עוד פעם...גם אין לי כוח נפשי לזה. ואני מאוד רוצה להצליח את הזוגיות הזאת.

בעלי לא דתי. לא מכיר את הדת בכלל. אני באה ממשפחה דתית ונשארתי מאמינה ומסורתית תמיד. אני מגדלת את הילדים שלי הדת ומסורת.

אני מנסה ברכות ועדינות לגרום לו לאהוב את הדת אבל זה לא תמיד פשוט. ככל שאני מדברת איתו על זה, ובכלל היום,  ללכת לפגוש רב למשל, הוא עוד יותר נגד וואומר דברים לא יפים רק מעצבים.

כשאני הכרתי אותו והוא היה כל כך שונה. אני מכירה את הטוב שבו, את הנתינה שבו ואת המסורות נפש שלו.

היום אני לא רואה את זה יותר בכלל.

האם הכל אמיתי? האם זה באמת משו שיכול לעבור?

כמו שאמרתי היית לו ילדות קשה מאוד ואין לו קשר קרוב ותומך מהמשפחה שלו. למרות שמאז שהכיר אותי, הוא מאוד התקרב לאמא שלו. היא אישה טובה ועם עכים טובים. אני חשבתי בשבת הזאת לדבר איתה ולבקש עזרה. למרות שהם לא ממש קרובים אבל היא אולי מישהי שהוא יקשיב לו...

בעזרת השם....

מהפער ביניכם

לכן אין טעם ללחוץ עליו למשל ללכת לרב אלא לעשות למען עצמך ולהתחזק  בדברים כמו צניעות,טהרת המישפחה,שיעורי תורה וכו,זה יעביר לו מסר  עד כמה את מחשיבה ערכים של בית ומשפחתיות

בס"ד

לכל יהודי יש נשמה, אין זה משנה אם הוא דתי או לא, זה בתוכו מכח רצון ה'.

• הדת, במעטה החיצוני שלה, מפגישה את האדם עם מסגרות חוקים ומצוות שמבחוץ זה נראה לא משהו...לא כך יתקרב אישך לפנימיותו. יותר מזה, אין היהדות רוצה שיהודים יהיו דתיים, אלא שיהיו בעלי לב טוב ורצון טוב, והדת היא כלי מחוייב למטרה זו, שהיא הכשרת הלבבות, רצה הקב"ה לזכות (זיכוך הלב) את ישראל  לפיכך הרבה להם תורה ומצוות (שהם האמצעי למטרה).

• עצתי לך, היות והוא מרוחק, ושחוק מאוד מהבלבול הפנימי שבו ואורח חיים חומרי, שתעצימי כל נקודה טובה שבו, תביעי זאת על בסיס קבוע, לפני הדלקת נרות שבת, שבי עם עצמך, כתבי מכתב לעצמך בו את מרוממת את מעלותיו הטובות ומתעלמת לחלוטין מכל הרע, כאילו אין. את המכתב הזה, העבירי לו לאחר הדלקת נרות, והמשיכי במנהג הזה עד שיסדק בו המעטה האופל על הנשמה. זה אינו תחליף לקיום תורה ומצוות , אבל במסגרת של נסיון ללהט בגחל אפל ניצוץ של אש קודש, ננשוף בו רוח טובה, ונתפלל לישועת ה'.

• אמונתך גדולה למרות האירועים שאת חווה, יש לך עצם פנימי איתן. את תחילת גאולתו, וראי כמה ה' הטוב לא מוותר על אף בן, דרך הרך שיבוא בעזר ה', נפתח משימה חדשה במשפחה, נקודת הקשר בינכם.

• לסיכום : לא לדבר על הדת, אבל לא להפסיק ולשבח אותו על כל חסד, אמת, הטבה, כל מידה טובה שעושה, לרומם בתוכו את הנשמה. כשתרבי בזה, במשך זמן מספיק אורך, הכח הפנימי הזה יחל את תפקידו הנאמן, והשיב לב בנים על אבותם. אני מעריך שכשתהיה בו נכונות, תזדקקו להדרכה יותר מסודרת.

בהצלחה גדולה והערכה לשליחותך הנאמנה.

להמשיך להשתדל שיהיה לו טוב בבית... בסוף יפול לו האסימון שהוא זכה בגדול עם אשה כמוך וב"ה התינוק הנולד רק יוסיף לאושר.

ואל תשכחי את אגודת אפרת..

השם הטוב בעזרך

בס"ד

כל כך יעריך אותך, וכל כך יכבד אותך אבל... רק לאחר הלידה, דעי לך כי כל מה שעובר עליך זה רק הניסיון של בורא עולם

ואני מבטיחה לך שהאושר שבעלך יעניק לך ובלי יאוש רק עם הרבה הרבה תפילות מבטיחה לך שלא תתחרטי עם תשמרי על העובר, אני רוצה לאמר לך כי היתה אחת שלא ידעה מה לעשות ולא הכרתי אותה  לילה אחד חלמתי חלום ושאלתי  את הרב שלי שמבין בחלומות ואמר לי שבקרוב אצטרך לעזור לאשה שאני לא מכירה וכך היה לאחר 3 ימים הגיע אלי משהיא ואמרה לי שהיא בהריון וחבר שלה לא מעוניין בשום פנים ואופן בילד קראתי אותה אלי הראתי לה סרט שאם אני לא טועה שמו פרפרים בבטן משהוא כזה, והשארתי אותה לבד לראות את הסרט ירדה אלי לקומה קרקע ואמרה לי אני   לא    ע ו ש ה   הפלה אפילו שאני אגדל את הילד לבד, החבר שלה בא אלי הביתה והראתי לשניהם את הסרט למחרת החליטו להתחתן בלי הפלה לאחר שנולדה ביתם התקשרה אלי אותה חברה אפילו אחרי שנים ואמרה לי זו היפיפיה הזו היא שלך והצלת אותה תודה רבה אני מקוה שכך יקרה גם איתך ועם בעלך ואני מאוד בעד שתצרי קשר דחוף ביותר עם עמותת אפרת ותקבלי את כל הקרדיט והבטחון שכן תלדי את הילד בשעה טובה דבר נוסף ומאוד חושב דעי לך שחס ושלום וחלילה שלא יהיה אבל אשה שמפילה פשוט היא רוצחת במו ידיה ואוי לאותם יסורי מצפון שיש לאחר מכן, תתקשרי את את רוצה לרב המקובל הרב  בצרי  מירושלים והוא יברך אותך ויחזק אותך ותיראי ישועות בתינוק שיוולד בע"ה וגם בילידייךץ

כל הישועות

אין לי מדי הרבה מה להוסיף.

