אחרי שלושה שבועות של הפסקה. [מחילה. הצעדות, התפילות בכותל, סיבובי שערים..]
הסיכום השבועי חוזר 
קצת בבלאגן. אבל אני מניחה שתסתדרו.
אוהבת.
אני.
פרשתנו, היא המשך ישיר לפרשה הקודמת. פרשת 'כי תישא' .. הפרשה של חטא העגל.
וחטא, וקושי תופס כל אחד ואחת במקום שלו.. והם, הם כואבים. הם לא מרפים מימנו.
והם קימיים לכולם. אין אדם שלא יעבור קושי בחיים שלו 
וכשאנחנו שם בפנים.. זה קשה לנו. אנחנו תוהים מה למען ה' הוא רוצה מאיתנו. וזה גם מביא אותנו לפעמים לכעס אפילו.. ללמה עשית לי את זה.. קשה. קשה לנו לקבל את המקום של הקושי בחיים שלנו.
אוקי, ואחרי החטא- באה הפרשה שלנו. פרשת 'ויקהל', אחרי החטא - הכפרה שלו זה המשכן.
רבי נחמן אומר שמעבר לחומרים הפיזים, הטכנים שמהם הוא בנוי - המשכן זה גם נקודת הטוב שיש בכל יהודי ויהודיה מכל הדורות.
הטוב שלנו. ולכל אחד יש טוב! לכל יהודי. זה לא בבחרתנו בכלל. נולדנו לאמא יהודיה - אנחנו טובים.
תבואו ותגידו, 'הייתי לא בסדר', 'עשיתי דברים שה' באמת לא מרשה' - הוא בטוח שונא אותי. יש לו סיבה מוצדקת לזה. אבל לא. השורש שלנו.
הנשמה שלנו היא טובה! לא משנה בכמה עטיפות של רוע נתכסה. השורש שלנו טוב. אין לנו בחירה בזה.
וזאת נקודה שצריך להפנים. כי הרבה פעמים אנחנו בכלל לא מאמינים בזה.
עצוב לנו, והיינו לא בסדר - ואז אנחנו בטוחים שאנחנו מינימום השטן.. מה שהוא עושה קטן עלינו.
אבל לא. אנחנו טובים! באמת באמת. כי הנשמה שלנו טובה. כי אנחנו יהודים.
וכמו שהיתחלנו מקודם. השבת, בנית משכן. אחרי חטא העגל - בונים את המשכן. המקום שאוסף את נשמות כל היהודים. את הטוב שלהם.
ויש פה משו לא מובן. רגע, עמ"י בחופה. בחתונה עם ה'! הרגע היה הר סיני ומשם - לחטא העגל.
מעשה מטורף של בגידה. כמו כלה שבחופה תקרוץ למישו אחר.
אז פסדר, משה רבנו הצליח לגרום לה' לא להשמיד אותם. אבל למה זאת לא הופכת להיות פרשת תוכחה.
עמ"י היום לא פסדר. עשו מעשה שלא יעשה, ואין תוכחה. אין שיחת מוסר מטורפת כמו שהיינו מצפים.
במקום זה, הם מקבלים משכן. מקום שהוא אוסף של הטוב שלהם. המקום שבו ה' השכין את הנשמות שלנו.
עזבו את ה'.. חברה פוגעת בי, מה הסיכוי שאני אחר כך אהיה חברה ועוד טובה שלה?
מישו פגע בי, שילך לחפש ת'חברים שלו..
אבל לא. משה רבנו במקום להוכיח אותם, רואה את הטוב שבהם.
ולמה זה? כדי שלא נתבלבל עם המציאות. והיא מבלבלת. אדם עשה משו רע, ובמציאות שלנו קשה לנו לראות את הטוב שלו. ולא רק באחרים. גם בעצמנו.. כמה קשה לנו לסלוח לעצמנו על דברים שנפלנו בהם.
בפוטנצאיל, בשורש יש בכל אחד טוב! עמ"י לא מחוקים. הם היו לא פסדר, אבל הם עצמם טובים. ובגלל זה מגיע המשכן דווקא עשיו.
