לפעמים ילדים שלא סובלים את הסירופ,

מוכנים לבלוע כדור מרוסק (במינון המתאים) בכפית עם תרכיז.

כמו כן, אולי יסכים בתוך משקה?

שמנו לו בתוך תה מתוק והוא לא שתה את זה בסוף.הוא חייב את התרופה זה מאוד מסוכן להזניח את זה ולרסק כדור לא נראה לי שהוא היה מסכים זה יכול להיות יותר גרוע. וגם זה לא מתאים לכל גיל. המינון של שהכדור יותר חזק מהסירופ.

על אחותי שהיתה צריכה לקבל תרופה, (נראה לי גם רפאפן...)

וממש לא הסכימה, שמו לה את התרופה בכפית ופיזרו מעל סוכריות של עוגה, ולא עזר...

ההורים שלי שניהם בכח החזיקו אותה ונתנו לה, 

ואחרי כמה זמן שעזבו אותה, גילו אותה מלקקת להנאתה את הכפית...

סה"כ נהנתה מהצומי והמאבק...

זריקה אחת או שתים- ומסתיים הסיוט של נטילת התרופה....

אבל הוא אמר קודם לנסות את הסירופ וממש להתעקש איתו...

מכינים טבלה ל - 10 ימים (או כמה שצריך) כפול כמה פעמים ביום. כלומר: בכל עמודה של יום יש מקום לכל פעם שצריך לקחת.

מקשטים אותה ביחד עם הילד.

קונים את המדבקות הכי שוות שאת יכולה למצוא: זוהרות / נוצצות / מכוניות וכו.

תולים במקום בולט בבית נניח: מטבח.

מסבירים לו את הקונספט: בכל פעם שהוא לוקח יפה  את התרופה הוא מקבל מדבקה ומדביק אותה לבד במקום המתאים.

כשמגיעה השעה של התרופה אומרים לו (בלי להזכיר בהצחלה את התרופה): וואו, הגיע הזמן להדביק את המדבקה הראשונה!! רוצה להדביק אותה לבד? (בקיצור - מלהיבים אותו על המדבקה ) ואז נשאר להגיד לו: יאלה, אז בוא ניקח זריז את התרופה כדי שתוכל לבחור (חשוב מאוד הרעיון שהוא יבחר, ושהוא ישים. זה נותן לו כח, אבל מהכיוון החיובי) שתבחר איזה מדבקה לשים.

פרסומא דניסא: אם זה עובד לשתף את כל המשפחה! סבתא, ראית איזה מדבקה יפה הוא בחר? 

חשוב: אם הילד מתלהב מהמדבקות, אבל מסרב לקחת את התרופה, לא מנסים לשכנע אותו. מורידים לחץ. אומרים לו בקול של אכזבה: אוי, חבל, ממש רציתי לראות איזה מדבקה תבחר... טוב. לא משנה.

ב-רור שאני לא אומרת לא להביא לו את התרופה, אלא שבדרך כלל אם הוא ירגיש שיורדים לו מהראש ושאתם לא נלחצים, סביר להניח שהוא יחזור בו.

בלי קשר, בסיטואציה אחרת, וגם היא בלי לחץ עליו, הייתי מקדישה זמן להסביר למה זה חשוב, מה התפקיד של הגרון. נותנת לו להציץ עם פנס לגרון שלך (אחרי הכל - כולם פלשו ללא רשות לגרון שלו! ככה הוא יבין מה הם מחפשים שם... ) ועם ראי ופנס לגרון של עצמו.

בהצלחה!

תעדכני אם זה עובד!

הרופא אמר לו שאם הוא לא ייקח את התרופה הוא יצטרך לקבל זריקה אז הוא קצת נלחץ ולקח אותה עם תה כמו ילד גדול... הוא היה צריך שרופא יגיד לו את זה כי מרופא זה נשמע קצת יותר מפחיד וסמכותי...

מה שכן, עדיין את יכולה לנסות להפוך את לפחות מאיים ויותר כיף.

