בשבח והודיה לה' יתברך אנחנו חוגגים מחר חודשיים להולדת הנסיכה שלנו, ושמחה לשתף ברגעי האושר...
רקע/ תזכורת- היריון שני, לא קל- כלל דלקת בדרכי השתן,קיצור צוואר, עשרות צירים מוקדמים בכל יום משבוע 24, סוכרת היריון.... לא היה משעמם.
וב"ה הוא התקרב לסיומו.
את ביתי הבכורה ילדתי בשבוע 38+1. לידה ראשונה קלה שהדהימה אותי וגם את צוות חדר הלידה.
משום מה היה לי ברור שגם הפעם יהיה כך. אלד בשבוע 38, בקלות ובכיף.
למה הייתי משוכנעת? אולי זה בגלל שהתל"מ בשני ההריונות היה כמעט זהה, אולי סתם אופטימיות ברוכה, לא יודעת... העיקר שהייתי רגועה
חנוכה הגיע....
כולם סביב מהמרים האם גם הפעם אלד בחנוכה, או לא....
ביום ה-38+1, (בו ילדתי בהיריון קודם ) אנחנו בביקורת אצל הרופא.
הוא שולח למוניטור.
המוניטור תקין וחלק ב"ה.
הרופא מבחין בציר נכבד.
הוא שואל אם מעוניינת להיבדק ואני עונה לו שלא, אני מרגישה עשרות כאלו ביום כבר חודשים ולכן אין סיבה לחשוב שזו התחלת לידה.
צדקתי, היום הזה חלף לו, ושום דבר לא קרה...
מצחיק, אבל באיזשהו מקום הרגיש לי שעברתי את התאריך 
חנוכה נמשך, על כל החוויות המעולות שלו, לא קל לי בכלל בהדלקות להינזר מהכיבוד בגלל הסוכרת ואני כבר מתרגלת לרעיון שלא אלד בחנוכה, אלא אחריו, והסופגניות יחכו לשנה הבאה.
והאמת שזה מוצא חן בעיני.
רציתי לחגוג את חנוכה במסגרת המשפחתית הנוכחית.
רציתי מאוד להיות בבית בהדלקות.
רציתי מאוד לערוך מסיבת יומולדת שלוש לבכורתי, 
רציתי מאוד לא ללדת בתאריך שלה- "זאת חנוכה"....
ועוד כל מיני שיקולים....
ביום 38+3, "זאת חנוכה", יום חמישי בערב, ערכנו מסיבת יומולדת עליזה ורועשת בבית שלנו. 
עבדתי עליה די קשה למען האמת.
נכון שהיא רק בת שלוש, ואני משקיעה הרבה מעבר למקובל, אבל זה כיף לי, אני נהנית מחדוות היצירה, ויש לי זמן, אז למה לא...
המסיבה הייתה כייפית ומתישה כאחד.
קרנבל שלם של דרדסים, אחייני המתוקים, ילדי חברותיי, וכל מיני....
בחגיגה עצמה לא יצא לי לשבת הרבה,
התרוצצתי כמו כולם בין חדרי הבית, קשקשנו, צחקנו, הפעלנו....
כשהתאחרה השעה וכולם פנו לצאת כולם העיפו בי מבט ואמרו לבעלי-"טוב, עוד הערב צירים. הטלפון הבא שלכם אלינו יהיה מחדר לידה, אין ספק."
כשהם עזבו, בהינו בעלי ואני בבית ההפוך, המקושקש ( צבעי פנדה נרמסו ונמרחו על הרצפה), והמלוכלך ( ירד גשם זלעפות, וכמה שכולם השתדלו הבית התמלא טביעות רגליים ) והכיורים המלאים שנשארו לנו 
הייתי מותשת לגמרי וכל מה שרציתי זה להיכנס למיטה. כמה שזה לא מתאים לי, החלטתי שלא יקרה כלום אם זה יחכה למחר בבוקר...
בעלי כמובן לחץ שזה מה שאעשה, ושהבלגן בטוח לא יברח, אלא שאני פתאום התחרטתי.
אם אלד הלילה או מחר, איזה פדיחות להשאיר כזה בית מאחוריי וללכת... מי יודע מי יכנס בימים שאיעדר...
בעלי חשב שהשתגעתי, חשב שחבל על הכוחות שלי, ומה פתאום החלטתי שאלד מחר, אבל בסוף הבין לליבי, וביחד, במאמץ משותף, כשהבת שלנו שקועה במתנות שקיבלה, השלטנו סדר מופתי.
