אני רק רוצה להגיד שזה מדכא אותי. להכנס ולראות את זה...

זהו.. תהי חזקה.

תגידו זה אגואיסטי מצידי? אני מרגישה שאין לי כבר כח לקרוא דברים כאלו . לא חדשות על ילדים שמתים כל יום. ולא על מחלות. וצרות בכל מיני תחומים.

ולא על נשים שסובלות. נראה לי אני פורשת מלקרוא, זה עושה לי רעעעעע

אבל מנסיון אחר שלי בשלום בית אל תזניחי!!!

לטפל ועכשיו!!!!

טיפול שורש!!!

וגם לקבל החלטות

בהצלחה יקירה

מחזיקים לך אצבעות

שכל כך כואב לשמוע.

וגם שאת צריכה להחליט אם שווה לכם לחזור לטיפול.

ה' יתן לך כח להתמודד.

מאחלת לך הרבה כוחות, ושתצליחי לבחור כן לטפל, ושתמצאי שליחים טובים לזה. לא כל מטפל שיש.

רק תדעי שלצערינו זה אחד הנסיונות הקשים של הדור שלנו, ויש המון זוגות שהתמודדו עם זה - ויצאו. והתגברו, והגיעו למקומות טובים הרבה יותר.

בהצלחה רבה רבה, מתפללת בשביל שניכם.

אולי באמת כדאי לקחת פסק זמן מקריאה ולהתמקד בדברים שיתנו לך כח;

"זה מדכא אותך"??~.....

כדאי לשקול תגובות בשאלות, במיוחד ברגישות שכאלו.

אתן נכנסות במיוחד להגיב. על זה שהתגובה שלי לא נראת לכן.

אני לא יגיב , כי זה לא לרמה שלי.

למה שוב להכנס ולהעביר ביקורת על תגובה של מישהיא?

אני בחיים לא עושה את זה.

אולי אני גבר? אולי אני טרול.... תתחילו לעשות שוב שירשור ענק ושטותי......

ומה אתן חושבות שהיא ביקשה תשובה? הרי אני לא אגיד לה תתגרשי כי אני לא אקח אחריות.

אני גם לא אגיד לה תשארי כי אני לא אקח אחריות.

אני רק אומרת לך, נשמת כל חי היקרה. שכרגע כשאת בהריון, לא שאת אשמה ח"ו, את בסדר. רק שבהריון לפעמים הכל יותר קיצוני (מבחינה נפשית) וקשה לחשוב בשיקול דעת מה באמת נכון. אם את היית אחותי או ח"ו זאת הייתי אני יש מצב שהייתי מחכה עד אחרי הלידה, אפילו חצי שנה אחרי הלידה ואז מחליטה באמת מה לעשות.

כרגע זה רק לפנק את עצמך כמה שיותר. לקחת עזרה בבית ועם הילדים. ולהשתדל לא לחשוב על מה שקורה עם בעלך כדי שאת והתינוק תשארו בריאים.

מתפללת עליך שה' ישלח לך הרבה כוחות!!

ובינתיים- לעניות דעתי לא לוותר..

לנסות לטפל שוב, ולהאמין שזה יצליח..

זה באמת הניסיון של הדור ובכלל בכלל לא פשוט..

הרבה הצלחה וסיעתא דשמיא גדולה!!

מרגישה שאני מתמוטטת!!! על סף אי שפיעות אחותי אומרת לי לקום וללכת והרב אומר שבכל טיפול יש נסיגה ונפילה ושצריך להיות חזקים. ואם אני לא באמת מסוגלת? בא לי לברוח עם הילדים.

בליבו מחשבות תשובה. דיברת איתו על זה? הוא יודע שאת יודעת? כמה שזה קשה- לא רוצה-לא צריך. מגיע לך מישהו שיאהב אותך ולא תהיה אחרת מבלעדייך.אם עדיין יש סיכוי לתקן- רק הוא יחליט, ותציבי אותו מול העובדה הזו.

ובאמת היה נראה שהוא מטפל. והינה עכשיו בום

כמעט בכל תחום שעושים בו שינוי - יש נפילות.

התקדמות בחיים מורכבת מהמון חזרות קטנות והתקדמויות.

זה לא אומר שכל מה שהיה, כל הטיפול הלך לאבדון. יתכן שעכשיו הוא קיבל נסיון נוסף בתחום הזה, יותר קשה מקודם, ולא עמד בו. ואחרי שיטפל בזה, יהיה חזק אפילו יותר מקודם.

אני בטוחה שיש מטפלים שמתעסקים בזה, ויכולים לעזור לו, ובטוחה באותה מידה שאת צריכה למצוא בנתיים לעצמך תמיכה, זה לא פשוט בכלל, לא על אף אחת לעולם.

ומקווה שתעברו ותיבנו שניכם מהנסיון הזה. תתפללי על זה ותאמיני שזה יכול להיות.

ואל תוותרי, תחפשי כתובת מתאימה!!

אם את רוצה אוכל לשוחח איתך באישי.

בשורות טובות

גם לגברים מומלץ לא לשבור כלים מיד אם האשה עושה שטויות (כל עוד היא לא נאסרת ח"ו)

אני לא אומר מה לעשות, וברור שכל מקרה לגופו, אבל זה לא גורף בשום מקום

כי נראה לי ללכת עם כמה ילדים קטנים ולחיות לבד זה גם לא פשוט.

מה שאני כן אומרת, ועכשיו כולם יקפצו, אם זוג רואה שהוא לא מסתדר, למה ממשיכים להביא עוד ילדים???

לדעתי, ילד לא מקשר!! ילד רק הורס! במקרה שגם ככה הרוס.,

ז"א יש רגעים שהילד מאוד מתוק, ולעולם לא ההיתי מותרת על הילדים שלי, גם כשזה עולה לי במריבות עם בעלי, ואם כל הכבוד ברור שהילדים זה כל העולם שלי ,

אבל במצב של קשר זוגי קשה צריכים לחכות עוד קצת בין ילד לילד,

במצב של הריון שגם קודם לא היה משהוא? למה את מצפה??? למה שיהיה יותר טוב? הרי ברור שיהיה יותר גרוע.

אני חושבת שאת כרגע תקבלי בהבנה שבהריון המצב נהיה גרוע וככה אולי פחות תהי בצער.

זה כמו שאני אחרי לידה אלף פעם מזכירה לעצמי. שנה ראשונה עם תינוק זה קשה!

