הקדמה: כתבתי סיפור לנוער, הוא התפרסם באתר של תנועת "אריאל", ואני רוצה לשדרג אותו לסיפור על רמה. אתם יכולים לעזור לי? ואני גם צריכה רעיון לשם. (לא מצאתי...)

הנה:

"אמא! תקני לי את הסוכריה הזו!" "אמא, אני צריך 20 ₪ לקיוסק!" "אמא, אני רעב ללחמניה!" "אמא, תקני לי...". כך פחות או יותר נשמעים הדיבורים בבית משפחת שחורי בימים רגילים. חשבו מה קורה כשאמא שחורי נאלצת לצאת עם כל החבריא למכולת בלית ברירה... הוי, הצעקות מגיעות עד לב השמיים, והשמיים הם לא הגבול. אבל השמיים, עם כמה שנצעק אליהם, לא יוסיפו לאמא שחורי מזומנים בארנק...

נוכל לשבת ימים ולילות שלמים ולספר ולברבר על משפחת שחורי, שהינה משפחה מיוחדת ככל המשפחות, אך אנחנו נתמקד בשלושה ימים מתוך שבוע אחד, בכל יום נבלה עם ילד אחר. בואו איתי, ונכנס לחדרו שלי יונתן...

יום א'- קיוסק ובזבוז עם יונתן

השעון המעורר מצלצל ומורה על השעה שש וחצי בבוקר. יונתן משתיק אותו תוך התהפכות על המיטה. אתמול התווכח עם שירי כל הערב. זה היה כמובן ויכוח ברומו של עולם, שבסופו נרדם יונתן על הכסא בלי הכרעה לאחד משני הצדדים. והיום הוא עייף. בשעה שבע אבא שחורי מגיע ומטלטל את המנומנם בזעקות "קומו ישנים!", ויונתן קם בעצלתיים, נוטל את ידיו, מצחצח שיניו ומגלה בתמהון מעורב בהשלמה שהשעה כבר שבע ורבע. בעוד עשר דקות ההסעה יוצאת מהתחנה! חיש מהר הוא מכין מערכת ורץ להסעה שכמעט ברחה לו מבין אצבעותיו. והוא כמובן שכח לקחת את ארוחת הבוקר הטעימה שאמא הכינה לו על השולחן... אבל את זה יונתן גילה רק באמצעו של שיעור תורה, כשהרב יצחק מסביר בהתלהבות על קורבן תמיד וקורבן עולה ויורד. לאחר קבלת אישור מהרב, מיהר יונתן בנשימות עולות ויורדות אל הקיוסק הסמוך לתלמוד-התורה. היו בידיו עשרת השקלים שאמא שחורי דחפה לכיסו ברגע האחרון, והוא ביקש מהמוכר התורן משולש פיצה לארוחת הבוקר. בזמן שהפיצה השתזפה בתנור, הספיק יונתן לקנות סוכרית לב, שטיח מגומי, בזוקה ומסטיק עגול. כשהגיש לו המוכר את הפיצה שהזמין, הוא ראה מולו ילד נבוך עם עשר אגורות שחוקות ביד אחת ושקית ממתקים בשניה. יונתן חזר בלב כבד ורעב לכיתה, וחיסל את ממתקיו במהירות ורעבתנות. מאז לא טעם דבר עד ארוחת הצהריים זולת קוביית שוקולד שהרב יוסף חילק בשיעור לשון. בערב, נכנס יונתן למיטה בידיעה ברורה שהמקרה הזה לא יחזור על עצמו שוב. מעכשיו הוא יחלק את כספו בחוכמה, ולא יקנה דברי שטויות שיבואו על חשבון אוכל מזין.

