אמנם שלי קטנה יותר, אבל כשסופסוף זרקנו את המוצץ- נכנסה לה האצבע לפה. (היא בת 5), והמוצצים של התינוקת אצלה בפה כל הזמן.

בדיעבד, אני חושבת שהייתי צריכה לתת לה להיות עם מוצץ עד שמעצמה הייתה זורקת. היא לא תהיה עם מוצץ בכיתה ז-ח, אני מניחה. ואילו האצבע זו צרה צרורה..לכי תדעי מתי נגמור עם זה אם בכלל.

שבגלל שיש שלבים בהתפתחות, ויש שלב אנאלי שבו מכניסים כל דבר לפה, ומוצצים וכולי, וילד שלא עבר אותו כמו שצריך תהיה לו תקיעות למשל ימצוץ כל הזמן אצבע,

אבל פרויד ישאר פרויד, ואת מחפשת תכלס,

אבל תפרטי קצת יותר מהו הקושי הרגשי שלה?

למה את מתכוונת ויסות רגשי?

כדי שאוכל לנסות לחשוב...

בכל מקרה ראיתי שיש למכון אדלר אתר עם פורום לשאילת שאלות, ואת יכולה להתייעץ שם

כמה אני הבלה!!

אלוהים יעזור לי, עם המילים האלה בלועזית........

איזה פדיחות ,

כשאני אומרת וויסות ריגשי אני לא מתכוונת לקושי מסוים אלא לדרך התמודדות עם קשיים בכלל..

למשל כשהיא נעלבת או מתוסכלת ממשהו היא יכולה להתנחם במוצץ..

כמו שיש שמרגיע ומנחם אותם מוזיקה / שירה / שתיית כוס מים וכו'..

ולגבי השלבים של פרויד- אני מכירה את התאוריה אבל זה לא ממש עוזר לי להבין מה עושים בשביל להתקדם שלב..

גם לי קרה מקרה דומה:

הבכורה מצצה מוצץ עד גיל ארבע וחצי בערך. היא הסכימה להוציא אם ארשה לה למצוץ אצבע במקום. הרשיתי - חשבתי שבגיל כזה אי אפשר להתמכר לאצבע. טעיתי. היום (גם בת שש) היא מוצצת בלילה את אצבעה, ולפעמים גם במשך היום. טוב, אני מניחה, באמת, שהיא לא תמצוץ גם כשתהיה בתיכון, אבל נראה לי שיהיה יותר קשר להיפרד מהאצבע מאשר מהמוצץ.

דרך אגב, אחת האחיות שלי גם מצצה מוצץ בגיל הזה, ולא עזרו כל הפרסים וההבטחות. (כל פעם שנולד תינוק חדש, היא לקחה לו את המוצץ...) אני לא זוכרת באיזה גיל היא הפסיקה בסוף, אבל אני יכולה להבטיח שהיום היא בלי...

(נורמליים  לחלוטין,  אגב).  היום  שהם  נשואים   הם טוענים  שלא.  אבל  מי  יודע....

אמא של חברה שלי פשוט היתה גוזרת כל יום פירור קטן מהמוצץ עד שהבת שלה זרקה אותו לגמרי מעצמה

ה"לקיחות" של המוצץ בכל פעם שמכניסה לפה - גורמות לההיפך.

תגידו לה בנחת שבסדר, אם היא חושבת שכדאי לחכות ליום הולדת בגן - בסדר. ותשוחחו איתה אם היא חושבת שאז היא כבר תוכל.

תהפכו את זה מ"טאבו" לנושא שמותר לדבר עליו. לא "פושעת". 

במקביל, תרבו בחום ואהבה ולשוחח איתה ולחבק כשצריך.

נקוה שיעזור.

תודה דן, אבל כנראה לא הסברתי מספיק טוב..

אנחנו כבר גם אחרי היומולדת בגן.

זה לא מוצג אצלינו כפשע ואין על זה טאבו.

ברור לי גם שאם הייתי יותר החלטית בזה היה לה יותר קל (אם נודה על האמת- כבר היה רגע של חסד שבו היא עצמה אספה את המוצצים ותיכננה לזרוק לפח ואני הנעתי אותה מכך גם כי היה נראה לי השחתה וגם כי חששתי שתתחרט).

אבל באמת בימים האחרונים האצבע התחילה להיכנס לה לפה וזה גם מחזק את הספקנות שלי לגבי הגמילה..

להציע לה טקס פרידה מהמוצץ- להפריח אותו עם בלון הליום, לזרוק אותו לנהר (לא כ"כ אקולוגי הרעיונות אבל מקורי..)

אם כמובן נראה שזה השלב המתאים..

http://www.drdayan.net/pacifier_habit.html

שם היא כותבת רעיונות יפים לדעתי,

לגבי פרויד- קודם כל סליחה על הטעות, שנית אני סתם מנסה לתרגל מה שלמדתי כדי לרענן את הזכרון

שיהיה בהצלחה!

מה שכן חשבתי,

אני יודעת שבדרך כלל לא מחשיבים מציצת מוצץ כחפץ מעבר, אבל פתאום קראתי מאמר שכן כתבו את זה כחלק מהאופציות לחפץ מעבר, אז אולי זה קשור לזה.

מוצץ הוא חפץ מעבר.גם בקבוק הוא חפץ מעבר.

שתי בנותיי נגמלו ממוצץ אחת בגיל 5.5 השניה בגיל 6.5 .

בני היה עם בקבוק עד גיל 6.5..

זה שלב וזה עובר,מוצץ או בקבוק לא הפריע לאף אחד להתחתן או לשרת בצבא או בשרות לאומי.

תכלס כדאי מדי פעם לדבר על זה שעוד מעט היא תהיה בוגרת והמוצץ שהוא כבר זקן ועייף יצא לפנסיה.

חשוב להבהיר לילדה שרק היא תקבע מתי זה עקרה .

כמובן שאחרי שהמוצץ יפרוש היא תקבל מתנה גדולה ותעשו מזה טררם שלם.

אחת מצצה מוצץ, אחת אצבע ואחד לעס מגבת/שרוול/כל בד שהיה בהישג יד במשך שנים. זו עם האצבע החליטה לבד להפסיק כי התביישה מהילדים. כשהפסיקה בגן, גם בבית הפסיקה אחרי זמן מה. בעצם, כולם הפסיקו מתישהו וזהו. זו עם המוצץ נזקקה לגשר, אבל לא יודעת אם זה קשור וגם אם כן, לא הייתי משנה את הדרך. ואם זה מרגיע, אדרבא. 

בס"ד

ששם הילדים באים כדי לתלות את המוצצים כשהם נגמלים מהם. אם את לא מהאזור נסי אולי לעשות משהו בעיקרון הזה אצלך. (וכמובן שלתת לילדה לספר בגאווה על הצעד שעשה ולבשר לכולם וכך תקבל הרבה פידבקים חיוביים..) 

באופו כללי אני ממש אוהבת את הספר "עדי אבא וארבעים המוצצים". אולי תקבלי משם רעיונות.. 

ב"הצלחה!

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....