פשוט כל הזמן דברי לעצמך שבגלל ההריון המצב מחריף.

ראיתי שזה מסתדר, שהוא מטיפולים והכל טוב ויפה בבית. ההריון הזה לא בא מהבנה שזה הפתור את הבעיה. ממש לא!!!!! אחרת הייתי מבאיה ממזמן ילד.

בגלל שהוא חולה נפש ויש לו בעיה. לא בגללי ולא בגלל שום הריון!!!! אני בסדר גמור ואתן יודעות מה?! אפילו מושלמת!!! אכלתי אותה בחיים ועכשיו אני סובלת בגללו בלבדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדד

בעקבות הספר שכתב, הרבה מקרים פנו אליו, והוא נהפך למומחה בתחום.

הייתי ביום העיון בחנוכה מטעמו, בנושא התמכרות, וזה היה נשמע שיש תקווה, שיש מה לעשות, שזה ניתן לטיפול.

חיבוק גדול!!

כואב כל כך לשמוע!

טיפול גמילה מהתמכרות,

אבל יכול להיות עליות וירידות - תלוי באיזה מצב נמצאים....

להתייעץ עם מישהו מקצועי שרואה ויודע את כל התמונה.

היינו בטיפול זוגי. מבחינת הזוגיות הכל בסדר ואפילו  מצוין. בטיפול הזוגי אמרו לנו להמשיך עלה...בעלי עבר לטיפול אישי להתמכרות למין שם אמרו לנו שהבעיה שלו לא רצינית כמו של מכורים אחרים. והם הפנו אותו לקבוצת מתיכה בלבד. הוא נמצא שם כבר שנה עם עליות וירידות. ההתמודדות שלו העיקרית זה (כשהוא לבד בשירותים) סליחה על הביטוי. וזהו.... פתאום גילית במקרה שהוא נכנס לפייסבןק שבחיים לא היה לנו. וכתב שם פעם אחת מסר לבנות להכיר לסטוץ.

אני שומעת לפנות ליעוץ ואני אומרת לעצמי למי עוד?????????????? רק ה' יכול לעזור. בפועל אני לבד...

על הרב יהושע שפירא ועל הרבנית נעמי שפירא (אשתו).

מהיכרות איתה, ומעזרה שהיא נתנה לי בעבר בנושאים אחרים, אני באמת יכולה להמליץ עליה בחום.

כבר אין לי את מס' הפלא' שלה, אבל את הטלפון שלה בבית אני עוד זוכרת.

אל תוותרי על עצמך.

חיבוק חם.

אבל אין לי שום תמיכה מאף רב. אז אני מפחדת שאני עושה טעות

נראה לי שווה לבדוק.

היה זכור לי שפעם ראיתי את זה, אז חיפשתי שוב...

בעל ואשה, שהיו במציאות שלכם,  וכשיצאו מזה כתבו יחד חוברת. אפשר להזמין את החוברת, ועוד פרטים, במס': 0543455258.

או במייל: judigiliti@gmail.com

הגעתי לזה דרך כתבה שהיתה בראש יהודי באינטרנט, אולי גם היא תעניין אותך.

כתבתי בגוגל "בעלי נופל באינטרנט" וזה הביא אותי דרך האתר של כיפה.

בהצלחה רבה רבה רבה!

ושקילת כל האפשרויות יגיד לך מה הוא חושב ויתן לך גב

גם רב יעשה כך

לכי על זה וכמה שיותר מהר

תמצאי משהו

הרבה כח

לא מייעצת אך אומרת מה אני הייתי עושה במקרה כזה... מעיפה אותו לכל הרוחות....

למה הוא פוגע בך?? את שווה שלא יוריד לך את הביטחון .

 פתאום הוא נהיה חולה מין... שיהיה עזבי אותו תשקמי את עצמך ובעזרת ה תתחתני עם משהו שיכבד אותך ויאהב אותך.

כי מגיע לך בעל שיהיה רק שלך......

אל תיקחי סיכון שוב. הוא הבטיח וחזר בו שנית אין הבטחה שזה לא ימשיך.

שה יתן לך כח ושמחה כל חייך.

בא לי לבכות איתך...

אני חושבת שהרגש הטבעי זה לעזוב הכל, אבל ממש לא הייתי ממליצה כרגע כשאת בהיריון עם עוד 2 ילדים לקום וללכת. מצבך הנפשי עלול להדרדר עוד יותר.

הייתי חוזרת למטפל שהייתם אצלו.

זה נכון שבכל תחום ובמיוחד בהתמכרות יש נפילות

השאלה איפה הרצון שלו כרגע.

אם הוא מוכן עוד להשקיע (ומוכן לעשות דברים דרסטיים לשם כך לדוג' לזרוק מחשב ואייפון) לדעתי יש עוד תקוה.

זה ממש כואב לגלות את זה...

קבלי חיבוק

תודה....זה ממש עוזר לי להישאר שפויה.

אני חושבת שבעל כזה, לא מגיעה לו שום סבלנות מצידך.

אלא אם כן את מרגישה שאת ממש לא רוצה לוותר עליו, כי הוא טוב אלייך בכל שאר התחומים.

הוא מכבד אותך?! הוא מעריך אותך?!

אני חושבת שאם הוא רוצה להיגמל, שייגמל מזה, אבל לא איתך.

את צריכה להמשיך הלאה!

למצוא גבר שיהיה נאמן לך.

אם בעלי מדבר עם אשה אחרת אני עושה לו "בלאגן" על זה,

אז מה שאת מספרת, מבחינתי סיבה מספיק מוצדקת כדי להגיד לו להתראות ובהצלחה בהמשך!

ושוב, אל תעשי צעד רק בגלל מה שכתבתי, כי אני כותבת כאן בפורום, אבל אני לא מכירה את כל התמונה.

ולכן, אל תקשיבי רק לי, רק רציתי להביע גם דיעה לא סלחנית כלפי העוול שהוא עושה לך!

ושוב, אם הוא מספיק שווה לך תשמרי עליו, אבל אם יש עוד דברים שמפריעים לך- תתקדמי!!

אני חושבת אם לכתוב, אבל בסופו של דבר החלטתי שכן.

כשעולה שאלה כ"כ מורכבת וקה, צריך המון זהירות.

גם אם אכן מדובר במצב שברור לכולם כולם שהכי נכון זה להתגרש.(אני ממש לא מדברת על המצב הזה.),

ובאמת בסופו של דבר האשה תחליט את ההחלטה הנכונה ותתגרש, 

פה לא נגמרים הקשיים שלה. היא אחרי זה צריכה להתמודד עם כל מה שגירושין אומרים. בטח במציאות שיש כבר ילדים.