יום ג'- הנחות ומבצעים עם שירי

היום מצאנו את שירי בת השמונה מאד נרגשת. מכיוון שקיבלה 100 במבחן בחשבון שלקראתו כל-כך השקיעה, הבטיח לה אבא שחורי שייקח אותה ליום עבודה אחד בחנות שבניהולו. והיום הוא היום!  שירי הסתרקה וקלעה צמה מסודרת, התלבשה יפה ומכובד וחכתה בכיליון עיניים לשעה תשע, שבה תצא עם אבא. בהגיע הזמן, כמעט משכה שירי את אביה למכונית המשפחתית האפורה. נו, שייסע כבר! סוף-סוף הגיעו לחנות הכל-בו "שחורי ולבני בע"מ", ושירי לחצה יד בנימוס ובקוצר רוח לשותף של אבא, נפתלי לבני. היא הוכנסה אחר כבוד לחנות, והתיישבה על יד הזבנית מאחורי הדלפק. כמה מעניין שם, בצד השני של המתרס! המון עטים, סיכות משרד ודבק נייר. היא לא ידעה שצריך כ"כ הרבה בשביל כמה קניות... אט אט הגיעו הקונים. הסנונית הראשונה הייתה אשה מבוגרת שקנתה מתנות לנכדים. היא שאלה שוב ושוב כמה עולה זה, וכמה יעלו שניהם יחד, ומה בעצם ההנחה אומרת... שירי, שהשתעממה כבר, הסתובבה בחנות ובדקה את המבצעים. כמה מבצעים! מכנס ועוד מכנס ואתה מקבל עוד חצאית, אם אתה קונה שמונה בקבוקי "קטשופ" אתה מקבל "במבה" חינם, ואם במקרה קיבלת שובר קניה מאיזה מכר, תהיה לך הנחה של 50% בקניית צעצוע שלישי. שירי, שכאמור הייתה טובה בלחשב חישובים ואהבה לחשב, בדקה כמה היא מרוויחה אם היא קונה שני זוגות מכנסיים, שמונה "קטשופ" ושלושה צעצועים. פתאום היא גלתה שהנחה של 50% לא עוזרת לה, כי מחיר הצעצועים קפץ "פתאום" פי שלושה. והקטשופ, שעולה "רק" 9 ₪ לצופה מן הצד, עולה בעצם 9.99, כלומר- 10 ₪, ויוצא שהיא שלמה יותר בקניית הרבה מוצרים. לפתע הבינה, שרוב החנויות מסנוורות את העיניים במבצעים מיוחדים שבעצם לא שווים כלום! פתאום היא קלטה, שעדיף לקנות בחנות ה"יבשה" והזולה שבשכונה, זו שהם כמעט לא קונים בה, מאשר בחנויות היוקרה שכשמן כך הן- יקרות פי כמה. מאז, בכל פעם שהיא רוצה לקנות דבר-מה, היא בודקת טוב טוב אם שווה לה, ומשווה מחירים בין החנויות המגוונות...

יום ו'- פרסומות וסדר עם תמימה

תמימה כבר גדולה. היא בת 12, ויכולה לצאת לבד לחנויות ולערוך קניות לשבת המלכה. היא נסעה באוטובוס עירוני (קו 7) למרכז המסחרי, לא לפני שקבלה מאמא די כסף, רשימה מפורטת ותדרוך. חלות, יין וירקות, את כל אלו היא תשיג בחנות-מכולת פשוטה. אך המלאכה לא פשוטה. איזו חנות לבחור? על אחת כתוב "כמעט חינם", השניה מזכירה את "הימים הטובים", והשלישית מבטיחה "נכנסים עם רצון- יוצאים עם שירות". כל-כך הרבה פרסומות, וכולן כ"כ נוצצות ומזהירות ומזמינות. תקנו בי, רק בי... תעשו ככה, תקנו ככה, העיקר שתשאירו אצלנו סכום נכבד ככל האפשר... אחרי התלבטות ארוכה נכנסה תמימה ל"כל-בו מאכלים". היא רצתה להגיע ללחמים, אותם מצאה רק בסוף החנות, ובדרך כלו עיניה משלל המאכלים הקיימים על פני כדור הארץ. פתאום היא שמה לב, שבקצה החנות נמצאים המצרכים הבסיסיים- לחם, חלב וירקות. היא שמה לב, שכדי לסדר את החנות כך שייקנו הרבה דרושים המון טכניקות, השקעה ומחשבה. פתאום היא שמה לב, שבכל צעד ושעל מפתים אותה לקנות עוד ועוד... כשהגיעה הביתה מבולבלת, בפורקה את השקיות הרבות, אמה שמה לב שהשתרבבו לה "בטעות" גם ממתקים לשבת, פירות מיוחדים ועוד מגדנות. לשאלת אמה לפשר המצרכים המיותרים, לא היתה לה תשובה ברורה. את הסוכריה קנתה כי הבטיחו שהיא תהפוך את השבת למתוקה. את הנר היפה- כי הוא עלה 10 ₪ במקום 30. ואת פיל החרסינה החמוד? כי הוא חמוד. באותו יום, אמא למדה אותה כלל חשוב לחיים- לפני שקונים, חושבים. קניה ללא חשיבה היא מעשה פזיז שלאחריו מתחרטים. בעלי החנויות יעשו הכל כדי שאנחנו, התמימים, נקנה כמה שיותר...