אני חושבת שהכי דחוף שתפני לאגודת אפרת ותקבלי סיוע ותמיכה. זה קריטי במצבך.

חיבוק, יקרה.

המון כוחות!

כל הכבוד אישה יקרה! על הסבלנות והאיפוק וכל ההרגשה מעבר לכך שאת נושאת לבדך בזה!!

יקרה נסי לפנות לאגודת אפרת הם אולי יוכלו לגשר בין מה שבעלך מרגיש למציאות ואולי אפילו ישנו כוון את בעלך!!

הם אנשים נפלאים! אולי בעלך חושש מבחינה גשמית (עוד הוצאות וכו') והם יכולים לעזור והרבה!!

הנה לך קישור:

https://www.efrat.org.il/

בהצלחה יקרה!

אמנם זה ממש לא אותו מקרה אבל...

לנו נולד לפני כמה שנים ילד עם תסמונת דאון, למרות שהיה ברור לגמרי שאנו לוקחים אותו הביתה, ראיתי שבעלי ממש לא מסוגל להתקשר אליו, להרים אותו וכו( דברים שהוא ממש עשה עם הקודמים) מה עשיתי?

פשוט מצאתי הזדמנויות שכאילו הייתי צריכה שהוא ירים אותו , ישמור עליו... אני חייבת להתקלח וכו...זה לקח קצת זמן אבל לאט לאט הוא פשוט התאהב בו.

וזה לא נגמר פה...בהמשך הילד התחיל לסבול מבעיות בריאות לא קלות בכלל! היתה תקופה שהבית הפך לפקעת עצבים, מריבות ומתח. בעלי התחיל לדבר על להוציא את הילד לאימוץ או מוסד... ואני נרעדתי רק לשמוע את הדברים , כמובן שהתנגדתי בהתחלה. אבל כשהמצב החמיר בבית הבנתי שאני מתחילה להמר על הזוגיות שלי...אמרתי לו בבקשה תעשה, אני אישית לא מסוגלת.. הוא קבע פגישה ברווחה ואז הוצעו פתרונות הקלה(נופשונים, עזרה מבת שרות וכו) שהרגיעו אותו, לאט לאט...

הילד ברוך השם איתנו, כולם כולל בעלי מאוהבים בו, משקיעים בו ומטפחים אותו..אוסיף שגם הזוגיות בינינו התחזקה מאוד מאז...לאט לאט ועם הרבה סבלנות ותפילה.... אמנם אנו עדיין מתמודדים, אבל ב"ה ברור לנו שזה האתגר שלנו ולא נוציא אותו. חזקי ואמצי, מקוה שהועלתי במשהו... 

יש אגודה שנקראת "יד לילד המיוחד". כדאי לפנות אליהם.

אגב, הרבי מלובאביץ אמר פעם בחלוקת דולרים להורים לילד עם תסמונת דאון, שלילדים האלה יש קשר מיוחד וגדול יותר לה' מאשר לאנשים 'רגילים'. אם תרצי, אחפש לך את הסרטון הזה

זה תיק קצת גדול על זוג "צעיר"

אם הייתם נשואים יותר שנים והיה לנישואין שלכם כבר בסיס מוצק היית מן הסתם מרגישה יותר טוב

אבל בכל אופן , קורה שכבר בהתחלה נתקלים בתיקים "גדולים"  וצולחים את זה בשלום

אני בכלל לא מתחילה להתימר להבין מה כדאי לעשות כאן

אבל את מן הסתם תדעי אם הרעיונות שלי מזעזעים או שוים בדיקה:

1. כמו שאמרו כאן אגודת אפרת

2. דברי איתו על ההריון כמה שפחות. כרגע זה חויה רק שלך (נ.ב. זה יכול לקרות גם סתם בהריון ראשון בלי קשר למצב)

     נסי להתמקד בנישואין שלכם ובחוויות האחרות

3. את בהריון . אולי ההריון גם מתיש אותך- את אוכלת טוב? ישנה מספיק? לוקחת פרנטל? B12 ? ברזל? 

4. תפילות , מיותר לכתוב... 

בלי נעליים הוא רץ, בחנות הלך עם זה ממש יפה

נפל פה ושם אבל בסה''כ הלך.

רק בבית השינוי.

שמתי לו בינתיים 3 פעמים מאז הקנייה, כל פעם לחצי שעה, אולי קצת פחות. הוא כל הזמן נוגע בהן מאיו מנסה להוריד.  אני חוששת שזה לא נוח לו. למרות שקיבלתי הרבה מאוד המלצות על החנות הזאת קשה לי להאמין שעשו התאמה לא טובה 🤕

אז זה ממש הגיוני

לפי מה שאני יודעת אומרים לחכות יותר זמן בין תחילת ההליכה לנעילת נעליים

שההליכה יותר תתיצב.

אני מחכה חצי שעההאבל באמת נראה לי אני מגזימה

בכל אופן נראה לי זה פשוט ענין של הסתגלות.. ויעבור בעז'ה הנעל כבדה ולוקח זמן להתרגל למשקל שלה

ורק עכשיו קניתי לו....

הוא ילד שב"ה לא מפסיק לרוץ

ועם הנעליים קשה לו יותר. אבל מלבישה ללבישה הוא מתרגל.

אני חושבת שזה נורמלי....

מלא נחת

אבל גם אם היה לו נוח עם נעליים לא כדאי לשים לו בבית.

