את מה שלא ממש הבטחתי, אבל רמזתי עליו:
בפורום פרוזה וכתיבה חופשית, מופיע קטע שהוא, שימו לב, לא שיר. אלא קטע.
נא לא להיות ביקורתיים, כתבתי אותו לכל היותר בגיל שתיים-עשרה.
הוא די עצוב, וההשראה הייתה אסון טבע שקרה באחת ממדינות העולם השלישי, לא זוכרת את הפרטים.
קבלו אותו במחיאות כפיים!
האימא הלכה עם הילד בערב חשוך ושקט.
אור דלק מאחד הבתים ומכונית השמיעה אוושה קלה על הכביש.
הילד שמח, כי אמא הבטיחה לו שאם יהיה ילד טוב, היא תשיר לו בלילה, במיטה, את השיר על הכוכבים שיצאו בלילה לטיול.
ופתאום פילח את הדממה רעש נורא. פרצופים מבוהלים הגיחו מן החלונות. אחד הבניינים קרס ואחריו עוד אחד ועוד עץ, שהתרסק בקול נפץ מחריד על האדמה. למשך כמה שניות הקרקע עוד רעדה. ואז –
השתררה דממת מוות.
הילד מישש את האוויר, איפה שהייתה לפני כמה רגעים היד החמה והבטוחה של אמא. היא לא הייתה שם.
את האוויר מילאו צרחות. זעקות שבר של אנשים, שבשניות ספורות איבדו עולם.
הילד עצם את עיניו וחיבק את עצמו במקום אמא. הוא לא בכה.
כשפקח אותן, הוא היה בתוך אולם גדול ורועש, מלא במזרונים ובאנשים שייללו וצווחו ורצו ממקום למקום.
אישה טובה אחת שהסתובבה בין כולם, הסבירה לו שכאן נמצאים האנשים שנותרו בריאים וללא פגע מרעידת האדמה. הילד לא ידע מה זה רעידת אדמה. הוא התכוון לשאול, אבל המילים התבלבלו לו בדרך והוא שאל במקום זה:
"איפה אמא?"
האישה משכה בכתפיה וליטפה אותו חטופות, ואז הלכה לאיש אחד שקרא לה מהר.
הילד שתק. הוא לא בכה.
אחר כך נשכבו כולם לישון, והילד הבחין פתאום באימא – לא אמא שלו, אמא אחרת, ששרה לילד הקטן שלה את השיר על הכוכבים שיצאו בלילה לטיול.
ואף אחד לא הבין למה פרץ פתאום הילד בבכי.
