הרבי התייחס לכך אחרי מלחמת ששת הימים.

דעתו בקצרה, בכל הדורות מחורבן הבית יד ישראל לא היתה שליטה על הנעשה בהר הבית, אחרי מלחמת ששת הימים היה המצב הזה לאחרי אלפי שנים ,מכיון שכך יש אפשרות להקריב את קרבן פסח ומכיון שיש אפשרות ומי שלא עושה זאת מתחייב בכרת הרבי אמר שדעתו היא להיות בפסח ובפסח שני ב"דרך רחוקה" שאז יוצאים מידי חשש איסור כרת.

אחרי שנת תשל"ה שהעבירו את הר הבית לשלטון ירדני באופן רשמי אז הרבי אמר שהחשש סר לצערנו

ההתכתבות קצת יותר בארוכה:
 

"הותרה בציבור"

אחד הדיונים ההלכתיים שעורר הרבי לאחר מלחמת ששת-הימים עסק בסוגיית השהייה בערב פסח ובפסח שני בירושלים, סמוך לירושלים העתיקה.

הרבי עצמו חיפש שעת-כושר להעלות את העניין ברבים. לפי תיאור מהימן שהתפרסם במדור זה (גיליון רט עמ' 15), הרי שכבר בכמה 'יחידויות' בחורף תשכ"ח דיבר על-כך הרבי עם כמה אנשים. אחד מהם, אישיות תורנית שהרבי פירט לפניה את פרטי העניין (ומצויה אפילו רשימת ראשי-דברים המכילה דו-שיח בנושא).

לאחד מאנ"ש אמר הרבי ב'יחידות' כבר בחודש אדר, שמן הראוי לא לשהות בערב פסח ליד הכותל או בסמיכות מקום, מכיוון שטומאה הותרה בציבור ויש שאלה לגבי חיוב הקרבת פסח. הרבי הציע אפוא לחסיד הנ"ל לחוג את הפסח מחוץ לגבולות ירושלים.

הפיתרון – "בדרך רחוקה"

הפעם הראשונה שבה העלה הרבי את העניין ברבים הייתה באחרון-של-פסח תשכ"ט. נקודת העניין היא ההלכה שקרבן פסח ניתן להקריבו בטומאה אם רוב (או כל) ישראל שרויים במצב של טומאה. ומכיוון שבזמן הגלות נמצאים כל ישראל במצב זה, הרי אין כל מניעה, לכאורה, לעלות ולהקריב את קרבן פסח כפי שעשו בזמן שבית-המקדש עמד על מכונו ותפארתו.

ובאם המצב שנוצר עם שחרור מקום המקדש נחשב כ"יד ישראל תקיפה" והר הבית בידי ישראל, הרי הבעיה כפולה: מצד אחד, לדעת כל הפוסקים ובראשם הרמב"ם, מקריבים אף-על-פי שאין בית המקדש קיים, גם כשאין נביא, ואין מקומו המכוון של המזבח ידוע. השאלה היא האומנם "יד ישראל תקיפה" וחייבים להקריב. ומצד שני, אם לא מקריבים אף-על-פי שמן הדין חייבים, הרי זה חיוב כרת! לפיכך הציע הרבי להימצא "בדרך רחוקה" ובכך להיפטר מהקרבת הקרבן.

לצאת מכלל ספק

מכיוון שדברי הרבי נאמרו באחרון-של-פסח, הרי לענין ערב פסח (פסח ראשון) הדבר כבר לא היה מעשי. הרבי התמקד אפוא בפסח שני ואמר כי גם בפסח שני מקריבים בטומאה, וממילא קיימת בעיה – כיצד מותר להיות בירושלים בי"ד באייר בלי להקריב קרבן פסח, כאשר ברור שאם יש חיוב ולפועל אין מקריבים – הרי העונש הוא כרת!

לאור זאת קבע הרבי:

והנה אף שעדיין-צריך-עיון בכמה מהנ"ל, ובמיוחד שרבו האוסרין להקריב פסח בזמן הזה ודחו ראיות המתירין – לפי עניות דעתי יש להימנע ולא להיות בי"ד באייר בתוך ט"ו מיל סמוך לירושלים.