אפשר גרביים נגד החלקה.

כבר חששתי שהלכו 400 שקל לפח.

אל תשאלי למה במחיר כזה, בשום מקום לא היה משהו יפה במידה שלו. כבר חששתי שהכסף לפח. 

אני מלבישה לקטנצ'יק כרגע נעליים ישנות של אחותו הגדולה כשהייתה בגילו 😅

אלה נעליים טובות מפפאיה ששמרתי, וגם ככה לא אכפת לו מהצבע בגיל הזה

אבל יש לי טראומה קלה - עשיתי את זה עם הילדונת פעם, סנדלים בצבע של בנים. ואז יום אחד המטפלת שלה אמרה לי שיש לה סנדלים (של בנות) מיותרים ואולי אני רוצה אותם בשבילה🙈 התפדחתי נורא שהיא חשבה שלא קניתי סנדלים חדשים בגלל קושי כלכלי או משהו...

בכל אופן, עכשיו כבר לא נשארו לי נעליים מהילדים הקודמים...

זה ממש נורמלי לשים לילד נעליים מהגדול

אני גם שמרתי נעלי צעד ראשון של הגדול, אבל זה במידה 21 - קטני רחוק משם 

הילד פשוט קטן

גם קטנטונת

לא קניתי לה נעליים רק עכשיו מתחילה ללכת וגם זה לא לגמרי

אבל מאמינה שגם היא תצטרך מידה קטנה ממש

זה פשוט עושק המחירים של נעלי צעד ראשון.

ושתהיה בריאה הקטנה הזאת, כבר בת שנתיים + ועדיין במידה 18.

התחילה במידה 16 שאין מידות כאלו בכלל בארץ.

יש מלא נעליים לא יודעת מה טוב ומה לא.

היה לי חשוב לקנות כי אנחנו מטיילים מלא ברחוב.

לבית אני לא צריכה, זה רק לגינה וכאלה 

עדיף בלי לפחות בחודש הראשון להליכה

הבן שלי כשהתחיל ללכת היה נופל הרבה ודווקא כששמנו לו נעליים זה נתן לו יציבות וביטחון

מקודם שמתי לו עוד פעם והשתפר.

הנחתי חתיכה של דבק נייר בחלק הקדמי שלא ישתפשף חחח עכשיו אני יותר רגועה עם הזחילה 

בעיקר בגינה, בחול ודשא. או נגיד על מזרנים.

הליכה על משטחים שונים ככה הוא ממשיך לחזק את כף הרגל מה שלא קורה בתוך הנעל. וגם יחשף לתחושות שונות.

מומלץ. (במיוחד שהתחיל ללכת רק לפני חודש ).

לדבר איתה: זה סיכוי ענק לגרום נזק.

בדימוי העצמי שלה, ואף בנושא ההשמנה עצמו.

לדעתי: לכבד את הבחירות שלה, זכותה. יחד עם זאת שווה ללכת לבדיקות דם ליתר בטחון, וכן להוציא את השטויות מהבית.

ממליצה לשמוע את הפודקאסט של מה בליבא עם רוני רמז

היא מדברת מדהים על עודף משקל

ממש גרמה לי לבכות איך גרמו לי לשנוא את עצמי ואת הגוף שלי...

בכללי, אין מה להגיד לה בעצמה.

אם היא תרצה ותפנה אליכם להתייעץ מה לעשות, אז תייעצי לה להוסיף פעילות גופנית , לשלב התזונה ירקות וכו'

די ברור שהיא כן שמה לב, וכרגע לא רוצה לעשות עם זה

כלום כי זה מלחיץ או אין לה כוח להתמודד עם זה או משהו בסגנון...

אני מאמינה שהנכון יהיה להתעלם, מקסימום לדאוג שהאוכל שמכינים בבית יהיה בריא יחסית...

תעזרו לי לחדד את הנקודה… זה מה שבעלי טוען

אבל התפקיד של הורים זה גם לחשוב לטווח ארוך... אני חושבת שכל מה שיגידו לה יגרום לה א. לאנטי, ולהוריד את הסיכוי שהיא תתחיל לאכול בריא או לעשות ספורט כי זה יהפוך למשהו שהוא מולכם במקום למשהו שמול עצמה

ב. לחרדה או דימוי עצמי נמוך, כי אם אתם מדברים איתה על זה זה כנראה ממש גרוע. וחרדה אגב הרבה פעמים גורמת להגביר אכילה רגשית ולא להוריד.

אני חושבת שדברים כמו להוסיף סלט חי לכל ארוחה ודברים כאלה, שזה להוסיף אוכל בריא בכללי ולא לחץ מולה. ואם היא מבקשת עזרה או מתלוננת על המשקל שלה אז אפשר להציע עזרה בעדינות. אבל לא לבוא ולדבר איתה מלכתחילה.

שנערה בת 15 לא שמה לב שהיא השמינה

יכולת ההשפעה ההורית לגבי אורח חיים ותזונה נכונה היא ב

1. אוכל בריא זמין בבית

2. דוגמא אישית

3. חוסר שיפוטיות

4. השארת יכולת הבחירה בידי הילדה

בכל גיל

ובפרט בגיל 15

כי נערה בת 15 בטוח שמה לב שהשמינה ומן הסתם מתעסקת עם זה בלי סוף. אז בתור הורים נראה לי חשוב לפתוח ערוץ תקשורת דווקא סביב דברים לא מדוברים. למתבגרים יש נטיה להכנס לסרטים סביב דברים ולחפש תשובות ופתרונות במקומות שהם לאו דווקא חיוביים או מקדמים.

כמובן לשים לב טוב לתוכן השיחה. לזכור שבתור הורים אין לכם מטרה לגדל ילדה רזה, יש לכם מטרה לגדל ילדה בריאה שאוהבת את עצמה.

הייתי ממקדת את השיחה בנערה וברגשותיה - איך היא מרגישה עם עצמה? האם היא זקוקה מכם לעזרה כלשהי בנושא?

