מאוד רציתי להגיע אבל לא הסתדר...

[זה מה שקורה שלנו מבטלים תאוטובוס, ורק תחבורה ציבורית. ] 

הלכתי. הלכתי. הלכתי. נפלתי. קמתי. הגענו למעלה, ואז לרדת ושוב למא"ד. 

הרגיש כמו מחנה סיירים. כנ"ל עם כמות האנשים. 

אני צריכה שמישו יתן הגדרה למה שהיה שם לא הצלחתי. בליל של אנשים. 

[וממש שימח אותי שלא היו רק דוסים ממש, שרואים אותם בכל הפגנה.] 

עד כמה זה עזר? ה' יודע. 

אבל משמח שלכל כך הרבה אנשים אכפת מא"י! 

היה שווה את זה אחרי הכל.

אה. וגם לפגוש כמה אנשים חמודים.. שלמרות שלפגוש אנשים זה לא כייף, היה לי כייף לפגוש אותם.

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....