כיוון שלדעת... ישנו החיוב דפסח גם עכשיו... ולדעת רבי... פסח שני הוא רגל בפני עצמו וחייבין עליו כרת..., ולשיטת הראב"ד גם מי שהיה בי"ד ניסן בדרך רחוקה חייב כרת כשהזיד בשני... ומכל-שכן שלא לנסוע לירושלים ת"ו לי"ד אייר, ואפילו את"ל שאינו אלא ספק וספק-ספיקא וכו'...

מדברי הרבי הובן שהדברים מכוונים גם לפסח ראשון בשנה הבאה – אם חס-ושלום תתעכב ביאת המשיח – אבל הרבי לא רצה בכלל להעלות אפשרות זו, אלא אדרבה, ציין בשיחה גם בנוגע לפסח שני "וכמה וכמה זמן לפני פסח שני ולאחריו לראות בטוב ירושלים עיר קדשנו ומקום בית מקדשנו".

כמה שנים אחר-כך נוסף בהשיחה ('לקוטי שיחות' כרך יב עמ' 221 הערה 34*) "וכל-שכן וקל-וחומר שכן-הוא בנוגע לפסח ראשון".

הרב זוין שואל והרב משיב

את השיחה (שהרבי כינה אותה "רשימתי") שיגר הרבי (איגרות-קודש, כרך כח, עמ' קעז – בשולי הגיליון) לגה"ח הרב שלמה-יוסף זוין (ז"ל), כשלצד כותרתה ציין בכתב-יד-קודשו:

למהרש"י [=למורינו הרב שלמה יוסף] שליט"א

שלום וברכה

ת[שואות] ח[ן] על הפ[רישת] ש[לום]...

ותהא רפו[אה] ק[רובה] וש[למה]

ויבש[ר] ט[וב]

הרב זוין למד את הדברים לעמקם וביקש לדון עם הרבי בפרטיהם. כך התפתחה חליפת מכתבים כשהרב זוין שואל והרבי משיב. המכתבים נדפסו בהוספות ("נספחים") לספר 'חידושים וביאורים בש"ס' כרך א' (בעריכת הגה"ח הרב אברהם-ברוך שיחי' פבזנר) שהופיע בשנת תשל"ט, והם צוטטו ברבות השנים בשולי הגיליון באיגרות-קודש, כרך כח, איגרת ט'תקטו (עמ' קעו-קפב). כל מכתבי הרבי בנידון נדפסו (לצד השיחה) בהוספות לליקוטי-שיחות, כרך יב.

"תורה היא וללמוד אני צריך"

וכך החלה ההתכתבות:

ב"ה, ג' סיון תשכ"ח

לכ"ק אדמו"ר שליט"א!

קיבלתי שיחת כ"ק שליט"א מאחש"פ, ונהניתי מאד מהחידושים היקרים, ותח"ח, ולא אמנע מלהבי[ע] את פליאתי בנוגע להמסקנא של כ"ק כי "יש להימנע עכשיו ולא להיות בי"ד באייר בתוך ט"ו מיל סמוך לירושלים", זאת אומרת שכל בני ירושלים כרבע מיליון איש כן-ירבו צריכים לעקור בזמן פסח שני מירושלים, ואפילו אם תמצי לומר שזה אמור רק על המהדרים, וכמו שכתב כ"ק,  ואפילו אם תמצי לומר שאינו אלא ספק וספק-ספיקא וכו', הרי ב"ה יש בירושלים אלפים ורבבות יראים ושלמים המהדרים בהידור מצווה, ואם-כן כולם צריכים לפרוש מירושלים כיהודה בן דורתאי, אתמהה.

ובעצם הדבר כמה פליאות יש לי, ובעניותי קצרה דעתי מהבין... ואבקש סליחת כ"ק שליט"א על שאני מעיז להציע בזה פליאותי הנ"ל. תורה היא וללמוד אני צריך.