מדגישה אלף פעם שהיא אהובה בדיוק כפי שהיא. באופן כללי, לנסות להתפעל ממנה באופן יזום כמה שיותר. לאו דווקא מחלקים חיצוניים - מכשרונות, תהליכים יפים, חברויות יפות, כל מה שמסייע לנערה לפתח דיבור פנימי אוהב וחומל כלפיי עצמה. 

סליחה על הנחרצות, אבל שבעלך ילך לעבוד על עצמו לקבל אותה ולאהוב אותה כמו שהיא היום.

בלי זה, כל דיבור וכל פעולה רק יעשו נזק.

היום זה מאד אופנתי "לקבל את עצמי כמו שאני" אבל בואי לא ניתמם… גם אם נשתוק (כמו עד עכשיו) יש סיכוי גבוה שבשלב מסוים היא תבין שהיא שמנה מאד והיא כנראה לא תהיה מרוצה מזה.

אולי גם יש הבדל בין מישהי שמגיל צעיר היתה שמנמונת לבין מישהי שהשמינה מהר ובאופן פתאומי יחסית בעקבות הפסקת טיפול תרופתי.

לא מצליחים לעצור עליה במשקל/ לעשות ספורט/ לאכול ירקות במקום פחמימות

כי זה קשה

מאד

לילדה בת 15 הקושי פי כמה וכמה

מודעות אפשר לעורר

בצורה נכונה

בעיקר מדוגמא אישית

רוב הסיכויים שניסיון לעורר מודעות ועידוד יפגע בה מאשר יעזור (כי זה עם פוטנציאל גבוה לשיפוטיות והתערבות)

זה לא מאד משנה מתי ולמה קרתה ההשמנה

אלא

ששליטה על אוכל זה דבר מאד קשה

ומעטים האנשים שמשיגים את זה

אדם שלא חווה את התהליך הפנימי

לא יכול להבין אותו

האדם היחיד שיכול לעזור בנושא הזה

זה האדם לעצמו

שאר האנשים בעיקר יפריעו

(עם פוטנציאל גבוה שההורים הם אלה שמפריעים)

ומה ההורים שלי לא ניסו.

בסוף עד שזה לא הגיע מתוכי זה לא עזר.

אז ירדו 7 קילו והחזרתי 10.

מה לא ניסו איתי.

בסוף ברגע שהחלטתי, אי שם בגיל 17, הצלחתי להוריד 34 קילו ממשקלי.

אבל זה רק כשזה הגיע מתוכי.

לא הייתי מדברת איתה.

כן מכינה אוכל בריא יותר ומנגישה פירות וירקות.

כשהיא תרצה היא תיגש אלייך.

בגיל הזה אין סיכוי שהיא לא מודעת לעצמה.

שאמא שלך תסב את תשומת לבך למשקל שלך ותעודד אותך לאכול יותר פירות וירקות?

סליחה, אבל זה נשמע לי נורא.

לקבל אותה כמו שהיא זה לא להיתמם.

זה להגיד שיש בה עוד המון המון דברים חוץ מהמשקל.

יש לה תכונות אופי. יש לה שיער יפה. או עיניים יפות. אולי היא חברותית, או מצחיקה, או חכמה, או אכפתית מאוד. את יודעת. אבל היא מיליון דברים חוץ מ'שמנה'.

אז כרגע היא בעודף משקל. ואולי יום אחד היא תרצה להרזות ואולי לא. זה לא משנה.

מבחינתכם היא מהממת כמו שהיא וזהו.

(שוב, תחשבי איך היית רוצה שההורים שלך יתייחסו אלייך בנושא כזה. תראי כמה שרשורים כואבים נפתחים פה בפורום סביב הנושא. תחסכי את זה ממנה. בבקשה).

רוב אחיי היו אוביס בגיל ההתבגרות והגיעו למצבשרוצים מעצמם בלי שהעירו להם וירדו עשרות קילוגרמים לבד

לא להתערב, לקבל כמו שהיא

רם מפריע לבעלך בעין שיעבוד על עצמו ואפשר לדאוג שיהיה אוכל יותר בריא בבית שאת מגישה אבל לא יותר

לא הייתי אומרת לה לאכול פחות או משהו כזה

הייתי מתייעצת עם גורם מוסמך כמו פסיכולוגית ילדים (לא דיאטנית).

ושימו לב על מה זה יושב אצלכם, אני לא חושבת שמדובר רק בבריאות, אלא גם בתפיסה חברתית.

תשאלו את עצמכם, אם בדיקות הדם שלה יצאו תקינות, אם היא היתה אוכלת לא בריא ולא משמינה, אם הסכנה הבריאותית היתה בתחום אחר כמו חוסר שינה, עדיין הייתם נלחצים באותה מידה?

אני מניחה שיש כאן גם איזושהי תפיסה של דימוי גוף (לכולנו) ואתם דואגים לא רק בריאותית גם חברתית.

אני לא אומרת את זה כשפיטה, התפיסה הזאת נוגעת בכולנו, פשוט חשוב להיות מודעים לעצמנו ומה מניע אותנו.

ונכון בריאותית זה גם לא בריא, לכן כן הייתי מניעה אותה בדרך כלשהי, אולי שינוי כללי בריאותי של הבית, אולי ספורט משותף, הליכה של שתיכן, בלי קשר לשיח על נראות. ובעיקר מתייעצת עם גורם מוסמך.

זה קריטי במיוחד בגיל הזה.

זה לדבר על עצמך.

תשתפי אותה כאילו דרך אגב שאת רוצה קצת להוריד במשקל, אז את אוכלת יותר ירקות, תכיני לך סלט גדול ותגידי איזה טעים אם בא לה קצת?

תכיני כאילו לך ירקות בתנור וכד' ...

את לא מדברת עליה בכלל, רק על עצמך ועל בריאות וזה נותן לך כח, הקמח הלבן מעייף אותך ואחרי ירקות יש לך יותר אנרגיה. להכין דברים בריאים מגניבים כמו כדורי תמרים, בשבילך ומי שרוצה גם מוזמן.