ושם - לא אנחנו נהיה איתה. היא תהיה לבד........ בלילות, בשבתות, בחיפוש בנזוג חדש......

ודווקא אם זה הכי נכון, ויש מקרים כאלו, אשה צריכה שיהיה לה הרבה כח לזה. הרבה אמונה שעשתה את המעשה הכי הכי נכון, ולא מתוך בריחה או יאוש רגעי. אמונה כזאת וכח יהיו, אם תדע בצורה הכי ברורה שעשתה הכל כדי להציל את הנישואין, וברור לה לגמרי, והתייעצה וכו'... שזה הכי נכון. אם אשה כזאת תלך להתגרש על סמך תגובות בפורום, גם אם הגירושין עצמם מוצדקים - זה לא דרך נכונה שתחזק אותה אחר כך.

ברור שאני מניחה שאף אשה לא תתגרש רק כי אמרו לה, וגם ראיתי שכל אחת פה סייגה את דבריה, אבל עדיין, אני חושבת שדרושה זהירות הרבה הרבה יותר גדולה.

וצריך גם לקחת בחשבון, שיש הרבה סיכוי, שבסופו של דבר היא לא תתגרש.

ואז? למה היא צריכה לסחוב איתה לתהליך הלא פשוט שמן הסתם תעבור בחיזוק הזוגיות, את האמירות הלא יפות על בעלה? היא מספיק יודעת את הקושי, לא חושבת שצריך להעצים אותו.

לכן אני חושבת שתפקידנו פה, הוא לתת מקום לקושי, להבין, לתת עצות והפניות למקומות שיכולים לעזור יותר ממנו, שמבינים יותר בנושאים האלו, ולא יעשו טעויות כמונו.

למילים יש כח! ולמילים כתובות - יותר!

נשמת כל חי, אחות יקרה ואהובה. (למרות שאני לא מכירה אותך...)

מאחלת לך את כל הטוב שבעולם. חשבתי עלייך הרבה, מתפללת שתגיעו למקומות הכי נכונים לכם.

ושיהיו לכם כוחות לדרך. הדבר היחיד שהייתי מציעה לך, לפנות למי שיכול לעזור לך. למרות שעברתם טיפול, וגם אם את חושבת שנכון לך להתייאש. יתכן שיש עוד כתובת שיכולה להועיל. תתפללי שתגיעי אליה, וגם אנחנו פה מתפללות איתך.

רק טוב!

מכל הלב...

אבל עם כל הכבוד, ועם כל הקושי שצפו לאשה שמחליטה לעזוב את בעלה.

למה למה ואני שואלת שוב למה לוותר לו? זה לא פייר!!!

איך הוא היה מגיב אם זה היה הפוך?

למה נשים צריכות לסלוח על בגידה?

אני מכירה אישית, מישהי שהתגרשה כי גלתה שבעלה היה עם מישהי אחרת.

עם כל הקושי שלה, והיום היא נושאה בשנית ב"ה.

והיא התגרשה עם שני ילדים!

למה את חושבת שהפגיעה שבעלה לא מסתפק רק בה היא עדיפה על כל הקשיים של אשה גרושה?

אני חושבת שעל מעשה כזה היא לא חייבת לסלוח.

תמיד בני זוג צריכים לבוא אחד לקראת השני, אבל יש גבול!

כי זה לא עניין של מגיע,

זה עניין של מה יגרום לה להמשך חיים יותר טובים.

וזה לשני הצדדים, זה לא אומר שכדאי לסלוח בדווקא או להתגרש בדווקא.

פשוט אין שום עניין של מגיע, להראות לו שיש גבול.

כי נגיד שהוא ילמד לקח, ואז מה? לה זה כבר לא יועיל...

אין לה פה עניין ללמד לקח, אלא למצוא חיים טובים.

כשמדברים מבחוץ, זה נכון שגברים לא צריכים לחשוב שיסלחו להם על כל מה שיעשו.

אבל במקרה הפרטי, צריך לשקול מה יהיה לאשה הספציפית הזאת יותר נכון וטוב, ולא מה יחנך את הבעל. 

התהליך צריך להיות עיקבי כולל תמיכה למטופל ולמישפחתו וזו טעות נפוצה שחושבים שהסתדר ומפסיקים

זה שיש לך תמיכה מהרב שלך זה מצוין,כדאי שתעזרי בו להרחיב את מעגל התמיכה הקהילתי,ליצור קשר עם גורם טיפולי שיוכל לעזור לבעלך טוב יותר ולא להפסיק לחפש טיפול מתאים

תודה רבה לך על התמיכה נתת לי כוח רב להמשך הדרך עם גירושים או בלי (אני עוד בבירורים עם מומחים)

זה לא קור לסוודר

זה נדיר למאי

ועוד יותר נדיר ספציפית ללג בעומר

מרכז/ דרום מספיק קפוצון

איזור ירושלים ודומיו בבוקר ובערב צריך מעיל ומשהו חורפי 

אנחנו בדרום שהלילות בו יכולים להיות קרים.

היום בלילה אשלח את הגדול עם קפוצ'ון.  

לק"י

גם אצלינו בערבים בחוץ צריך קפוצ'ון. בבית לא...

הילדים לוקחים גם בבוקר לפעמים.

היינו לחלאקה במירון, אני זוכרת שלקחנו קפוצונים, הילד היה עם קצר

כולנו לא לבשנו את הקפוצון כי לא ממש היה צורך. היינו שם באמצע הלילה. 

בדרום קר בלילה אבל ביום נעים

מנעד של 10 מעלות בין היום ללילה

בירושלים המקסימום 16-17 זה קר בפני עצמו

ובגלל שבלילה הטמפרטורה די נמוכה

כל היום מרגיש קר

ואם אין שמש אז בכלל

ביום מאד נעים אפילו חם

בלילה עדיין שמה לחלקם פוטרים

10 יכול לעלות ל20 ואז אפילו חם בשמש

אם הוא נשאר על 16 ואין שמש

ממש קר

במלחמה לקח בערך 3 שבועות וכעת בערך שבועיים

לא יודעת אם קצרים או עד הברך.

לק"י

אם אני אספיק היום לצאת מהבית לקניות, אני אנסה לבדוק שם ולכתוב לך.