בואו נחשוב שניה מה קורה במצב של תוכחה .. לפעמים, בעיקר ברובד של עצמנו - כאשר אני עצוב על מה שעשיתי - אז אני נכנס לדיכאון . ודכאון, עצב - מוליד עוד דיכאון. כמו שחמור, מוליד חמור. לא משו טוב..
המקום הזה של האשמה עצמית בראש ובראשונה הוא בכלל לא יהודי מיסודו! הוא לא נכון. הוא לא מוביל לטוב.
הדרך שדרכה צריך לחזור בתשובה היא בדרך חיובית. אני מוצא את כל הנקודות שאני טוב בהם, ובגלל שאני בשורשי טוב - העברה חוסמת אותי. וכדי להסיר אותה . אבל לא כי אני דפוק.
כי דבר דפוק הרבה יותר קשה לשנות. הוא מחוק . הוא בלי פוטנציאל. ויהודי הוא טוב!! הוא טוב אמיתי!
ובואו נתחיל עוד משו, שיתחבר בסוף. 
על משה רבנו, כאשר הוריד את הלוחות השניים כתוב : "ויקרן אור פניו, ויראו מלגשת אליו".
הפנים של משה היו פרוז'קטור כל כך גדול שאפילו אהרון שהיה גדול כ"כ לא היה מסוגל להסתכל עליו.
והאורח חיים אומר שהאור הגיע אל משה מדרך זו: משה רבנו כתב את התורה בדיו שחורה שה' הכתיב לו את התורה, נותר עוד קצת דיו ומשה מרח את הדיו שנותר על המצח שלו ומשם ה"ויקרן אור פניו".
אבל הי, דיו זה שחור! אם שמת שחור על המצח, אז למה אתה לא שחור משחור?
איך השחור, הפך לאור שמאיר? שחור לא הוליד שחור אבל טוב.
ויש פה אמרה חזקה לגבנו. דרך התורה, ניתן להפוך את השחור לאור שמאיר!
אז אנחנו לא משה.. ואצלנו דברים עובדים יותר לאט. אבל הקשים שלנו, יכולים להפוך לאור . לטוב.
ועם הטוב הזה נוכל להשפיע גם על אחרים. גם לעזור להם.
ובכל הסיפור הזה, יש עוד משו מוזר. אצל ה', הכל מדויק כחוט השערה. הכל מדויק. כדור הארץ, אם אנחנו מתרחקים בסנטימטר - אנחנו קופאים. אם אנחנו מתקרבים בסנטימטר - נשרפים.
אז מאיפה הדיו שנותר? כשמשה היה צריך לכתוב את "והאיש משה עניו" הוא לא שם י' מרוב ענותנותו.
ואת הדיו את האות י' הוא מרח על מצחו..
לפעמים מצטייר לנו בראש שאדם עניו הוא סתם לפלף. אחד כזה שמוותר על הכל.
אבל לא. משה מתוכח עם ה'. שלא יהרוג את עמ"י.
תחשבו שניה.. מה הסיכוי לגרום לחתן, שתוך כדי החופה הכלה בוגדת בו- לגרום לו לחזור אליה?!
איך, איך אפשר?
אז בואו נחזור אחורה.
גם למשה רבנו היה קושי. היה ניסיון.
בזמן השיעבוד, משה - הנסיך הקטן בבית פרעה יוצא לראות בשלום אחיו. יוצא לראות מה קורה איתם.
ושם, מציל איש יהודי שמכה אותו מצרי. משה רבנו לא יכול לראות את הסבל הזה.. והוא לא מפחד מהשב"כ, לא מפחד מאפחד - הוא קורע למצרי הזה ת'צורה וטומן אותו בחול.
למחרת, הוא רואה את אותו יהודי רב עם איש אחר. אז עם יהודים לא הורגים ישר, הוא בא להפריד כוחות.
ואותו אחד שהוא הציל אתמול אומר לו: "באת להרוג אותי כמו שהרגת את המיצרי"?!