בהערצה, שלמה יוסף זוין

"יד ישראל תקיפה"

הרבי לא התפעל מהקושיה כיצד ייתכן שרבים יצטרכו לצאת מירושלים וכותב:

שכיוון שהמדובר: 1) בעניין דשייך בו כרת, 2) לאידך גיסא שהזכרים מבני י"ג שנה ומעלה יהיו משך שעות אחדות בדרך רחוקה מירושלים ת"ו לאו מילתא רברבא הוא [=לא עניין מסובך] ועל-אחת-כמה-וכמה – שאלה שבלאו הכי בדרך רחוקה לא ידחקו את השעה ליכנס לירושלים ת"ו דווקא בשעות אלו.

הרבי חוזר אפוא על הצעתו:

מסקנתי שיש ספק וספק-ספיקא וכו' בנידון-דידן, ולכן אלו שבדרך רחוקה לא יעלו ומה טוב שהנמצאים בפנים – ייצאו.

וכאן הוסיף הרבי פרט חשוב שלא נזכר בתחילת בשיחה:

ועוד להקדים – שכל-שכן וקל-וחומר שכן הוא בנוגע לפסח ראשון (והוספת – נשים), וכמו שאמרתי לאלה ששאלוני אז.

במאמר מוסגר ציין הרבי:

דיון בפני עצמו בנוגע לאלה שמעולם לא יצאו מירושלים עיר-הקודש.

הרבי משיב על תמיהתו של הרב זוין ששאל, ממה-נפשך – אם אי עשיית פסח-ראשון הייתה מצד אונס, אם-כן הרי אותו אונס קיים אף בפסח שני. ואם חלילה נחשבים כמזידים בראשון, מה יועיל אם יצאו לדרך רחוקה בפסח שני?

תשובת הרבי מורכבת משלושה פרטים: 1)...אל לו להוסיף פשע בפסח שני – ולהיות מזיד גם אז... 2) כשיהיה בדרך-רחוקה בפסח-שני – "פטר מכרת גם-כן על-כל-פנים לדעה אחת". 3) ועיקר, כל אלו שהיו בדרך רחוקה בפסח-ראשון (ובהם – רוב האורחים) ירוויחו הכל על-ידי שיהיו בדרך רחוקה בפסח שני.

על תמיהת הרב זוין כי אם אמנם כדברי הרבי, מתעוררת שאלה עצומה על כל הדורות למן החורבן ועד הנה, שהיו תנאים ואמוראים וגאונים וראשונים וצדיקים במשך כאלפיים שנה, ולא מצינו שעקרו בערב פסח חוץ לירושלים כו' עונה הרבי:

עד לאחרי המלחמה דאשתקד [=מלחמת "ששת הימים"] הייתה יד האומות תקיפה כו'.

בהמשך המכתב מוסיף הרבי ועונה אחת לאחת על כל תמיהותיו ותהיותיו של הרב זוין.

בחודש כסלו תשכ"ט מוסיף וכותב לו הרבי פרט נוסף הנוגע לדיון זה (ליקוטי-שיחות, כרך יב, עמ' 223). הרבי תמה לפשר בקשת ה"סליחה" של הרב זוין, וכותב כי אדרבה, ויכוח בדברי תורה מוסיף אהבת-ישראל.

לאור הנ"ל השתדלו אנ"ש חסידי חב"ד – במשך כמעט שבע שנים – לצאת מירושלים בערב פסח. קצתם נסעו לערוך את הסדר מחוץ לעיר, וקצתם יצאו לפני הצהריים מירושלים למוצא וחזרו ברגל בשעה שכבר אסור היה להקריב קרבן פסח.

"נשתנה המצב" לרעה

המפנה חל בשנת תשל"ה. לפני פסח שני (בי"ג אייר) כתב הרבי מכתב כללי-פרטי על מנת לפרסמו ברבים בדפוס (בהוספה לחוברת לקו"ש שבועי)

ב"ה, י"ג אייר ה'תשל"ה

שלום וברכה!

במענה לשאלתו על-דבר מה שכתוב ונאמר בשיחת אחרון-של-פסח, תשכ"ח.

נשתנה המצב ואין עתה היכולת והאפשרויות לשנות (ולבנות) כפי הדרוש להקרבת קרבן פסח וכו' – ולכן גם אין מקום שלא להיות בערב פסח או בי"ד באייר קרוב לירושלים ת"ו.