לגבי איפה בארץ תנסי באתר של ביגוד.

היה 75

חתמו צו שהעלה ל150

הצו פג, הצביעו לא להאריך אותו ממניעים פופוליסטיים מעצבנים, ירד חזרה ל75 לכמה ימים

ואז חתמו צו חדש שמעלה ל130 והוא עדיין בתוקף ב"ה.

אבל את יכולה לבדוק שוב.

לא חושבת שירד עדיין אחרי ה130, אני דיי עוקבת על זה.

נמצאת במכס

אף פעם לא היה כזה דבר

וקניתי בסכום מעל 75 דולר ופחות מ130..

ראיתי באתר למעלה, מה שתמיד משתנה

שעד 130 דולר אין מכס

נשמע שאת ממש לוקחת על עצמך את כל האחריות של העבודה על הכתפיים, מתוך אי נעימות, ואולי קצת ריצוי.

זה לגטימי שאת מרגישה חשש לאכזב את הבוס, אי לא רוצה לצאת עובדת פחות אחראית או משהי כזה, ויחד עם זה גם את בטח מרגישה שמשהו פה עובר את גבול הטעם הטוב, ואת משלמת מחירים משמעותיים על אובר האחריות שלך כלפי העבודה,

מחירים שבאים על חשבון האחריות הקודמת שלך אלייך ואל משפחתך.

בסופו של דבר גם מצד ההערכה, אנשים יודעים להעריך יותר אנשים שיודעים מה כן ומה לא, ומסוגליח לשמור על הגבולות שלהם.

אז מה עושים עם האי נעימות?

עובדים עם מה שיש בשורשה❤️

נניח שתקחי יום חופש בסוף, ובואי נרחיק לכת שלא ימצא פתרון. מה יקרה? מה את עלולה להרגיש מול עצמך? מה את פוחדת שיקרה אז?

זה מקום בנפש שהוא לא בטוח, והדרך היא לעבוד עם המקום הזה באופן שמשחרר את הפחדים ונותן מענה ובטחון עצמי שאינו תלוי בפרצוף שיעשה הבוס או לא.

לדעת לתת לעצמך את האישור שאת טובה וראויה בלי תלות בגורמים חיצוניים...

אני ראויה ואני באמת סופר וומן. והבוס דלי יודע את זה. אבל הוא הטיפוס הדוחף, ואני מבינה את זה והוא הבוס. ותכלס אני צריכה לעשות עבודה עם עצמי, מתי מתאים לי לתת אקסטרה (אתמול נסעתי במיוחד לאיפשהו ועשיתי אקסטרה שעות, תכננתי את זה מראש וזה היה בסדר גמור), ומתי אני מציבה גבול של זה כבר מגדיש את הסיאה.

חשבתי לעצמי אם לדחות את הטיפת חלב אבל וואלה לא, זה גם חשוב. סתם ההרגשה הזאת שבדקה שמוביל המוצר יגיע, הבוס שלי ישאל אם אני שם. ולא, לא בטוח שאספיק לדלג מעל פקקי הבוקר ולהגיע בשניה. אבל אולי אני צריכה להיות ברוגע. להגיד לו שאני בדרכי. ושהכל יהיה בסדר.

מתגמלים אותך על כל העול הזה?

אני במצב דומה שמתי גבול ואמרתי עד כאן. עבודה כבודה במקומה מונח, אבל היא רק עבודה,ויש גבול לכמה רוחב פס אני נותנת לה לתפוס אצלי

לדעתי את צריכה להרגיש ממש בנח לא לתת לה להשתלט לך על החיים.. ראיתי לא מעט א.נשים שעשו מעל ומעבר וזה יצר אצלם המון משקעים, ובסוף אחרי כמה שנים עזבו ועברו למקום אחר שהיה להם יותר קל ולא הבינו למה שקעו ככ / למה השקיעו ככ על חשבון הילדים/ דברים שחשובים להם

אני לא נגד השקעה, אבל שימי לב שזה באמת לא עובר את הגבול שלך כי יש מקומות שנוטים לנצל את המסירות היתרה של העובדים 

אבל יש 2 בעיות-

1. הבוס שלי לא כ"כ מוצלח ביחסי אנוש אז קשה לו למצוא אנשים שהוא חושב שמתאימים

2. לפי המשכורת שהוא מציע (לגיטימית בתחום העבודה שלנו) לא מגיעים אנשים ברמה שהוא מחפש

כרגע מה שהוא מצא זו מישהי למשרת סטודנט חלקית שתגיע באוגוסט כשאני לא נמצאת רק כדי לכבות שריפות

ומה זה מתגמלים... הוא מאוד מעריך ולפני חגים נגיד הוא מצ'פר (אקסטרה מעבר למה שאני מקבלת מהארגון עצמו), וגם כשביקשתי ממנו העלאה הוא ישר הסכים. אז מניחה שכן? הוא מתגמל אבל גם מאוד דורש

צודקת. אני צריכה לראות מתי זה מתאים לי ומתי לא. ותכלס זה באמת עבודה עם עצמי כי הבוס ברור שהוא ירצה שאגיע תמיד ושתמיד הכל יתקתק, אין יותר מדיי איך לשנות את זה

אם המעסיק שלך מסכים מיד להעלאת השכר שאת מבקשת ומעלה בדיוק בסכום שביקשת משמע שהיית צריכה לבקש את ההעלאה חודשיים קודם ובסכום כפול.

זה תדעי לפעם הבאה שתבקשי 

שהכל היה עלי ודברים קרסו כשלא הייתי

אז קרסו

והיו הרבה בעיות

אבל הייתי חולה/ יצאתי לחופש/ הילד היה מאושפז

עד שלמדו שצריך ממלאת מקום

ומאז יש

ולא רק מ"מ

מאז למדתי לעבוד בקצב נורמלי

לא לעשות עבודה של כמה אנשים

ולא לתת ללחץ של אנשים להשפיע על קצב עבודתי

זה גם עשה את העבודה שלי טובה יותר

כי כשעובדים בקצב נורמלי

אפשר לשמור על יותר פוקוס

ואז גם הבוס שלי למד

מהו הקצב שלי

ושכדאי לו לשמור על הקצב הזה

כדי שהעבודה תצא איכותית 

כמו שאמרתי ל@המקורית, הוא באמת מחפש עוד עובדת אבל זה קצת קשה לו. באמת כשהייתה עוד מישהי הכל היה הרבה יותר נעים.