עם המחשבה הזו, שהלידה קרובה מתמיד, הלכתי על מאמץ אחרון לאותו היום, הקראתי לבת שלי לפני השינה את הספר "משפחת הפילפילים" שאחותי השיגה לי... ( תודה יוקטנה על ההמלצה! )
וזהו,
סופסוף אפשר לישון.
נכנסתי למיטה מוקדם, בשמונה וחצי....
ובמיטה כתבתי פה בפורום הודעה על "פרידה מהאח הבכור עם הולדת הילד השני..."
תחושה פנימית חזקה אמרה לי שזה יקרה בקרוב, והרגשתי לא כ"כ מוכנה בקטע הזה...
(לפני שנרדמתי הייתי צריכה ללכת לשירותים כמה פעמים... כנראה שהראש ירד וממש לחץ לי... אבל לא הקדשתי לזה תשומת לב. רק אח"כ קישרתי...)
ישנתי שינה ארוכה מצוינת ושלווה.
כשקמתי פעם אחת לשירותים היה נדמה לי שאני מרגישה כאבי מחזור,אבל הייתי עייפה והעדפתי להתהפך ולהמשיך לישון בלי לחשוב יותר מדי...
בבוקר פקחתי עיניים בחמישה לשבע, מרוצה מהלילה הארוך ורווי השינה שמאחוריי...
הרגשתי התקשות חזקה מאוד בבטן. תחילה התעלמתי כי אני מורגלת בכאלו, אבל שמתי לב שמעניין, הפעם ההתקשות כואבת לי...
בשבע התקשות נוספת, מכאיבה גם היא.
וכשאני אומרת מכאיבה אני מתכוונת לתחושה שונה ממה שרגילה בחודשים האחרונים, לא חלילה כאב בלתי נסבל או ציר ברור...פשוט כאב לי קצת...
היי, אני מתעוררת לגמרי פתאום.
היו לי שתי התקשויות, קצת כואבות, במרווח של חמש דקות!
אני בוהה בבעלי הישן בנחת, מחליקה לי בשקט מהמיטה, נוטלת ידיים, ומודדת כרגיל ערכי סוכר. הכל תקין וטוב.
ושוב, בדיוק חמש דקות אחרי, התקשות. טיפונת מכאיבה.
אני הולכת לשירותים, ושם הלחץ האדיר באגן לא מותיר ספק.
הנה הלידה באה!!!
ומצד שני- לא כ"כ כואב לי.
מוזר....
טוב, הגיע הזמן לבשר ליקירי...
אני מעירה אותו ואומרת לו בחיוך מהוסס- אני חושבת שיש לי צירים.
הוא מתעורר באחת, קולט את הרוגע שלי, נכנס לאווירה, וקם מבסוט ומחויך כולו ( מותר להזכיר כאן נשיקה מאושרת?)
משהו מרגיש לי כאילו לא מדובר בי, אלא מישהי אחרת הולכת ללדת, ואני צופה בה...
כי אני עם צירים סדירים אבל רגועה לגמרי! מתלבשת, מתאפרת כאילו אין מחר, כשיש ציר מודיעה לבעלי כדי שיתזמן ורגע אחרי אומרת לו שאולי אני מדמיינת, כי זה בקושי כואב....בקושי....
אבל אנחנו מחליטים שנוסעים לבית חולים.
התקשויות צפופות של כל שלוש ארבע עד גג חמש דקות הן סיבה לנסיעה, גם אם לא הכי כואב.
ומקסימום, סתם נסענו...
נשב שם בבית קפה במקום בעיר כפי שתכננו...
הודענו לאימא שלי, אמרנו שנרד עם הילדה למעון, נביא איתה תיק מאורגן להפליא עם כל מה שתזדקק לו ביומיים הקרובים, ומשם כבר נחשוב איך להתגלגל הלאה...
וזה הזוי לי...
בלידה קודמת רצנו כמו מטורפים, צירי תופת כל דקה שהגיעו בפתאומיות... ועכשיו הכל כ"כ שליו...
הערנו את הבת שלי, והיא קלטה מיד שמשהו קורה.... "של מי התיק הזה?"
היא הייתה עליזה מאוד, הצחיקה אותי נורא גם תוך כדי צירים ארוכים...
יצאנו לרחוב, חיכינו למונית ואני מתחילה לצחוק- אני אישה בלידה ברחוב, עם צירים, ואף אחד שעובר לידי לא מדמיין את זה.... אולי זו אני שמדמיינת הכל? אולי נחזור הביתה? נתכרבל בפוך ודי?