מאמינה שהיא שמה לב לגוף של עצמה, זה בדיוק בגיל שמתעסקים המון עם הגוף, אם היא באמת מעוניינת לרדת במשקל יהיה לה קצה חוט - איך מתחילים, ושזה לא כזה נורא, ושאמא שלי מכירה את זה יאפשר להתייעץ איתה. 

שבת בבוקר עדיין מתלבטת לגבי העיקרית

עוקבת איתך 

ערב מרק עוף והמון ירקות עם קניידלך

בוקר עוף ותפוחי אדמה ברוטב תפוזים בתנור, אנטיפסטי

סדש קניידלך, ביצים קשות או חביתה,  אולי תפוחי אדמה מבושלים כמו כרפס

מצות

עוגה קנויה לילדים, פומלה ואננס, יש גם גלידה חלבית

סלט ירקות,  מטבוחה, אולי ממרח זיתים, מקלות גזר בתנור

מרק עם קניידלך בלילה

האמת לא מכינה לשבת כלום. אולי עוגות.

אבל הכנתי מלא לליל הסדר (אנחנו משפחה קטנה והכנתי לכל המשפחה של ההורים שלי 12 נפשות).

חלק נשאר וחלק אחרים יכינו.

הכנתי לערב חג (שלא יהיו רעבים):

חזה מתובל, שניצלים, פירה, סוג נוסף של פירה, ונקניקיות

לליל הסדר: עוף בדבש, תפוחי אדמה וגולאש בשר.

ליום- בשר מתוק עם בטטה ותפוא, והיה גם עוף בתנור.

וסלטים-

מטבוחה מרוקאית

כמה סוגים של חציל

סלק

פלפלים

בישלתי לפני החג עד 3 בלילה.

ומיציתי!!

היום לא רוצה לבשל!

וגם לחמניות מקמח מצה וקמח תפו"א (אלתרתי קצת ויצא יחסית בסדר ב"ה. העיקר שהקטנה אהבה, ועכשיו יהיה לה מה לאכול... נראה לי שבפעם הבאה אכנסי גם קמח שקדים, שיהיה קצת בריא)

הבת שלי מכינה מרק וחמין, וגם תפו"א וסלט גזר מרוקאי.

איזה מזל שלא כל הבישולים עליי🤭

אני פשוט חותכת לעיגולים דקים, מסדרת בתבנית ומפזרת מעל תערובת של ביצים, שמ"ז ותבלינים (הפעם הוספתי גם קצת קוטג' ושקדים טחונים).

אם יצא טוב או לא - נדע בשבת🤭

באיחור ממשששש

מכינה מרק קניידלך, חמין, בטטה ותפוא בתנור, קציצות מצות, לחמניות (מאבקה קנויה)

בישלתי ביצים קשות ותפוא (אם אספיק אכין בורקס מצה)

ואולי אקח עוד רעיונות מפה אם אספיק, או לחג שני…

וסלטים-אצלנו אוכלים סלטים חיים בעיקר.

פסטו

סלט ירוק עם שקדים

סלט כרוב

סלט מלפפון עגבניה..

והבוקר עוף בתנור עם תפו''א ובטטות.

הכי פשוט.

אין לי כוח לבישולים.

ערב

דגים ומרק עוף עם קניידלך

בוקר

קציצות מטוגנות גם עם חציל ותפוחי אדמה

תפוחי אדמה ובטטה בתבשיל

בשר כבש

סדש

דגים שנשארו וסלטים

אולי נכין בלינצס/ פנקייק

סלטים- מטבוחה חציל במיונז חציל מטוגן גזר מבושל כרוב עם מיונז ביצים וסלטי ירקות/ חסה וכו 

אני הייתי כנראה קצת יותר מדי שאננה...

(מצד שני מאוד שמחה שבלי חרדות ב"ה)

אנחנו אצל חמותי היקרה עד מוצאי שבת

וזו הקלה גדולה כי עוד לא עשינו שום קניות או ארגון של המטבח לחג....

בקיצור

התחלתי לנקות מאוחר

עבדנו עד מאוחר

באתי לסדר עייפה...

נרדמתי לפני הכוס הרביעית

מאוכזבת מעצמי...

החלק הטוב: פוצון ופוצונת נהנו

פוצון המתוק כבר בן 4 ב"ה!

שר מה נשתנה בחן וברגש

כולל להצביע על כל דבר (מצה, מרור...)

וזה היה ממש מתוק

ואפילו לימדנו אותו את הקושיה ששרים כשבית המקדש קיים והוא שר גם אותה.

("שבכל הלילות אנו אוכלים בשר צלי שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי")

עכשיו הולכת בעז"ה לטגן בלינצ'ס

שארגיש שאני עושה משהו...

מזכירה שמי שרוצה את קובץ השירים שלי לפסח

יכולה לבקש ממני.

לק"י

לי היה נחמד.

אני עדיין לא רגילה לליל הסדר של המשפחה של בעלי. פחות אוהבת, אבל הגיוני...

וגם יש להם מנהגים שמוזרים לי (כמו לאכול ממש קצת מצות, ואז אני אוכלת יותר, ולוקח לי זמן, ועוד).

אני זוכרת שלמדתי מתישהו

ובעלי תלמיד של הרב ישראל אריאל

ראש מכון המקדש

אז זה בתודעה ב"ה.

הרגשתי שלמרות שהיה עם עוד בני משפחה, הצלחנו לשתף את הילדים יפה ולתת את האווירה שרצינו.

הבן שלי כתב לפני הסדר רשימת שאלות ממש חמודות ויפות על ההגדה ויציאת מצרים, ולא הצלחנו לענות על הכל תוך כדי הסדר, כי ראינו שזה כבר ארוך ולא מתאים לעכב את כולם. אבל אחר כך בבוקר עשינו השלמה וענינו לשאלות שנשארו, אז זה היה בסדר.