ועוד בעיה עם הבוס שלי, שהוא לא קולט את הקצב 😂 ואולי אני זו שלא מסבירה מספיק... כל פעם שאני אומרת לו שזה ההספק האופטימלי, הוא מנסה לדחוף עוד דברים. ולא משנה כמה אני מסבירה לו הוא לא קולט. הוא מעריך יותר קצב עבודה מאשר איכות עבודה, זה מופלא (וטיפשי) בעיניי אבל לא ממש הצלחתי להחדיר לו את זה.

אישית אני מרגישה שתכלס אני יכולה לעבוד באופן יעיל יותר, ואולי באמת להספיק יותר, אולי זה מה שמונע ממני להגיד לו שהקצב קצת מוגזם. אבל מצד שני אם אני אתן 100% מהכוחות שלי בעבודה, לא ישאר לי כלום לבית

הוא עצמו עובד בקצב מהיר ואינטנסיבי יותר

אבל הוא ראה שהתוצאות שלי הרבה יותר טובות שאני מנהלת את הלוז

לכן הוא למד להתכוונן אלי

אני גם בוסית בעצמי

ואני נותנת ספייס לעובדים

אבל אם מישהו לא נותן עבודה טובה

אני כן מלחיצה אותו וכן דורשת יותר

זה הולך ביחד

תוצאות= ספייס

אין תוצאות טובות= יותר מעקב ולחץ

ויש בוסים שכל הזמן מלחיצים

מעבר לזה שהם פשוט גרועים

זה גם ניצול עובדים

לזה לא הייתי מסכימה (בעבר אגב הסכמתי ושלמתי על זה מחיר

עם השנים למדתי

לא לתת לאף אחד לנצל אותי)

זה עובד שטס עם הקידום והמשכורת שלו קדימה.

אם באופן זמני יש בלתם ואת נכנסת מתחת לאלונקה זה יכול להשתלם לך.

חשוב לשים לב לכמה דברים:

1. שמשהו מתקדם עם פתרון לבלתם. שאת לא תהפכי להיות הפתרון הקבוע.

2. לשקף לבוס את המחירים שאת משלמת. לא בקטע מתבכיין אלא שידע באמת מה זה דורש.

3. אם זה יותר משבוע-שבועיים לבקש הערכה לא רק מילולית.

4. להציע להם מה יכול לעזור לך לעמוד בעומס. נניח עבודה מהבית, שישלמו על יום מלא, מוניות וכל מה שמסביב שיכול לתמוך ובשבילם זה כסף קטן.

5. לספר להם כמה את עובדת טובה. לשקף את מה שאת עושה, ולא רק את המחירים. צריך לעשות את זה בטאקט ובאלגנטיות, אבל זה חשוב.

למשל בשיחת סמול טוק נגיד השבוע שיתפתי שהייתי צריכה לתדלק פעמיים השבוע (מעיד על זה שנסעתי כל יום למשרד השבוע כשלרוב עובדים פעם-פעמיים מהבית) זה התפתח לכיוון שרציתי ואז המנהל שלי אמר שאני סופרוומן או משהו כזה.

כלומר הוא רואה גם את העשייה עצמה. אחרת הוא לא מקשר בין כל החוטים. כי כל יום היה לי משהו חשוב בכובע אחר שלי וזה התנקז וזה לא שקוף לו מספיק.

גברים יודעים לדבר את מה שהם עושים, נשים הרבה פעמים עושות ולא מדברות. ואז נוצר תסכול והרגשה שהמסירות לא מוערכת מספיק.

נגיד אם חשוב לי גם לדחוף למצוא פתרון קבע אז אני אומרת שעם כל הרצון הטוב לעשות גם ד ואני מבינה שזה חשוב וממש רוצה לעשות גם ד,

אם יפול עלי א+ב+ג+ד

אז הכל יקרוס ואז לא רק שלא יהיה ד

לא יהיה גם א+ב+ג.

ואז הם נבהלים כי ממש אין מי שיעשה את א, ב, ג.

וככה נוצרת דחיפות למצוא פתרון שהוא לא אני ל-ד'.

ולבינתיים אני כן עושה הכל.

אני לא יודעת מה מורות עושות כי אני לא מורה.

אני כן בתפקיד יחיד בחברה ומתמודדת עם הרבה אחריות ועומס על הכתפיים שלי.

וכן התמודדתי עם ילדים ומילואים בחברה שעובדת בשווקים בחו"ל בזמן מלחמות ושאר בלתמים. הכל אפשרי.

לצורך הדוגמה ב8 באוקטובר 2023 אני והמנכל היינו היחידים שהגענו פיזית למשרד.

רק שאני באתי עם הילדים כי בעלי גויס ב7.10

הייתה משימה חשובה שהייתה חייבת להיות באותו יום ובשביל לבצע אותה הייתי צריכה משהו פיזי מהמשרד.

יש לי צוות שבזה דווקא כן יכל לעזור ולנסוע במקומי, אבל לא הייתי שולחת אף עובד שלי לצאת מהבית. יצאתי בעצמי.

גם עכשיו במלחמה האחרונה היה מאוד מאוד לא פשוט, (בין השאר שוב מילואים ופסח) ועמדתי בדרך לא דרך בדד ליין.

בין השורות בדיעבד הבנתי שההנהלה הייתה מסופקת אם זה אפשרי בכלל.

הסיפוק הוא אדיר.

אבל זה אופי, ברור שלא לכל אחד זה מתאים.

אבל מי שיש לו את זה, ממה שאני רואה מתקדם מאוד מהר. גם מקצועית וגם בתגמול כספי.

לגבי טיפולים לילדים, בגלל שאני יודעת לצפות את תקופות הפיקים, אני מראש קובעת טיפולי שיניים, ביקורות וחיסונים לזמנים שאמורים להיות יותר נוחים. ככה יש פחות בלתמים.

לגבי טיפולי פוריות, לא יודעת לענות אבל יכולה לתת דוגמה מהתקופה של ההריון בסיכון.

בתקןפה הזאת מראש שיקפתי שבאופן זמני אני פחות בתפקוד. הצעתי פתרונות כמו להעסיק עובד שעתי תחתי או למצוא לי מחליף עוד קודם הלידה.

בנוסף כשעבדתי זה היה מהבית ופחות שעות (אז היה פחות מקובל מאשר היום)

וככה הצלחנו לתמרן בין לא להעמיס מדי עלי לבין לא לעשות הרבה פנצרים לבין לעמוד במשימות נצרכות.