לסיכומו של שבוע עמוס חוויות, משפחת שחורי למדה שקניה איננה משחק. יש להצריך לה חשיבה מרובה ואל לנו לנהוג בה בקלות ראש. בואו נלמד גם אנו מהם, כי, בינינו, גם אנחנו מתפתים מדי פעם לסדרי המוכרים...

1.

קמצא ובר קמצא 2026

לסעודה הזאת דווקא הוזמנתי, לא היתה טעות בכתובת, אבל כשהאיש העשיר השפיל אותי לייד כולם, לייד אמא וסבתא, ואח שלי בן 20, וכולם שתקו

שם זה התכתב עם הסיפור

כשהוא חוסם לי את היציאה ולא נותן לי לצאת מהחדר, חוסם בגופו וצורח "איפה הבעל האפס שלך? תקראי לו שירד! שירד כבר!" וכולם שותקים.

ולמה אלוהים, למה ילדים קטנים צריכים להיות נוכחים לזה?

אני בוכה ומגזדרת ומתנשפת, יושבת על הרצפה ואין לי כוח להילחם, אני לא מסוגלת לדחוף איש בן 50. אז על זה נחרב הבית.

2.

על וולדמורט, אהבה ומה שבינהם

רולינג אומרת שוולדמורט הוא הקוסם הכי מרושע וכמעט הכי חזק, חוץ מדמבלדור

ואחרי שדמבלדור כבודו מת, בעצם, איך הוא לא הצליח לנצח? הוא הכי חזק

אבל אין בו אהבה

חסר לו את הכוח הכי חזק

הכוח שבזכותו הארי לא נהרג.

ואני לא חושבת שאבא שלי זה זה שאין לומר את שמו, אבל חד משמעית חסרה לו אהבה. חסרה לו אהבת אמת, לא ה"אני אוהב אתכם" ששולחים בפורים שעלאק שיכורים. אהבה באמת.

אם הוא מתנהג אלי בצורה מניפולטיבית, חוסם אותי ואז את האוטו וכשאני מתקשרת למשטרה הוא פתאום מחליט שהוא רוצה לצאת הקורבן ומאיים בהתאבדות אז יש לו חוסר בחיים.

הוא לא יודע מה זה אהבה.

3.

קצת פוליטיקה לא הרגה אף אחד

אבל ממש קצת

בנאדם שמקדיש את כל חייו במטרות של "להביא את המדינה שלנו למקום נעלה וקדוש" ובעצם כל הזמן עסוק בשינוי של האחר ובדיכוי של הומואים וחילונים, ותכלס כל אחד שהוא לא חרדלניק או חרדי

לא פלא שבסוף הוא בוחר לדכא גם את המשפחה שלו והאנשים שאמורים להיות הכי קרובים אליו

אפשר לתרץ שזה רצון השם

רצון השם בתחת שלי

זה חולי שליטה

וזה בעיה מושתתת בנפש שמחייבת טיפול

4.

רווחה (?)

אבל בלי קשר אלי, מה יהיה עם הקטנים? אלה שהוא כמעט מרביץ להם עד שהם מעלים את השמיכה מעל הראש

ואיך אני אערב? אם ברגע שתגיע לבית עובדת סוציאלית הם יתנהגו הכי מדהים שיש והיא תצא ותגיד "גברת למה הטרדת אותי סתם? הם נראים הורים מדהימים, הבית קצת מבולגן אבל זה לא קשור. תגידי תודה שאלה ההורים שלך"

ואני לא אגיד תודה כי אני יודעת שהם סובלים שם ואין לי מה לעשות

ואני לא יודעת עם מי לדבר ומה להגיד

והאם זה בכלל אלימות?

לא יודעת

וּבוֹאִי עַכְשָׁו

תְּפָרְקִי לִי אֶת הַלֵּב

כְּמוֹ טִפַּת זֵעָה

מְלוּחָה בְּיוֹם שָׁרָבִי

כְּמוֹ יְקִיצַת יָרֵחַ עַרְפִּלִּי

בְּלֵיל סַעַר

וּשְׁתִיקָה.

וּבוֹאִי

תָּעִיפִי אֶת שְׂמִיכוֹת

חַדְרֵי לִבִּי הָאֲטוּמִים

תִּלְחֲשִׁי לִי מִשְׁאָלוֹת

הַיָּשָׁר אֶל תּוֹךְ הַנֶּפֶשׁ

תִּפְרְטִי לִי עַל מֵיתָרִים

שֶׁכְּבָר מִזְּמַן שָׁכַחְתִּי

תְּנַעֲרִי אֶת שִׁכְבַת הָאָבָק

הָרוֹכֶנֶת מֵעַל כַּנְפֵי

נִשְׁמָתִי.