והרבי חותם את מכתבו:

ויהי-רצון שיקויים בעגלא דידן בלשון הרמב"ם (תשובה פ"ז, ה"ה) ישראל עושין תשובה ומיד הן נגאלין – וגם עשיית התשובה מיד – ויבנה בית-המקדש במקומו ויקבץ נדחי ישראל כו' (הל' מלכים ספי"א).

הרבי שלח את המכתב המודפס גם להרב זוין ושם שינה את נוסח הפתיחה. במקום "במענה לשאלתו על-דבר מה שכתוב", כתב הרבי "בהמשך להשקלא וטריא מאז". ונימק זאת בעובדה שממשלות ישראל כבר מה"יום השביעי" – יום סיום מלחמת ששת-הימים רצו אחרי הגויים כדי למסור להם את השטחים המשוחררים.

נחתום בדברי הרבי בשיחה הנ"ל: "וכמה וכמה זמן...לראות בטוב ירושלים ומקום עיר קדשנו ומקום בתי מקדשנו".

מקור:

נ.ב.הרבי הוסיף בהמשך שמכיון שהשלטון היהודי בארץ ישראל כבר תכנן מיד אחרי המלחמה להחזיר חזרה את הר הבית ר"ל באופן שהוא רדף אחרי אומות העולם מתברר שמלכתחילה לא היה צריך לצאת מכין שגם שהיתה הזדמנות יד ישראל אל היתה תקפה.

הבאת הדברים היא להציג את דבריו של הרבי ולא לחלוק או להנמיך ח"ו ח"ו פוסק זה או אחר שסובר אחרת

http://www.hebrewbooks.org/pagefeed/hebrewbooks_org_47157_187.pdf

http://www.chabad.info/#!g=1&url=article&id=1366

http://chabadpedia.co.il/index.php?title=%D7%A7%D7%A8%D7%91%D7%9F_%D7%A4%D7%A1%D7%97#.D7.9E.D7.94_.D7.94.D7.99.D7.94_.D7.91.D7.9B.D7.9C_.D7.94.D7.93.D7.95.D7.A8.D7.95.D7.AA_.D7.9C.D7.9E.D7.9F_.D7.94.D7.97.D7.95.D7.A8.D7.91.D7.9F_.D7.95.D7.A2.D7.93_.D7.94.D7.A0.D7.94.3F


20140203200705.doc

כיום מלאנטלפים יהודים עולים להר הבית ללא פיקוח הלכתי וללא טבילה כדת וכדין (מכינות חילוניות, מכללות במגמות ארכיאולוגיה, הסטוריה, סתם מטיילים וכד') שלא לדבר על גוים (תיירים וישמעלים) שגם לגביהם תקף האיסור לעלות לאזורים הקדושים בהר.

ולמרבה האירוניה דווקא אלו שנזהרים ויכולים לעלות בקדושה ובטהרה - נמנעים מלעלות.

זה חילול ה'.

עם הרב גינזבורג..

והנה התשובה שקיבלתי:

אבל בגלל חשש שילכו למקומות שאסורים אז אסור.

יש תקדימים בהלכה לגבי סייגים שעושים כד  שלא יגיעו לידי איסור וזו הלכה (סוף זמן אכילת/ביעור חמץ למשל)

אם יותר יהודים יעלו להר הבית בטהרה ויקפידו על  להיות רק במקומות שמותר יגרם פחות בעיות.

היום החילוני הממוצע לא יודע שיש בכלל עניין כזה של מקומות שאסור להיות בהם,או שיש עניין לטבול לפני,כמו שחילונים מכבדים את הכותל כך הם יכבדו את הר הבית. 

היית לוקח אנשים לסיור על קצה גג בית בן 50 קומות?

הר הבית במקום להר עצמו.

אם יותר אנשים ויותר אנשים יעלו אז יש לזה יותר סיכוי  שזה יקרה.

ומה הבעייה?הבית חב"ד בהר הבית יניח לאנשים תפילין ויגיד להם לאן מותר להם להיכנס ולא אסור.