הקטן (בן שנה) ישן בתחילת הסדר עד כמעט סוף מגיד, אבל כשהוא התעורר לינוק הוא ראה את כולם ערים וחוגגים ולא רצה להפסיד, ונשאר ער עד סוף הסדר... אבל ב"ה הצלחתי להשתתף ביחד איתו, והוא היה חמוד ושימח את כולם בחיוכים מתוקים...

הלילה היה קצת מבאס.

בגלל שאין סעודה שלישית ולא אכלנו מסודר, במוצאי החג הילדים היו רעבים. אז אחרי הבדלה אמא שלי הכינה ארוחה טובה וזה היה מצוין, רק שכבר היה מאוחר והארוחה עיכבה אותנו, אז עד שהגענו הביתה היה כבר 11 בלילה, וכולם היו עייפים ועצבניים וזה היה מעצבן ולא נעים...

פעם הבאה נראה לי שגם אם אין חובת סעודה שלישית, עדיין כדאי לדאוג לארוחה טובה עוד לפני הבדלה.

אנחנו עשינו בבית, היה ממש ממש כיף.

הבן שלי קם חג בבוקר וביקש שנעשה עוד פעם ליל הסדר, מבחינתי היה שווה הכל עם הבקשה הזאת (זה משמעותי לי כי אני אישית מעולם לא התחברתי ללילה הזה, אצל ההורים משני הצדדים הוא ארוךךךךך, מסיימים באיזה 4. הלילה הזה זכור לי בתור אחד שרק רוצים לישון ולאכול ואי אפשר. ההורים מדהימים שלא תטעו, פשוט לא מצאתי את עצמי בקונספט).

בקיצור, היה טוב.

סיימנו ב 12, שני הילדים נשארו ערים עד הסוף. ערב מלא בשירה וריקודים.

בעלי הכין הצגה הם בובות שמתלבשות על היד, אבל הילדים לא היו בעניין אז פשוט זרמנו עם השירים בהגדה. איםה שלא היה שיר, מלמלנו מהר כדי לא לאבד את הקשב שלהם.

קנינו טרמפולינה שבוע לפני פסח (קטנה, בלי רשת) - הנחנו בסלון ליד השולחן הגדול לא הפסיק לקפוץ כל הלילה (ברמת המוזר לדעתי - כאילו, כמה אפשר לקפוץ?????. הגדול החליט על מסלול - רוקדים במעגל עולים לטרמפו קפיצה בחישוקים, עוד כמה דברים ומהתחלה. הפכנו להיות קצת עמדת דיג'י)

בקיצור היה ממש כיף.

עדיין יש פינה בלב שלא מוכן להשלים עם הטוב הזה, אני ממש התרגלתי שזה ערב של דברי תורה ופתאום כזה - לא היה דבר תורה אחד. גם אם הייתי רוצה בעלי היקר פחות הטיפוס ואני גם ככה, אין לי קשב לזה. היה טוב ומצד שני לא יודעת, מנסה להתרגל.

העיקר הילדים ואנחנו נהננו.

ראיתי סרטון של הרב יגאל כהן שבסופו של דבר - שום דבר לא שווה בלי שמחה. אז ב''ה שמחה גדולה הייתה. הבן שלי מחכה לסדר הבא וזה ממש עושה לי את זה. 

לעשות ליל הסדר לבד רק עם שני ילדים קטנים - זה אומץ!

באמת נשמע שזה היה מדויק בשבילכם❤️ איזה כיף שכולכם נהניתם כך! מן הסתם הילדים לא היו מצליחים ליהנות בליל סדר שכולו דברי תורה...

פעם ראשונה (בעצם חוץ מהקורונה). אבל הוא סגר חג בצבא. אז בסוף נסעתי להורים.

היה בסדר, אבל הייתי צריכה לתזז בין הקטנים לגדולים ולהרדים. בקושי אמרתי משהו מהמגיד, וגם בהלל ונרצה הייתי עם הקטן שהתעורר. מקווה שלמגוייסות יש פתור בכל זאת..

ואני עם סוכרת- אז מאתגר עם האוכל, המצות ו4 הכוסות (קיבלתי הנחיות מהדיאטנית מה בדיוק לעשות), אבל זה גם לא השאיר לי הרבה מה לאכול...

עכשיו אנחנו בבית ב"ה, הוא אמור לחזור סמוך לשבת. 

ועוד שינוי כזה. ממש קשה.

בעז''ה שתהיה לו נסיעה טובה הביתה ויחזור כמה שיותר מהר. 

אשמח לשמוע מה אתן שותות בארבע כוסות. אני שותה תירוש וכל שנה כמעט מקיאה בכוס הרביעית מרוב גועל. מצד שני אני לא מסוגלת לשתות כוס שלמה של יין (לא בהריון ולא מניקה אבל פחות מתחברת לאלכוהול).

לקחתי את הסוג המופחת סוכר וזה היה מעולה

יותר מהמיץ הכהה (לא זוכרת מה שם הזן).

גם לי קשה לשתות הרבה מיץ ענבים, וביין אין סיכוי שאגע...

רוב הכוס מיץ ענבים, מוסיפה גם יין.

ככה לא מרגישים את החריפות של היין, אבל זה קצת מאזן את המתיקות.

מאוד מאוד מאתגר לי 4 כוסות.

כל שנה הייתי מסיימת את ליל הסדר עם בחילות והקאות.

השילוב של כ"כ הרבה מיץ ענבים ומצות הפך אותי לגמרי.

כבר שנה שניה שאני שותה יין לבן מוגז ספציפי שהוא נחשב מתוק אבל בקושי מרגישים

אני מרגישה שהוא כמו סודה בטעמים.

לפעמים מוסיפה טיפונת מיץ ענבים אדום בשביל הצבע.

בקיצור ממש קל לשתות ואני מסיימת את ליל הסדר כמו בן אדם.

ממש ממליצה לך לנסות.

תנסי פעם בלי קשר לליל הסדר ותראי אם את אוהבת.