החצוף הזה הלך והשתנקר לפרעה. במצרים רודפים אחרי משה, שמה עשה.. עזר ליהודי. ואותו יהודי יורק לו בפרצוף.
ולכן, משה נאלץ לברוח ל40 שנה לארץ כוש. מה משה חושב על עמ"י? עם רע. חצופים. למה לעזור להם.. שימשיכו בשיעבוד. בגללם אני לא יכול להיות במצרים.
ומה קורה במעמד הסנה? לך ת'ציל את העם של מי שהרס לך את החיים. העם שבגללו נאלץ לברוח.
צ'מעו, זה לא ינסיון? זה ניסיון ענק.
ומה אומר לו ה' במעמד? "של נעלך מעל רגלך" . הבעש"ט והנתיבות שלום אומרים: "אל תקרא מנעלך, אלא מנעולך". מנעולך מלשון מנעול. ורגל, מלשון הרגל. צא מהתפיסה שאתה שקוע בא. ההרגל שאתה נעול עליו- שעמ"י הוא רע. לא. לעמ"י יש שורש קדוש! הוא טוב!
וגם עם עצמנו. אנחנו נעולים על זה שאנחנו לא פסדר. ולא! בשורש אנחנו טובים! טובים טובים טובים ..
נכון, התרגלנו לחשוב שלא - אבל זה לא נכון.
נכון, עמ"י בגדו בך. הם הרסו לך ת'חיים, אתה צודק. אבל צא מהתפיסת עולם הזאת. כי בשורש הם טובים.
ומשה, הצליח להתגבר על עצמו. להיות כ"כ עניו וללכת להנהיג את העם הזה. והוא הגיע בידיעה שפרעה רוצה להרוג אותו. הוא הולך למי שרודף אחריו 40 שנה. ובכל זאת עומד בניסיון.
והינה כאן, חטא העגל. ה' כועס על עמ"י. העם שבגד בו. ואומר למשה, שמע עזוב ת'עם הזה - אני אביא לך עם חדש. ומשה נלחם ואומר לא! הוא מזכיר לה' את הניסיון שהוא עמד בו.
לפני ארבעים שנה.. שה' הזכיר לו שהשורש של עמ"י הוא טוב. ולכן, שיסלח להם. והוא אומר לו, אם אתה לימדת אותי את זה, איך אתה לא תעמוד בדבורך?!
דרך הקושי, הינסיון של משה הוא עוזר בסוף לעמ"י. הוא מציל אותם.
וגם אנחנו.. המטרה של הניסיון, הוא ללמד אותנו משו, ובסוף - דרכו נוכל לעזור לעמ"י.
הניסיון הוא כדי שבעתיד נוכל לעזור לאחרים.. כמו שעזרנו לנו. [והי, זה כ"כ נכון. סתכלו סביבכם ]
ענוה, זה לא להיות סמרטוט. אם משו נכון, הולכים איתו עד הסוף. גם לה' … ככה משה מצליח.
מטרת הקושי היא לא לגרום לנו לבכות על זה שהחיים קשים. לא כדי שנתבכיין.
הקושי בא על מנת שניתמודד! ודרכו נוסיף טוב לעולם, ונקדם אחרים עד לטוב המוחלט - הגאולה השלמה בעזרת ה'.
הקשים הם כדי שנפתח שיטת התמודדות. לא כדי שנברח. כי המרגיזים האלה, יבואו בדלת האחורית.
אז היום אני אתחמק, והקושי יבוא עוד שנתיים. או עוד עשר שנים. ואז פתאום לעבור אותו עם עוד כמה ילדים ובעל, זה הרבה יותר קשה. הוא יבוא אלינו עד שנפסיק לברוח, ונחליט ל ה ת מ ו ד ד.
כדי לעזור לספירלה הזו של הוא עוזר לי, ואני לו - ובסוף מתקן אט אט את העולם.
ההתמודדות, תוביל בסוף לעזרה לאחרים. וזה שווה את זה
שבת שלום. 
ומשכן, יש גם לכל אחד בלבו. הטוב טמון בי עמוק!!
ארוך לי]