פשוט הכל היה מתוכנן ביחד ובשקיפות ואחרי שכבר הכירו אותי תקופה מסויימת והבינו שזה מגבלה זמנית ולא אופי. לגמרי הכילו את זה יפה וזה לא פגע בהערכה כלפי בשום צורה.

עוד מנהל המחלקה הנחה את הHR לסייע לי בפתרונות ולבוא לקראתי ואכן הרגשתי שאני יכולה לבקש הכל ולגמרי הם איתי ולא עיקמו פרצוף על כלום.

אבל יחס כזה משיגים מעבודה קשה ואחריות אמיתית עוד לפני..

מי שמתחילה מקום עבודה חדש במצב כזה, הרבה יותר מורכב ועדיין אם יש המלצות חמות מאוד ממקומות קודמים. שווה לשמר ולבוא לקראת עובד כזה, כי זה משתלם להם בהמשך.

בקיצור בהצלחה!

אני חייבת לציין שזה ממש תלוי במקום העבודה

יש מקומות שלא מטיסים את השכר ולא משמרים עובדים למרות שזה ממש לא חכם ולא כדאי

מכירה כמה דוגמאות מקרוב. אז לא תמיד זה שווה את המאמץ.. אולי כדאי למנף במקום אחר 

@אמאשוני באמת שכתבת לעניין וכל הכבוד שהשקעת על ההודעה.

אבל במציאות החיים יש הרבה צדיקים שרע להם.

יש מקומות עבודה שלא יודעים להעריך ומנצלים ובן אדם שואל את עצמו אחרי שנים מה עשיתי פה כ"כ הרבה זמן ולמה?

אז באמת הרבה פעמים מה שאת כותבת נכון,

אבל לשים לב לאיזו חברה מדובר,

האם המנהל מראה הערכה גם בכסף ולא רק במילים, האם המנהל משווק ומעביר את ההערכה הזו הלאה לידיעת הממונים ובאופן כללי האם יש אופק קידומי בחברה. 

בהחלט יש הרבה מעסיקים לא הגונים שלא שווה להשקיע בהם.

שווה לעבוד במקום הגון שמבין את חשיבות ההשקעה בעובדים ושם לתת את הדחיפה קדימה.

תודה על התגובה,

גם @המקורית

זה חשוב ממש לשים לב לנקודה הזאת..

מקום שלא מתגמל עובדים טובים עדיף לשאוף לעבור למקום אחר ולא לבזבז את הזמן ואת המאמץ בניסיון לשפר מבפנים, בהחלט.

אני עובדת בחברה ממשלתית גדולה, מקום מסודר , קרוב לבית ועם ותק של כמעט 15 שנים באותו מחלקה.

התקדמתי מעט עם השנים בשכר אבל לא מעבר כי זה חב ממשלתית ולא נותנים העלאת.שכר לפי בקשות וכו'.

אממה אני כבר חצי שנה לבד במשרד עם הבוס שלי , עובדת 1 יצאה לחל"ד- חל"ת, עובדת אחרת יצאה לפנסיה ככה יצאה שאני והוא לבד...

אני קורסת תחת העומס ועם הזמן נהייתי אדישה כבר לעומס הזה, מן הסתם אני מנהלת ומתפעלת את כל המחלקה , יש לי בבית 4 ילדים מתוכם 2 תינוקות אחת מהם עם עיכוב התפתחותי גדול וחולה המון שמצריך יציאות/טיפולים קבועים/מעקבים וכמובן ימי מחלה שלהם שיש לא מעט...

למדתי ועדיין לומדת עם הזמן איך להיות אסטרטיבית וחזקה ברצונות שלי כי אני טיפוס מאוד מרצה ו"מתים" עלי בעבודה כי בחיים לא סירבתי למשהו אבל זהו, נגמרו הימים הטובים ואין לי זמן לעזור למה שלא בתחום אחריותי

העובדת השנייה כנראה תחזור בספטמבר רק שזה עוד ים זמן.

אז כן  לוקחת חופשעם שצריך, יוצאת קבוע פעם בשבןע מוקדם מהעבודה בשביל טיפול לילד, נותנת "גיחות" לסידורים שצריך וסוגרת את המשרד אם יש צורך.

משהו מההנהלה מגיע בתלונות? סבבה, תביאו לנו עזרה זה לא יהיה המצב...

חמישי שעבר הבן שלי קם חולה , בדיוק הבוס סימס לי שהוא לא מגיע שאדע ואני בדיוק באתי לשלוח לו שאני עם הילד בבית. קצת לא נעים, התנצלות קטנה וזהו. המשרד נשאר סגור

גם במלחמה הבהרתי שאני לא מגיעה למשרד כי אני בבית עם הילדים ואעבוד מהבית, קצת דיברו עשו רעש ושכחו מזה

זה האבה עבודה עצמית אבל לא קל. הנה היום הייתי חייבת לעשות קניות, בערב קשוח לי , אחהצ גם כן. קבעתי לו שאני מסיימת שעה לפני כי יש לי עניין אישי ויצאתי.

שיהיה המון בהצלחה ומלאא כוחות

שזה גם הרבה עניין של אסרטיביות.

איזה כיף לך רק שהעבודה קרובה לבית, אצלי בגלל הפקקים זה פלוס מינוס שעה כל כיוון 😅

ברגע שיודעים שאת "חזקה" ועומדת על שלך בדברים אישיים הם לא יכולים לעמוד מנגד. אבל כשאת מראה חולשה הם עולים עלייך, לצערי מניסיון מר.

לי עוזר לפעמים לשתף אותו דברים אישיים -כמו מה יש לילד שלי שהוא עובר אבחונים, היא שומע את השיחות שלי (בכוונה מדברת לידו שישמע) ואז הוא מתבייש לסרב לי שאני צריכה משהו

כי פעם שמעתי שדווקא לא לתרץ מה יש לך, פשוט להגיד שיש עניין. נגיד עכשיו לא אמרתי לבוס שזה טיפת חלב, פשוט אמרתי לו שאגיע באיחור כי יש לי משהו. 

או שלא לזה התכוונת? 