שיהיה בריא!

עד היום ההורים שלי וגם אני לא שוכחים את המלחמות שהיו לנו על זה

אבל - מוקיפן וכן אזניל הם יחסית טעימים 

ולאזניל יש פלוס נוסף שזה רק פעם ביום 

אפשר לערבב עם כל מה שרוצים - מיץ \פטל\  

הראפאפן הוא המועיל ביותר...

את התרופה ולהבליע בה בלי לומר לו כמובן, למשל מעדן חלב...

בד"כ עובד.

לפעמים המטרה מקדשת את האמצעים.

אם כך נסו לערבב עם מעדן כתום (משמש) שמסווה את התרופה ולשים במזרק. אצלנו זה חולל פלאים!!!

אם אין  מזרק קונים בבית מרקחת במחיר אפסי. אותי זה משמש לכל סוגי התרופות בעלי הטעם המר כי רק כך הילדים מוכנים לקחת.  

פעם שמעתי שאנטיביוטיקה ומוצרי חלב לא הולך ביחד...

אני עושה כך:

כי אצלי אפילו אקמול לא אוהבים ב"ה,

מחזיקה לו את הידיים חזק, ואת הרגליים, ואם קשה אז קוראת לאחד הילדים הגדולים קצת יותר, ועוזרים לי,

ותוך כדי גם מסבירה לא משנה בן כמה הוא, שאני אוהבת אותו, בקול נעים ורך, ושזה לטובתו כי : כואבות לו השניים/חולה/וכדומה, ושתכף זה יעבור, ואז כשהוא כבול בידי עם הידים והרגלים מנסה להכניס את זה,

גם צריך את הפנים להחזיק בעדינות אבל חזק

בהצלחה רבה,

ואגב, אורו' הזה צודק בכך שילדים צריכים להבין שיש דברים שאבא ואמא מחליטים, ואין עליהם מחלוקת, כמו שאין מחלוקת אם ללכת לבית ספר או לא.

אני הייתי בודקת עם רופא אם מותר להכניס את זה לאוכל ומערבבת את זה שם. נותנת במנות קטנות. מנסה סוג אחר של תרופה. מוותרת כליל אם הילד לא מאפשר לי לתת לו את זה.

לא הייתי במקום הזה, ועם זאת, לא נראה לי שאי פעם הייתי דואגת לכך שהילד יהיה מוחזק מכל הכיוונים כדי לתת לו תרופה.

ברור שזה תלוי כמה הוא חולה וכמה הוא חייב לקבל את התרופה. ועם זאת, לי הקטנה זה נראה לא נכון כלל לעשות את זה בכפיה כזו.

כמובן יש דברים שרק אבא ואמא מחליטים והילד צריך לדעת את זה. אבל לתת תרופה בכח ככה? לאלץ ילד? זה נשמע לי טראומתי. מזעזע.

(מחילה. אני בד"כ לא מביעה זעזוע או ביקורת על דברים של אחרים. משהו כאן "תפס" אותי, כי באמת קשה לי עם הדברים.

שוב, אני מסייגת את דבריי כי איני יודעת את הנסיבות ועד כמה היה הכרח לתת את התרופה, ודווקא באותו אופן ולא במסווה).

אבל גם אני לפעמים מוותרת ולא נותנת את האקמול כי תכלס אני לא מחזיקה מהתרופות האלה, והטבע והקב"ה עושים את שלהם והגוף נרפא בלי כל זה,

אבל אם ילד סובל משינים או מחום , ואני יודעת שכל הלילה עכשיו יסבול, וגם אנחנו לא נישן ונתפרק, אז כן צריך וזהו זה, גם תכלס אקמול הוא מתוק ואני בטוחה שרגע אחרי שהוא מקבל את האקמול לתוך הפה הוא מבין שזה טעים דווקא,

אבל זה רק מה שמוכיח שכל אחד והשיטות שלו, כי הילדים שלי לא בטראומה ב"ה, כך נראים לפחות בלי עין הרע.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....