תִּלְחֲשִׁי

בְּשֶׁקֶט בְּשֶׁקֶט חָזָק

שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת

תְּחַבְּקִי

כְּמוֹ שֶׁמִּזְּמַן לֹא קִבַּלְתִּי

אֶת הָאוֹר בְּעֵינַי

וְהַטַּעַם שֶׁבָּא אֶל חַיַּי

תְּלַטְּפִי, תְּחַבְּקִי, תִּלְחֲשִׁי וְתַגִּידִי

שֶׁעַכְשָׁו הַכֹּל

אֶפְשָׁרִי.

וּמוּל יָרֵחַ

שׁוֹתֵק

נִלְחַשׁ אֶת שַׁלְהֶבֶת נִשְׁמָתֵנוּ

הַצּוֹפֶנֶת שְׁתִיקוֹת רְוֵי חֲלוֹמוֹת

אֶת מִסְתּוֹרֵי כִּסּוּפֵינוּ

נְגַלֶּה שֵׁנִית

עֵירֻמִּים לְמוּל יָרֵחַ

הַמְּגַלֶּה אֶת פְּגָמֵינוּ

הַמְּלַטֵּף וּמֵאִיר

אֶת הָאֹשֶׁר

שֶׁל שְׁנֵינוּ.

משיח יקר

בלי כתר מזהב

בלי מעיל עד הרצפה

בלי גלימה

בלי יומרה

בוא על חמורך

בוא לבית המדרש נשב נלמד יחדיו גמרא

אין שום דבר בעולם הזה מלבד עוד דף גמרא

נאכל אותם נלעס אותם נבלע אותם דפים בטעם דבש

נהיה אנחנו דף גמרא

והעולם מסביבנו אותיות חמות וחביבות

די בזה, באמת, די רק בזה

ואז כולם יקומו לתחייה

נשמע תורה ממי שאמרה

אשב לי בשורה האחרונה

די בזה, באמת, די רק בזה.

הקול קרא לך אז יצאת. עזבת את חיבוקו החם של הבית, את להטה המרצד של האח בחדר האורחים, ופסעת אל השמים המעוננים של חדשי שבט-אדר. קרירות הגשם עוד נישאה באוויר, ממשמשת בבגדייך. יצאת כרוכה בצעיף מהבית, רק שם החום עוד נאחז, עם הריחות המוכרים, אך אט אט הם נדחפים הלאה והצינה נאחזת בגופך. 

עד שקנתה לה מקום שבו עננים לבנים דוחקים אפורים הלאה, ימי ניסן חשים ובאים. החלו סגריר ולהט מחוללים סביבך עד שהבנת, נדרשת לך ארוכה. 

אולי אור השמש המרפרף על פנייך? אולי צבעם העז של הורדים? היניח לך אודם יין? או כוס משקה מהביל יהיה מזורך?

הלאה, הלאה, לא מצאת בהם נחמה. אולי עצי הבשמים או קול זמר ערב ונגינה? נותרת שוממת מול להבות המדורה כאשר זכרון ישן וטוב נמוג בשרעפייך. גם לא באלו.

ודווקא שם, מן הצד השני, אדמוני גם יפה עיניים, נמשכת אחריו, התחלת לרוץ, ורשפי אש הסיקו כליותייך. 

אז הבנת. 

פשוט היית חולת אהבה.

מַיִּם הזורמים בַּמקלחת

שִטפו אותי, עִטְפוּ אותי

לַטְּפוּ אותי, שָייפו אותי

חָפפו אותי, שַפשפו אותי

קָלפו אותי, סַחֲפו אותי

טַהֲרו אותי, הִרגו אותי

הסירו מעליי עוד פיסה ועוד פיסה

פִּשטו את עורי

מָרקו את בשרי

הַתיכו את עצמותיי

מַחֲקוּ אותי

בריח שמפו נפלא

בניחוח פרחים עוצר־נשימה

חַבְּקוּ אותי

חִנקו אותי

שַחְררו אותי

קִברוּ אותי

ואיעלם לי

ואחיה לי

בין אינספור בועות סבון.