הוא יודע שיש לי ילד מעוכב התפתחות ומטופל. הוא יודע שקשה לו וקשה לי אז שיתפתי , ןעכשיו שאני יוצאת קבוע לטיפול שבועי הוא שותק. שיצאתי לוודעה ולאבחונים הוא שותק. כי הוא יןדע שזה חשוב לי ממש ואין מצב שהוא מסרב לי או עושה פרצוף

ביום שני נגיד יש לי בדיקת דם לילדה הקטנה, תור מיוחד מוזמן מראש אני אגיע מאוחר אז אגיד לו יש לי עניין אישי ואני מתעכבת

אבל דברים מהותיים אני כן משתפת שיהיה לי קל יותר.

גם שהייתי בטיפולי פוריות שיתפתי בכללי כזה בלי להכנס לפרטים וזהו. הגעתי מאוחר מלא פעמים ולא היתי צריכה לתרץ את עצמי כל פעם מחדש

גם שהייתי 2 בצוות והוא זה היה ככה, אני זוג של מנהלת היחדיה אז הוא לא יכול בלעדיי אבל זה מה שיש. קשה לך?? תלך תהפוך את העולם שנקבל משהי מ"מ לזמני

אבל יש דברעם שאני מוותרת אם זה לא חשוב ככ, או שבעלי יכול ללכת, או שאם אני יכולה בפרטי אחהצ אז אני יעשה כי יש לי החזר מהביטוח , מבינה? אני כן מכבדת אבל עד גבול מסויים

עם בוס דורש והמון אחריות עליי כי עובדים אחרים עזבו כמו זבובים...

כן בהתחלה הרגשתי אחריות וכל פעם כשהייתי צריכה לאחר השלמתי את הזמן בערב וכשלא יכולתי הרגתי את עצמי כדי לעמוד בכל מיני דדליינים והרגעתי אותו שאני אצליח וכו'. הוא נלחץ ונדנד לי כל הזמן וזה עוד יותר הלחיץ אותי. 

עד שזה עלה לי עד למעלה, ויש לי ילדים שצריכים אותי ויש טיפולים שאי אפשר לקבוע לאחה"צ, ואני עובדת משרה מלאה.

אז פשוט אמרתי לו - אני עובדת משרה מלאה, ואין לי בעיה עם זה לא מפריע לי הכמות שעות, אבל אני כן מבקשת שתהיה הבנה הדדית שאני עושה את שלי אבל אני אישה עם משפחה והוא יודע את זה, אם יש לי תור אני לא משלימה את הזמן הזה, ואם ילד לא מרגיש טוב מותר לי לקחת חופש, אני לא הבעלים של החברה. והוא זה שצריך לדעת לתעדף דברים, לא להכל יש דדליין, לא כל דבר החברה עומדת עליו ואם הוא לא יקרה עד תאריך מסוים החברה תקרוס, הכל טוב, הוא בחר בי כעובדת למרות שידע שאני אמא לילדים, הוא בוחר להשאיר אותי כי הוא יודע מה אני שווה, אז הוא צריך גם 'להקריב' איחורים וחיסורים מידי פעם. 

זה לא אמור להיות על הראש שלך, את מבחינתך שכירה, עושה מה שאת יכולה, ולא צריכה לוותר על דברים שהם יותר חשובים מעבודה. 

האם הוא רוצה להמשיך עם זה?

כי אם הוא באמת לא משתף פעולה ואין לו מיטיבציה אז אולי.באמת כדאי לעשות הפסקה

דיברתי איתו ובאמת אין לו הכי מוטיבציה, מצד שני, בית הספר מבחינתו לא עושה השתדלות לסייע לו ולהעלות מוטיבציה.
אלא מתייאש מה שקרה עוד לפני תחילת הטיפול (כפי שציינתי מבחינתם אנחנו תופסים שעות לילד אחר).

או שזה אחת שאיתה לא מסתדר?

אם אותה אחת אפשר לבקש להחליף

אומר לך מה אמרה לנו המטפלת הרגשית הפרטית של הבן שלי. כשנמאס לו לבוא, היא אמרה שכדאי לעשות הפסקה כדי שלא יסרב ללכת לעוד טיפולים רגשיים בהמשך חייו.

בבית הספר?
או שאחרי הפסקה שוב צריכה פסיכיאטר?
זה גם השיקול שלי

עם הסכם שבסיום ההפסקה אתם חוזרים.

זה מה שעשיתי עם טיפול אחר לילד שלי, טיפול שיש עבורו רשימת המתנה מכאן ועד - סיכמנו שעושים הפסקה של שלושה חודשים לטובת הילד והמקום שלנו יתפנה בתום התקופה. מקווה שבאמת יהיה ככה. מצד שני לעשות טיפול בלי שיש לילד חשק ומוטיבציה זה גם לא לעניין. רק מתסכל אותו. 

אתם עם סל אישי שהתקבל בועדות אפיון וזכאות? אם כן הזכאות היא ל3 שנים ולא יכולים להוריד לכם.

אם זה במסגרת סל בית ספרי - אז לא מחוייבים להמשך.

תודה!
ואם אומרים ומשכנעים שהילד לא צריך?
להשתכנע ולזרום איתם?
או לדרוש משהו חלופי? לראות מה ניתן לעשות?

למה לוותר אם זה יכול להועיל לילד? לא התאמצת להגיע לועדת אפיון וזכאות כי זה היה התחביב שלך, נכון? עשית את זה לתועלת הילד. אין שם סיבה שלא יתאמצו על מנת לקדם את הילד.

מצד שני, אם הם יגידו זה מה יש, ואין לנו אפשרות אחרת, זה לא שיש לך איך לשנות את זה... וגם לא יודעת אם חכם להתעקש על מטפלת שהוא לא מתחבר אליה ובמציאות גם לא נכנס, וכנראה שגם היא פחות מתחברת.

יש סל אישי

ויש סל בית ספרי

סל אישי הוא זכאות מוחלטת שלו

סל בית ספרי זה נושא מורכב יותר..

באמת שאלה.

אני יודעת שזה סל אישי
הוא נחשב כביכול חינוך מיוחד.

אבל אם הטיפול במסגרת לא מיטיב איתו שימצאו מה כן ייטיב איתו במסגרת הסל(שהוא זכאי וזקוק לו) ותקחו לטיפול פרטני.

הייתי מתאמצת ממש לעמוד על שלי שלילד יהיה מענה כמה שיותר מדויק ולא נותנת להם לסבן אותי.. אם יש לו סל אישי זה אומר שהם מקבלים תקציב צבוע לתת לו מענה, ואם הם לוקחים את זה ממנו לילד אחר זה גזל.

אבל אז התמיכות הן לא שלו אלא של בית הספר.