גם אני שתיתי ממנו בסדר

והיה מעולה 

יין חלק מיץ ענבים

יש יינות קלילים כמו האלה המוגזים

היינו אצל ההורים שלי ובגדול שלי כבר בגיל שמבין וזה היה ממש חמוד לראות איך אבא שלי מתלהב למספר לו את ההגדה ולשאול שאלות

הבן היה מבסוט, קיבל מתנות, שוקולד צ'יפס על כל דבר שענה ואמא שלי קנתה דברים לשולחן בשביל עשרת המכות והם שיחקו כאילו הם פרעה וכו'

הייתי גמורה ממש אבל היה חמוד לראות והבן ביקש שנעשה שוב שזה לדעתי הכי שווה.

אצל חמי וחמותי זה הרבה דברי תורה ואני מאבדת את זה לגמרי ( במיוחד אם יש ילדים ) 

למרות שהייתי גמורה מעייפות (בהלל קצת התאוששתי).

ולמרות כל מיני תקלים קטנים שנוצרו עם הילדים...

בעלי ניהל את הסדר ביד רמה, הילדים הפציצו בשאלות, הבן הבררן שלנו הצליח לאכול קצת מרור (!), הילדונת שרה ארבע קושיות (בקול תינוקי כזה - הבינה שזה תפקיד של הקטנים בדרך כלל), ילדת כיתה א' קראה יפה מאוד קטע מההגדה וריגשה אותנו, התינוקת הקדימה את נרצה לזמן שולחן עורך והושכבה לישון (גם ככה לא אכלה יותר מדי) והילדונת נשארה ממש עד הסוף ונרדמה ברגע שהשכבתי אותה, שזה היה כיף. הבנים נשארו לומר שיר השירים אחר כך. שניים הלכו אחר כך לישון (כדי להתעורר מאזעקה שעתיים לאחר מכן🥴) ושניים אחרים נשארו ערים כמעט כל הלילה🤭 (והפסידו סעודת בוקר, שלאחד מהם זה לא בא בטוב, אבל בסוף הוא התגבר על זה...)

אני קצת מבואסת שהשנה לא הקראתי להם סיפור מלווה להגדה, בגלל העייפות שלי... אבל היה מספיק תוכן גם ככה.

והעיקר - לא היו אזעקות במהלך הסדר! זה הדבר שהכי הלחיץ אותנו... 

כמה דקות? עד עשר דקות נראלי זה עדיין נחשב

איזה חברה הבדיקה?

בגדול נראה חיובי לגמרי

הבדיקה של לייף הסגולה

מקווה מאוד שזה זה.

בשעה טובה!!!

בעזרת ה' שימשיך ויהיה הריון תקין וקל בבריאות וידיים מלאות

מציעה ללכת לעשות בדיקת דם

בהצלחה ענקית!!!

לי היו בבדיקות ישנות פסים חלשים ממש גם שבוע אחרי האיחור, ובדיקה חדשה הראתה שני פסים בוהקים תוך שנייה.. 

פשוט בדקתי ממש מוקדם. כמה ימים לפני האיחור.

מעניין. העליתי את התמונה לAI והיא טענה שיש פס חיובי מובהק.

אין על הבינה.

אני בכנות רואה משהו נורא עדין,

אני הכי בעולם מסכימה שקשה לחכות. לדעתי ראשון בוקר כבר יהיה יותר ברור. 

תשתי הרבה מים, תאכלי טוב ותחשבי חיובי.

בשורות טובות 

לא נראה לי שאמור להשפיע בשלב הזה

וטני רואה פס

בשעה טובה

אבל ממש

אל תקדישי לזה מחשבה

בשלב כל כך מוקדם שלא ברור אם יש הריון או אין

זה ממש לא קריטי

משהו מאודד חלשש

אבל כן קיים

לק"י

לפחות עכשיו שהם בבית בחופש.

ואיזה קשוח זה🫂

אנחנו גם צריכות קצת שקט לעצמינן מידי פעם.

אולי לנסות בהדרגה- להיות איתה ועם אח גדול יחד, ולשחרר לאט לאט.

אני מזדהה עם חלקיק קטן, בזה שרוצים שרק אני אעשה בשבילם דברים, ולא בעלי. אז אם היו צמודים אלי כל היום, זה נראה לי בכלל חונק.

ואצלה זה לא קיים. רודפת אחרי לכל מקום נצמדת ונדבקת , שאין גן עכשיו זה ממש מורגש וקשה לי כבר.

בעלי היום רק הזכים להודות ואמר "כן שמתי לב", תודה רבה באמת חחח

אולי מסתתר פה משהו רגשי /תחושתי וקבענו תור לרופא התפתחות אבל זה רק בנובמבר ובנתיים קשוח בים יום

היא יודעת מה עושים עם משחקים?

אולי אפשר להתחיל לה משחק ואז לנסות ללכת קצת

להתחיל לשחק איתה וללכת לרגע ולחזור, ואז בהדרגה ללכת ליותר ויותר זמן.

אולי לנסות שזה יהיה משחק ביחד עם האח ולהשאיר את שניהם ביחד.

משחקים של 10 דק-רבע שעה כל פעם כי הם מאבדים סבלנות, אבל איך שאני קמה היא קמה יחד איתי

עם הגדול יותר היא לא משחקת אלה בעיקר מציקה ולוקחת לו דברים אז אי אפשר להשאיר אותם לבד גם בלי השגחה

זה קשה ברמות, הבת שנתיים שלי גם מתעקשת שאני אשב לידה בארוחות, אחרי שהצלחתי להוריד אותה מלשבת עלי.

ועבדתי איתה על הפרדות, בהדרגה, ואז עברנו דירה ושחררתי, והמשכתי לעבוד, ואז פרצה מלחמה ושחררתי שוב.  עכשיו חזרנו לעבודה.

בעיקרון בוחרים משהו אחד קטן, שהיא מסוגלת, לדוגמה, אני עכשיו שוטפת כלים ואתפנה אליך רק כשאגמור

אז היא בוכה וכועסת ומושכת לי בחצאית, ואני מתעלמת, ואז היא נשכבת על הרצפה לידי. אחרי כמה ימים היא עדיין מוחה, אבל כבר מבינה שאני לא אתפנה אליה עד שאסיים.