כשהגענו למעון ירדנו מהמונית, התחבקתי ארוכות עם ביתי האהובה, היא שהייתה מרוצה, החזירה לי חבוק מדהים מלא אהבה ומעניק כוחות. ונפרדנו.
אימא שלי הגיעה למעון, נכנסנו למכונית שלה ויצאנו לכיוון בית החולים. פתאום הצירים מתחזקים, ומצטופפים... בעלי התחיל לנשום יחד איתי תוך כדי עמ"נ להקל על הכאב.
אני שמה לב שלפעמים, במקום לנשום, קל לי יותר לעבור ציר בעיניים עצומות תוך כדי אמירת "שיר המעלות ממעמקים". ככה כמה פעמים ברצף עד שהציר מתפוגג...
וכך הפלגנו לעין כרם, בעלי לחץ לי את היד חזק ואני התפללתי.
הגענו לקבלה, ובאורח פלא הצירים נעלמו ( מה שמוכיח אתת הטענה שמקובלת עלי מאוד, שבית חולים אינו מקום נכון וראוי ללידות. הפחד והאווירה הטכנית והזרה פשוט עוצרים לידה!)
נכנסנו שלווים ורגועים, המקום היה שקט ומזמין, שאלו אותנו למה הגענו, וענינו- צירים.
כל הזמן אני לא מפסיקה להשוות ללידה הקודמת בה הגעתי מתפתלת עם ציר תופת כל דקה... פה הכל סבבה ולכן אני בטוחה שנישלח הביתה תוך דקות.
הרופאה שמקבלת מבקשת ממני לעלות למיטה, להתחבר למוניטור ולומר לה כשיש ציר כדי שתבדוק פתיחה.
ו----- אין ציר, אין התכווצות, שום כלום.
היא לא מתרגשת, אומרת שזה קורה כמעט לכולן, מורידה את הכפפות ומבקשת שניקרא לה כשיחזרו הצירים.
איך שהיא מורידה את הכפפה מגיע ציר כואב למדי.
בזריזות היא עוטה אותה מחדש, בודקת פתיחה, ו---- 4 וחצי! ומחיקה מלאה! קדימה לחדר לידה!
אני ובעלי מתחילים לצחוק, הכל נראה לנו לא הגיוני, אבל סבבה, לחדר לידה, למה לא.
וגם הלאה, הכל המשיך לזרום חלק!
חדר הלידה היה פנוי, הועברתי מיד.
ביקשתי אפידורל ( כן, זה מעכב אצלי את הלידות, אבל לא אכפת לי בכלל ), ונאמר לי שלמזלי המרדים הכי טוב של הדסה נמצא, והוא פנוי, כך שתוך דקות הוא אצלי! נפלא!!!
עד שהוא מגיע אני על כדור הפיזיו, במהלך ציר אני נעמדת, נשענת על בעלי והוא מעסה לי את הגב. מדהים כמה שזה מקל על הכאב.
כפי שהובטח, מהר מאוד מגיע המרדים.
בחור שקט תכליתי ונמרץ.
הוא מתחיל בהכנות ומבקש ממני לשבת בקצה המיטה וכו'...
פה אני לא יודעת מה קרה לי אבל התחלתי לרעוד בלי שליטה. רעדתי מפחד פשוט כמשמעו.
האפידורל הזה שהיה לי ברור שהוא חלק בלתי נפרד מהתהליך הפחיד אותי פתאום עד מוות.
וככה, יד אחת אוחזת בכף ידה של אימא שלי, יד אחת "מרסקת" את ידו של בעלי ( איזה כיף לי ככה עם שני המבוגרים הכי יקרים לי...) והנה, צ'יק צ'אק זה נגמר.
באמת היה זריז. הרבה יותר מהר מהפעם הקודמת.
המרדים והמיילדת יצאו, ונשארנו אני, בעלי ואימא שלי.
מכירות סצינות לידה מהסרטים?
כאלה בהן הכל רגוע, והיולדת נראית טוב, לבושה יפה, מאופרת, ומחייכת, לחוצת קצת, והופ- התינוק בחוץ?
כך בדיוק נראתה הלידה הזו.
זה היה פשוט לא אמיתי! כל הזמן צחקנו שזה לא יכול להיות שככה זה, לא מרגישה כלום, לא כואב לי שום דבר, לא הייתה ירידת מים, לא נראתה אף טיפת דם, אין שום אקשן, אבל זה כן היה אמיתי.
מהחדרים הסמוכים נשמעו זעקות כאב, ואילו אנחנו קשקשנו על דא ועל הא....
מדי פעם נכנסו המיילדת או הרופא, חייכו ויצאו...
