בס"ד

לרוב זה לא מצליח ורק יוצר תחושת "דווקא".

יש לי חברות שמתגייסות ויש לי חברה שב"ה החליטה בסוף שלא.

ראיתי כמה ניסו לשכנע אותן, וזה רק גרם להן להתבצר בעמדתן.

אני אישית חושבת שהכל תלוי באיזה תפקידים ומי הבת ומה המניעים.

קודם כל, יש לה עניין בדת? היא דתייה?

אז דבר ראשון, הלכה.

לא צריך לומר לה שאסור לחלוטין ושתחיה עם זה, אבל לומר לה להתייעץ עם רב שהיא מכירה.

דבר שני, היא יודעץ מה זה צבא?

היא מבינה מה זה להחזיק נשק?

מה זה לצאת למלחמה?

היא מבינה מה זה להיות בחברת בנים שכמעט חסרי גבולות?

[ואל תתחילו לומר לי שיש כאלה ששומרים על עצמם. אני יודעת. אבל האוירה בצבא היא פרוצה מכל הבחינות.].

היא מבינה מה היא עלולה לעבור?

כדאי להסביר לה את זה...

ודבר שלישי,

אל תבואי אליה בתור "באתי לשכנע אותך לא ללכת לצבא",

בואי אליה בתור חברה שרוצה להקשיב..

אני אישית לא באתי לאף אחת מהן ואמרתי לה "אל תלכי לצבא",

לרוב הן פשוט ביקשו את דעתי ורצו שאסביר להן 

[תאמיני לי שהרבה ניסו "להסביר", אבל הן פנו אלי כי הן ידעו שלא אשלול אותן ישר, שאקשיב ושבטח ובטח לא אצעק ואכעס עליהן.].

ואז הסברתי, בנועם, בחיוך ועם המון הבנה למצב הזה וגם עם פתח קטן של "יש בנות שהולכות, זה אפשרי, רק עם הדרכה".

בנות שמלכתחילה אין להן עניין מיוחד להישאר דתיות, מלכתחילה לא ניסיתי לגרום להן לא ללכת, פשוט דיברתי איתן כמו כל חברה, סיקרן אותי וגם אותן סיקרן.

בקיצור, אל תבואי בראש של "אני אשכנע אותה ויהי מה", את חברה שלה, לא אמא שלה.

תביני, תבקשי ממנה לשתף, ובמידה ואת רואה שהיא מאוד רוצה ואין לה עניין בטיעוני הדת וכו' אז אחלי לה ב"הצלחה ותשדרי לה שתמיד תהיי שם בשבילה..

כמובן שאתן יכולות להמשיך להתדיין אבל מתוך מקום של דיון, לא מתוך מקום של שכנוע.

ואם היא קטנה אז בכלל אני לא רואה צורך בשכנוע כרגע...

כשהיא תגיע לגיל המתאים בכיתה י"ב, אז יהיה טעפם לדבר איתה..

אם היא קטנה יותר אז מה אכפת לך על מה היא מפנטזת?

אם היא קטנה אז כנראה יש דברים אחרים שגורמים לה לרצות ללכת לצבא ואז צריך לטפל בהן ולאו דווקא בנושא הספציפי של גיוס.

כשהיא תגדל דברי איתה שלפחות תצהיר ליתר בטחון וכו ואז נסי לדבר על זה...

אבל לפני כן זה סתם חסר פואנטה...