וככה לאט לאט לאט מרחיבים את ההפרדות.

מאד לאט.

כמו שבונים שריר, רק שזה שריר חדש לגמרי והמח עדיין לא מפותח עד הסוף, אז זה אפשרי, אבל דורש התמדה וסבלנות.

עכשיו אמא עסוקה,אמא עושה עושה x y כשאמא תסיים אמא תשב איתך,כשתסיימי תגידי לה אמא סיימה עכשיו אמא יכולה לחבק אותך.  בהתחלה היא תבכה ותתנגד אבל בהתמדה היא תבין.

מסקר קטנטן סביבי, שמתי לב שזה יחסית גורף לילדי הגיל הזה.

אני ממש חושבת שזה בגלל הסיטואציה שהם נמצאים בה מאז שהם נולדו.

כבר ההריון ועד היום: כל הזמן מלחמות, סטרס באוויר, חוסר שגרה.

ממש מאמינה שזה קשור.

והיו לי מצפונים על כל הסטרס במהלך ההריון.

מעניין לבדוק אם זאת באמת תופעה רחבה יותר בשנתון הזה

בת שנה וחצי

בינתיים אני רק שולחת לך חיבוק, ואומרת שלדעתי האינטואיציה שלך צודקת, ובהחלט לא מפרקים בית שיש בו אהבה בגלל הסיבות האלה.

שכדאי ללכת לטיפול זוגי, שיוצא מתוך נקודת הנחה שהפערים ביניכם קיימים ולא ישתנו. ולנסות להכין לכם איזשהו מתווה שיתאים לכם ולנסות כמה שיותר לגשר בין הפערים, שבסוף תהיה דרך שתתאים לשניכם.

וכדאי גם להפריד בין דברים שזה שלו-כמו תפילות במניין, דברים שהם משותפים- כמו מספר ילדים ודברים שהן בידיים שלך כמו ליצור שולחן שבת דומה יותר למה שאת רוצה...

שהשתנתה בתוך קשר דומה.

ובעלי הוא זה שסופג את השינוי וניפוץ החלום.

הדבר שעוזר לנו לצלוח את זה, ולא רק לצלוח, להעמיק יותר את הקשר מקודם, הוא - חוסר שפיטה, המון שיחות נפש וכבוד.
 

בסוף, אנשים לא סתם משתנים, לא סתם עוזבים אמונה, שהיא עוגן הרבה יותר משהיא עול.

תדברו על זה לעומק, ממה זה מגיע, מחשבות, רעיונות, תפיסות חיים, בלי שיפוטיות, עם סקרנות.

שנינו כבר שנים מטופלים וזה עוזר לנו להבין את עצמנו ואחד את השניה.

אצלנו זה העמיק מאוד את הקשר.

ונכון זה לא שינה את הנתונים, בסוף התמונה שלו התנפצה (וגם שלי, באיבוד אמונה יש אובדן ענק).

אבל אנחנו מציירים תמונה חדשה אוהבת ובריאה יותר, עמוקה יותר ויפה יותר.

ובתור מישהי שהגשימה ועמדה מול כמה "תמונות" שהגשמתי בחיים, אפשר להרגיש מאוד לא שמחים אל מול התמונה הסופית שמאוד חלמת עליה.

כי האושר והסיפוק הם לא בסיום התמונה הם בדרך שהציור צויר עם כל המחיקות והטעויות.
 

בסוף, כשאני מבינה את עצמי ומתקשרת לו בצורה נכונה איך להבין אותי, הוא מעריך אותי מאוד בדרך שבחרתי למרות שהיא לגמרי שונה ממנו.

צריך גם לשבת על הקטע הטכני - דברים שנוגעים בעיקר לו, כמו תפילות, שם תצטרכי לעשות עבודה של שחרור,  ודברים שנוגעים לכולם כמו סעודות שבת ששם הוא יצטרך לתת יותר מעצמו (אפשר לחיות עם החלק הזה בשלום רק כשקיבלת את מה שכתבתי למעלה)

ואיך הילדים יצאו? פרטים חיצונים אני לא יודעת

אני כן יודעת שהם יצאו בריאים וחזקים בנפש, שרואים שאפשר לחיות ולכבד גם בשוני, עם ביטחון שכל דרך שהם יבחרו אנחנו נמשיך לתמוך ולאהוב ולהיות מאחוריהם בלי שפיטה.

קודם כל, לפני הכל, הקושי שלך מאוד מובן. יש כאן אֵבֵל על איזו משפחה שחלמת ורצית וכבר לא תהיה.

קחי לך את הזמן, תחבקי את עצמך על הכאב הזה. לגיטימי והגיוני כל כך!

אחר כך, יש כאן עניין לשמוע אותו.

הוא הרי לא עשה לך דווקא. זה לא משהו מולך, אלא בינו לבין עצמו, ושווה פשוט להקשיב מה עובר עליו ומה גרם לשינוי.

ולנסות לעשות את זה בלי שיקפוץ לך כל הזמן כמה זה לא הוגן וכמה זה פוגע בך (למרות שזה באמת לא הוגן ובאמת פוגע בך!!! פשוט אלו שני דברים שונים).

ובסוף, למצוא את הדרך לחיות יחד.

הקב''ה מוכן למחות את שמו בשביל אהבה של איש ואישה. אז הוא האיש שלך, ולכן נראה שמה שהקב''ה רוצה ממך הזה שתחיו יחד באהבה. גם אם הבית יהיה פחות 'דוסי' במובן הקלאסי. אבל אהבה בין איש לאישה זה הדבר הכי-הכי קדוש. עשרות מונים יותר מזמירות בשולחן שבת.

ספציפית לגבי עניינים פרקטיים, לא צריך לוותר על הכל. יש דברים שיכולים להיות באחריותך (למשל- ללכת לתפילות שבת כשהוא שומר על הילדים. או ללמוד איתם תורה).