אפשר לחלק פרופסקטים עם מפה.

החילונים עולים גם ככה,זה עובדה.

אם אנשים היו עולים לבניין 50 קומות בלי לדעת את הסכנה ואני הייתי מודע הייתי עולה ומסביר להם את הסכנה ולאן לא להתקרב.

ויסתובב במקום עם חשש איסור כרת  - וחלקם יגיעו למקום שיש בו איסור כרת..

בגלל התעמולה לעליה להר וזה בדיוק מה שהרבי כתב  -שזה הבעיה.

(ורק לדוגמא, אריק שרון עלה להר בזמנו בגלל הענין של עליה להר - ולא רק למקומות המותרים)

בכל המקרה הזלזול בכותל המערבי שהוא שריד בית מקדשנו ושכינה שלא זז ממקומה זה גם לא במקום.

כי גם קיר תמך הוא קדוש, וגם כותלי בית המקדש היו קירות תמך למתחם שסבב את קודש הקדשים..

הכותל הוא לא שריד בית מקדשנו ממש לא.ולא עליו נאמר שממנו לא זזה שכינה.

אם ידאגו שאנשים ידעו הם ידעו.

אין איש שלא שם כיפה בכניסה לכותל,אין שום סיבה שזה לא יקרה בהר הבית.

יפה מאוד שמעוררים נושאים כאלו, וגם את זה שאף אחד לא מזלזל מנסיון מר כחבדניק לא תמיד מכבדים את מה שאני חושב ומאמין(הרבי חי וקיים,ושהוא מלך המשיח,)למרות שזה נושא חשוב לכולם רוב הציבור מזלזלים ושוב יפה מאוד

ומה מפריד ביניהם לבין האיסור?

בין האש לנעורת?

כלום. "כשושנה אדומה ראיתי".

אין בכלל מה להשוות לסיור מודרך תוך הנחיות הלכתיות מוקדמות,

לבין נישואין. הם הרבה יותר מסוכנים.

אז אולי לא נתחתן (או נתחתן ונתגרש מייד אחרי שקיימנו מצוות פרו ורבו) וזהו?

מאיפה הסברה הזאת שבגלל חשש כרת אנו מפקירים את כל הקדוש והיקר לנו ונזהרים ומהדרין מעל ומעבר,

בעוד יהודים וגויים מסתובבים שם חופשי? איזו אמירה יש כאן כלפי ריבונו של עולם וכלפי האומות?

או כפי שהתבטא המדרש כאשר נשבה ארון בית ה' בידי פלישטים, ועם ישראל התעלם וחי את חייו כאילו מאומה לא אירע:

"תרנגלתו של אחד מהם אבדה- לא היה מחזר כמה פתחים להביאה?! וארוני בשדה פלשתים שבעה חדשים- ואינכם משגיחים?!"

למרות הרצון לעלות לה אבל מסתכנים בחילול מקום קדוש לנו,עדיף ללכת לחזק מקומות יהודיים אחרים שצריכים  הרבה יותר    את תשומת לב הציבור

אותה אומרים על פסוקים מהתנך, לא על דברי רב, כזה או אחר, מלאך או אדם.

(שאלה תמימה: זה אכן היה הכתב שלו? או שהיה חולה כשכתב את זה?)

http://the--temple.blogspot.co.il/p/blog-page_5817.html

מפורש שיצא מפיו הקדוש שיש לעלול למקומות המותרים בהר בקדושה וטהרה.

הם מתגייסים (לא יודע בדיוק כמה אחוזי הגיוס שם, אבל הם לא כמו החרדים, זה בטוח), אבל לעומת הדתיים-לאומיים שמתייחסים לצבא כחלק מהתחייה הלאומית של עם ישראל, כחלק מהגאולה, החב"דניקים מתייחסים אל זה בצורה פרגמטית, שצריך צבא באופן טכני כדי להגן על העם (כך לפחות ידוע לי). אגב, זו תפיסה שדומה גם לתפיסה החילונית את הצבא. הויכוח העקרוני הזה הוא לא רק לגבי הצבא, אלא לגבי כל מוסדות המדינה וכו'.