בכל מקרה אם הטיפול לא מסייע אפשר לבקש לעשות פילוח מחודש ולקבל תמיכות אחרות, אולי אם יש קבוצה חברתית או מנתחת התנהגות,

יכול להיות שהטיפול במערכת פחות מיטיב ואולי דווקא טיפול בקהילה שילווה בהדרכת הורים יהיה יותר יעיל

כדאי לבדוק אם הטיפול כמו שהוא יותר מועיל או מעיק, ומה עושים עם זה.

מבחינתך זה צריך להיות השיקול המרכזי. את עומדת על הזכויות שלו, ולא של שאר ילדי בית הספר 

הזכויות שלו?
אם נבטל את הטיפול- ביטלתי את הזכות שלו, במידה ואין תחלופה (ואין...לפי מה שהם אומרים)

את צריכה לחשוב אם יש דרך להפוך את זה ליותר מיטיב (סתם זורקת דוג'- לעשות מבצע עם פרסים אם מגיע ומשתף פעולה יפה) או שיותר נכון לוותר כרגע לטובת הילד- בלי קשר לצרכים של שאר ילדי בית הספר.

בעיקרון ממה שאני מכירה כל שנה עושים חלוקה מחדש, לא יודעת איך עובד ספציפית אצלכם.

(בניגוד לדוג' לכיתה א' ב' שאפשר לשכנע ילד להגיע).

אם ילד בגיל הזה לא רוצה לשתף פעולה, לא טוב לו. אם לא טוב לו צריך שתהיה סיבה ממש ממש טובה כדי שהוא ילך למקום שהוא לא רוצה בו.

יש לזה השלכות נוספות, תחושת חריגות, שוני מול החברים בכיתה, אי עמידה בציפיות של המטפלת והצוות, פערים לימודיים וחברתיים.

ולכן, כדאי לחשוב מה הסיבה  והאם זה בטוח נצרך (חשש מאיבוד הזכאות, זו לא סיבה מספיק טובה בעיניי).

מציעה לך לקבוע שעה עם המטפלת הרגשית (במקום טיפול ובנוסף לישיבת פילוח תמיכות) לשמוע ולדבר איתה. מציעה לך/לכם לבוא בלב פתוח ולא בגישה רק של 'לקבל את המגיע לכם'

בהצלחה! 

אני גם כמוך.
בהריון האחרון גם לא שמחתי (כמובן שזה עבר ואני מאושרת...)
אולי כי אין ציפיה, אין איזה אתגר, משהו.
ידעת שזה יגיע, אז אין לך סיבה לשמוח במיוחד.
 

האמת שלא הסברת מה בעצם לא שמח לך, כי נראה שזו כן החלטה שקיבלת בלב שלם.

ואולי בפעם הבאה להפסיק מניעה רק אם כבר יש בך רצון בוער לילד נוסף.

אבל, תחילת הריון זה הרי זמן הורמונלי, אולי זה פשוט שינויי מצב רוח בגלל הורמונים?

מניחה שבתור אמא להרבה ילדים (צפופים?) את עמוסה מאוד, נראה לי הגיוני שלא באמת תרצי עומס נוסף עכשיו גם אם משמח. אולי זה קצת כמו כשאני מזמינה חופשה משפחתית אני חושבת שיהיה ממש כיף, כשהחופשה מתקרבת אני נלחצת וכשכבר צריך לצאת אני תוהה למה בדיוק הכנסתי את עצמי ובשביל מה טוב כל הבלאגן הזה, אבל בדרך כלל בסופו של דבר אני שמחה שנסענו...

אז אולי זה קצת ככה. ובטוחה שעם הזמן תתחברי יותר ויותר ותשמחי בהחלטה שקיבלת ובהריון. 

עונה פה

אני לא שמחה כי מדמיינת אצ הקושי בהריון, בחילות ואחכ כבד מאד.

מדמיינת לידה

מדמיינת חודשים ראשונים שהם אפעם לא קלים לי, תינוק מתוק אך תלוי בי לחלוטין

זה הריון 8 ברוך ה'

אוהבת ילדים

מודה עליהם לה'

רוצה עוד

וביחד עם זה כאילו נפלה עלי תחושת הכובד והטרחה שבזה, לא מצליחה לשמוח

זה שלפני חודש וחצי עוד לקחתי גלולות, וכעת בהריון, זה מהר לי מידי....

עכשיו יש בחילות, תתמודדי איתם. כשיהיה כבד בעז''ה תתמודדי עם זה. אחרי הלידה תמצאי פתרונות איך אפשר להקל עלייך.

הרבה יותר קל כשאת לא צריכה להתמודד מחשבתית עם הכל ביחד, אלא עם כל דבר בזמן שלו. 

בע''ה זה יעבור עם הזמן .. ותתחברי להריון ולתינוק שבדרך.

אני גם כמוך נקלטת מהר ומודה להקב''ה על זה ... אני עובדת במרכז רפואי ורואה מה אנשים עושים בשביל להביא ילד אחד לעולם.

בסוף מה שנשאר לנו בחיים זה רק הילדים.. וזה הזמן שלנו להביא אותם עכשיו.

חלון הפוריות הוא לא להרבה זמן .

שיהיה בשעה טובה ומזל טוב!!

גם לנשים שמחכות להריון לםעמים כשהוא מגיע יש רגע של בהלה מהמציאות

זה לא קשור בעיני לכמה זמן חיכית.

החלטת להפסיק למנוע כי רצית להיות בהריון ובה ה נקלטת- הייתי ממסגרת את זה בנפרד.

עכשיו את בהריון ויש הבדל גדול בין לרצות הריון- לבין להיות בהריון

זה מציף ומבהיל ומסעיר והכל ביחד

וזה גם טבעי

תני לזה מקום

ובהריון הראשון כ"כ חיכיתי ולקח זמן, וכשזה בא הייתי מאושרת. ברור שעדיף את האופציה השניה.

אבל אל תאיצי בעצמך, בסוף בלידה זה תמיד אושר והתרגשות... והילד אהוב כמו כולם. 

במיוחד בשליש ראשון. אז קודם כל אל תאכלי את עצמך.

תני לזה זמן, זה עוד ממש חדש. 

אני אישית חולמת להיקלט ככה בקלות ככה שלא ממש יכולה להיכנס לנעליים שלך.

חיבוק על התחושות, מקווה שתצליחי להתגבר עליהם.

והיי- איזה מלכה את שאת בהריון שמיני, תקשיבי את אלופה. אני ממש מצדיעה לך.