בשלב מסוים, בפתיחה שש וחצי, תהתה המיילדת מדוע אני לא מתקדמת מהר יותר.
היא ביקשה ממני רשות לחבר אותי לקטטר, מתוך מחשבה שיתכן ושלפוחית השתן מלאה ומפריעה לראש לרדת. הסכמתי- ובחיי, באמת שאין לי מושג למה מדברים על זה כאילו זה נורא כ"כ. לא הרגשתי, לא ראיתי, כמה דקות וזהו!
מיד לאחר מכן גם פקעו לי את המים. ושוב הניחו לי לנפשי....
כמה דקות אח"כ פתאום הרגשתי רע, סחרחורות ממש, נבהלתי מאוד, ואימא שלי הזעיקה את המיילדת. היא אמרה שזה בגלל שלא זזתי הרבה זמן ושכדאי מאוד שאשנה תנוחה. נשכבתי על צד שמאל, עצמתי עיניים...
נרדמתי לכמה דקות, והתעוררתי מקולות בהלה, והספקתי לראות את בעלי מזנק החוצה.
"מה קרה? אמא? תגידו לי מהר!"
"הדופק שלה קצת ירד..."
בעלי חזר מיד עם הרופא שאמר "הבה נראה מדוע זה קרה..."
הוא בדק אותי, חייך חיוך ואמר- "הדופק ירד כי את בפתיחה מלאה".
פתיחה מלאה!!!! ישששש! סופסוף אני יכולה להועיל,ללחוץ ויאלה ללדת כבר! 
כולנו מבסוטים, המיילדת נכנסה והיא והרופא התארגנו להם, פתחו ערכת לידה, כאילו הולך להיות טקס ארוך.
ביקשתי שיציבו מולי מראה, רציתי מאוד לראות בעיניים את הפלא הזה שנקרא לידה! ריגש אותי בטירוף ועזר לי בלידה קודמת.
כשהיו מוכנים סופסוף ביקשתי ללחוץ. בשקט תהיתי לעצמי כמה זמן אצטרך ללחוץ....
אספתי כוח, עצמתי עיניים ולחצתי בכל הכוח, ורגע אחרי זה פקחתי אותן- "מה כל ההתרגשויות האלה?"
למרבה תדהמתי ראיתי במראה את הראש של הבת שלי!!! שחרחר, קטנטן, מתוק, מבצבץ וקורא לי - "אימא, אני כאן!"
התרגשתי בטירוף, איך היא כבר מציצה החוצה?
לחצתי בציר נוסף, הראש התקדם עוד טיפה,
לחצתי ציר שלישי- בליווי צעקות של המיילדת שאעצור כי זה מהר מידי- הראש בחוץ!!!!
לחצתי מיד שוב, והרגשתי את הנסיכה שלי גולשת באלגנטיות, והנה, הנה אני רואה את האוצר שממלא אותי כבר תשעה ירחים שלמים!!! 
המיילדת הניחה אותה עלי, בקושי הצלחתי לראות מרוב דמעות אושר והקלה שזרמו בלי שליטה. 
זהו, הלידה נגמרה, אני אחרי הכל, ואני ובעלי כבר הורים לשתי ילדות, זהו אושר שקשה לתאר ולהכיל.
בינתיים הצוות המשיך להתעסק אבל אותי כבר לא עניין כלום.
מעל לראש ככה עבר אלי מה שקרה בחדר- השילייה החליקה בקלות, אבל הסתבר שדיממתי הרבה, והרופא איתר שני קרעים, הא התלבט אם לתפור ובסוף החליט שכן, כי הדימום התגבר.
אז כן, בטח שהיה אכפת לי, השקענו הרבה בעיסוי פרינאום, אבל מצד שני, אני והבת בריאות ושלמות ( טוב, אני כמעט... ), והפרינאום כן נשאר שלם, נקרעתי מעליו ומתחתיו, אז לא הצטערתי יותר מדי..
זו הייתה לידה קלה, כייפית, מדהימה!
מצידי מחר ללדת שוב!!!
עכשיו, כששתי לידות קלות להפליא מאחוריי אני שבה, מספרת וממליצה:
סבא רבא שלי הציע לדודתי והיא סיפרה לי בשמו- סגולה בהיריון לתת צדקה כל יום ולבקש שבזכות ר' מאיר בעל הנס נינצל מקללת חווה ונזכה ללידה קלה.
לא היה היום שדילגתי על זה בשני ההיריונות.
נסו את זה....
לידה קלה לכולן!!!
וחיבוק על התמיכה לכל אורך ההיריון הנפתל הזה!!!! 
בעז"ה עוד תלדי רגיל!!