אבל בחבד הכל סובב סביב השליחות של האדם, אז אולי בטוחים שזו השליחות של הבחורים בגיל הזה...

אני יודעת שבתי ספר של חבד וכאלו לא נחשבים חרדיים אלא ממלכתידתי כי הרבי רצה שאנשים שלא שולחים את הילדים שלהם לחרדי-ישלחו לחבד ויקבלו חינוך מספיק חרדי ומספיק ממלכתי... אז ישיבות חבדניקיות זה כמו הסדר או כמו ישיבות חרדיות?

חשבתי על זה, התלבטתי אם לכתוב את זה. חלק מהמידד של השירות בצה"ל בחב"ד זה המידד של השליחות, שכדי לקדש את שם ה' בעולם ולגרום לשם שלו להיות אהוב בעולם, הם הולכים לצבא (לא יודע בוודאות אם זה השיקול שלהם, אבל זה בהחלט הגיוני). אבל בסופו של דבר אצלם זה רק כלי כדי להגן/לקדש את שם ה' בעולם. מבחינת התפיסה החבדי"ת אין ערך עצמי (ערך מקודש) לצבא. לא כ"כ הבנתי את השאלה שלך בסוף.

נ.ב אינני חב"דניק והדברים נכתבו לפי ראות עיניי. עדיף שתשאלי חב"דניק שיסביר לך את תפיסתם.

אה, עכשיו הבנתי. לא יודע. מניח שבאמצע (יש אפשרות אך לא חובה)

יש ישיבות שהמקובל בהן הוא לעשות פטור (כמו הישיבה בכפר חבד) ויש כאלה שיש להן הסכמים עם הצבא על שירות אחרי שנת לימודים ב770 ורצוי גם חתונה (כמו הישיבה בקרית גת)

שתיהן ישיבות גדולות עם לא מעט תלמידים.

אבל חייבת להדגיש שבסופו של דבר זו תהיה הבחירה האישית של הבחור לכאן או לכאן וזה לא משנה איפה הוא לומד.

באף ישיבה אין איסור מפורש ללכת לצבא (אלא רק מינימום דחיית שירות עד אחרי החתונה) אבל גם אין יותר מידי עידוד לצבא.

לדוגמא במשפחה שלי חלק עשו פטור משירות וחלק שירתו.

אחת הבעיות המרכזיות שגורמות להמון בחורים להוציא פטור זה שהצבא עושה להם בעיות עם שנת הלימודים ב770 אחרי 3 שנים בישיבה גדולה ואף בחור לא רוצה להיות עריק ולהסתבך.

התוצאה היא שחלק מהבחורים עושים פטור וחלק חותמים על הסכם מסויים שדוחה להם את השירות לאחרי החתונה.

לרוב מי שעשה פטור כבר לא יעשה צבא, אם כי יש כאלה שמבטלים אותו (לפעמים אפילו בגיל 30+ ואז הם מתגייסים לפיקוד העורף, הרבנות או כל מיני דברים בסגנון).

תודה

ראיתי כבר בזמנו את העלונים שמתארים איך יבוא המשיח ואז משבר האקלים ייעלם כהרף עין (ועוד נגזרה מכך מסקנה שאין מה להיות מוטרדים).
לחשוב שמחנות הפליטים הרעילים והמסוכנים - והעמוסים אנשים מלאי שיטנה ומשטמה לישראל - משמשים כאיזה מטה זעם הולוגרפי תיאולוגי, זה בערך אותו ההיגיון.

אגב, העלונים ההם הופיעו למיטב זכרוני עוד כשבחיים היתה חיותו, אבל גם אם אני טועה בכרונולוגיה הזו אזי מכל מקום הם הופיעו כשהמשיחיזם שלאחר המוות עוד היה בשיאו.

מובן שכל התפיסה הזו נשענת על ימי ההאדרה המטורללת למבצע "סופה במדבר" (שחרור כוויית מהפלישה העירקית) ותום הקומוניזם במדינות הסובייטיות-לשעבר, שיצרו שבתאות ברורה ומובהקת.