///

בוויב השיר הזה (לאוהבי זמר יווני)

נפגשנו בשעה היעודה, 
היא ירדה מהקו לירושלים בשיער בהיר פרוע
זיהיתי אותה ונופפתי לשלום
יורדים

היא קלילה וצעדה בוטח
לרגליה סנדלים ברצועות דקות
אנחנו מתגלגלים מטה אל הנחל
אביב סביבנו מאוד
היא מצביעה על איזה עלה וקוטפת
אני קורא לו בשם, ואומר "נפוץ כאן באזור"
מצטלבות עיניים והיא מחייכת
סקרנית
היא מביטה מהורהרת 
ומסיטה הצידה את העיניים סמוקה

אנחנו מדברים על החיים
"צמאה נפשי לאלוהים לאל חי", היא משתפת
אני מחייך ונשכב על גבי
ממולל עלה ותולש מן השדרה
"לעזור לעם ישראל, איפה שרק אפשר"
מביט בקווצת שיער בהירה המשתלשלת מטה
איזו רוח

תספר על עצמך, היא מתרגשת
על החיים, איפה גדלת, על הצבא
אני בולע רוק ומחייך
היא מקשיבה ועיניה טובות
רוח מתוקה נושבת

השמש שוקעת ואנחנו צריכים ללכת
אני מלווה אותה בחזרה אל התחנה
העלייה תלולה והלב קל ורך
אני מחזיק לה את התיקים 
ואת שקית הניילון
היא מביטה אלי מעלה ומבטה רחוק
אני כבר משתומם ומחייך לאות פרידה
שנינו מחכים לו שיבוא

הוא יורד מן האוטובוס בצעד רחב
מגף אדום כבד ומדים מחוייטים
הוא מתכופף לאסוף את התיק מתא-מטען
היא מנופפת לי לשלום והולכת אליו

שניהם באים מחוייכים, הוא מושיט לי יד
לוחצים חזק, הוא מחייך לי מרחוק

הוא מחייך אליה והיא נבוכה ממני
הוא אומר "מכיר את נגר? מוסר לך ד"ש"
היא אומרת "אני אחשוב בשבילך על מישהי"
וגם "יש לך לב טוב"
אני מביט בשתיקה כשהם הולכים זה לצד זו
במבט שהיא נושאת אליו 
בצעד הרחב שלו
אני אוהב אותם ושותק
קר מאוד

אני הולך

הכל מתערבב

מה יהיה

ואם יקרה

וששש, אל תפתחי פה

ולמחשבות אסור להתנהל בחופשיות

שימי להן רסן שלא ינהגו בפראות

ואם את יוצאת מדעתך תשמעי שירים

אבל כאלו טובים

שלא מורידים

שיפרידו אותך מהמוץ

שלא ישקיעו בתוך הבוץ

אבל באלי משהו עצוב

אבל זה לא כדאי

ועוד כמה ימים כבר אסור לשמוע שירים ודי

וזה רק נסיונות

תעברי את זה כמו גדולה

או שתלכי לישון

ותירדמי באפלה

ותתעוררי לזריחה

ותופתעי בשקיעה

ותנשמי עמוק כי גם היום הזה נגמר

תם ועבר

וכבר

לא נשאר

דבר

מלבד מה שנאמר...

בין שתי עולמות אני מבלה את חיי,

בין הטוב והרע, האסור והמותר

בין המתוק לבין המר

בין פחד לתקווה

בין כישלון להצלחה

בין העולם הזה לעולם הבא.

אין בי ולו רגע אחד של שקט,

רגע אחד של חמלה, של אהבה של סליחה וכפרה

ימי עוברים עליי ביעף,

ומיד פעם מפעפעת בי חרדה שגוברת,

ייאוש מהבאות,

תחושת הבדידות מפמפמת ועולה,

והניכור ביני לבין עצמי גדל,

מייחלת שאמיר את תחושת הבדידות בהתבודדות,

שאלו שני הפכים.

איך אראה פניי בפני החצי שלי כשאני שבורה?

איך נוכל להיות ללב שלם בלי כל רע?

אנה קלי, בדמעות שפכתי ליבי, רפא נא מכאבי!

גופי אינו יכול לשאת משקלו ונפשי לא תישא את חוליה

אנה אבוא כשרחק ממני לעד?

האם בנה לי אהובי משכן בליבו?

האם אוכל שוב להיות בקירבו?

אנא  שאתעלה ועונותיי ימרקו אנא שאשתנה וייסורי ימרקו,

אבא תוציא ממנו את הריקנות,

תקשיב לי את הניצוץ שכבה,

תפילה בי רוח חדשה חודש ימיי שעברו כל,

קצר נדודי ולצרותי---

אמור די!

חברי אבא חיבוק גדול שאותך לעולם לא אעזוב!.