לבד
ואין איש יודע
לבד
ואיו איש ששומע
לבד
זה רק הלב שדומע
לבד
זה אני ששוקע
אפחד לא באמת מבין,אפחד לא באמת יודע
מה עובר לי בלב,איך ההרגשה הריקנית,המכרסמת
בחלל הריק,התהום שנפערה מתחתי,אפילו האור של חיי
שאני פוסע לקראתו כמו חומק ממני,מפחד ומתגונן.
ואין איש שיקשיב,שיהיה שם בשבילי כמו שאני הייתי שם בשבילו
שיראה שאכפת לו!! שיזיל דמעה או שתים כשאצטרך,שיתענין בי באמת! כאדם אל אדם! אבל מה אני מאשים אותם?! אולי הייתה זאת אשמתי ברוחקי מהם,כאדם המסתכל על הדור שקדם לו,בבוז,אך למרות זאת לא להם אני זקוק עתה,הם תמיד ישארו כאלה ואין לי חפץ בהם,לא מה שאני זקוק לו זה משו אחר,מישו אחר,שידע את מסתורי ליבי והוויתי האמיתית,אבל אפילו זה לא מפסיק,לא באמת,אני צריך איזה פלסתר שיסתום את החור שבנפש,כי לברוח זה אולי נחמד והכל אבל זה לא אמיתי,זה רק מחזיר אותי שוב ושוב אל אותו מקום שאני רוצה לברוח ממנו,ששוב מחזיר אותה לאותה נקודה שרק גורמת להרחבת החור יותר ויותר.אני רוצה שיר,רק שיר אחד שיתאר את הרגשתי עכשיו,שיתן מפלט לנשמתי,איזה מקום שבו אמצא שלוה,יש הטועים וחושבים ששלוה מוצאים במוות,אך אין זה נכון המוות הוא רק מעבר לחלק השני במסע,שבמקרה שלי יהיה רק ארוך וקשה יותר מזה הראשון,מה גם ששוב זאת בריחה ולמען האור לא אעשה זאת,ויש גם את זה שאני תוהה האם האור הינו אמיתי או אינו אלא אור תעתועים,האם הפגישה הראשונה שלי איתו נועדה רק לשלב השני שבחיי או שיש לה מטרה בפני עצמה?! הרי גם באור הקודם שפגשתי חשבתי שזהו האור שלי והתבדתי,ישנם שלשה גורמים שונים ואיני יודע מי מהם הנכון,וגם אם נניח שהשלישי,מתי זה יקרה? ומה יקרה אחרי השלב הקרוב(לא השני) מה יודע כיצד אצא? ללא ספק אהיה שונה אך באיזה אופן? אני זקוק לעצה מהאם הגדולה מבלי האור,הוא לא יבין זאת,אך זה יהיה הדבר הנכון הנכון,גם בשבילו,או שמא רק בשבילי?! האם כך אני שולט בעתידו? זה רק נעשה קשה מיום ליום עד כמה אפשר למרוח את זה? הרי בסופו של דבר תפער התהום,אז? ויש גם את הדאגה המשנית שמעיבה עלי,הפחד מהפחד,מהסבל והכאב של האור,האם זאת רק דאגה או משהו מעבר? חיבור עבר לעבר? זה היה נראה בתחילה שהמנהרה הצרה הובילה לאור מה השתנה מאז? האורות הקודמים? או שמא משהו אחר? אולי אני? אולי היציאה מהמערה שמתגלה כארוכה יותר משחשבתי עשתה מה שאחרים לא עשו? אולי כאב הגב הוא תמידי? ומה עתה? ממתי אני לא מתכנן עשרה צעדים קדימה? אולי מאז שהפסקתי לחשוב,מאז שהפסקתי להיות מי שנועדתי להיות,וגם זה כמובן כמו כל השאר באשמתי,אבל מהאבידה למרות הכל עוד לא התייאשתי למרות החמש ביומיים האחרונים,הרבה יש גבול לכל סבל,לא?!
לבד בחדר קט וכל קיר בי מתעתע
בסבלי הרב כמו משתעשע
כן לבד בחדר קט וכל קיר אותי כמו שומע ולועג
על חשבוני הוא מתבדח
לבד בחדר קטן נשבר כמו ענן
מרעיש ומקרטע כמו אוטו ישן
כמו צליל שמכוון הישר אל הכאב
לבד בחדר קט וכל תמונה קטנה שעל הקיר
את הלב לקרעים קטנים לי היא קורעת
לבד בים הגדול וכל דמיון שבעיניים לשאול
רחוק מאד מאד מלדעת
בדד, במשעול אל האין
בדד, בנתיב ללא כלום
בדד, עם הזמן הבורח
והזמן לא שוכח להציב את הגבול
בדד, בלי כף יד מלטפת
בדד, ללא שכם ידיד
בדד, כמה טוב לא לדעת
שידך כבר נוגעת
בידו של אחר
בדד אלך גם תפילה אין לי
בדד בלי עתיד בלי תקווה בלי חלום
בדד אלך גם תפילה אין לי
בדד בלי עתיד בלי תקווה בלי חלום
בדד, כמו השמש אנדודה
בדד, במדבר הלוהט
בדד, גם דמעות הן רק הבל
שיר מזמור אין לסבל
שיר מזמור של אילמים.
בדד אלך...
ואין איש יודע
לבד
ואיו איש ששומע
לבד
זה רק הלב שדומע
לבד
זה אני ששוקע
אפחד לא באמת מבין,אפחד לא באמת יודע
מה עובר לי בלב,איך ההרגשה הריקנית,המכרסמת
בחלל הריק,התהום שנפערה מתחתי,אפילו האור של חיי
שאני פוסע לקראתו כמו חומק ממני,מפחד ומתגונן.
ואין איש שיקשיב,שיהיה שם בשבילי כמו שאני הייתי שם בשבילו
שיראה שאכפת לו!! שיזיל דמעה או שתים כשאצטרך,שיתענין בי באמת! כאדם אל אדם! אבל מה אני מאשים אותם?! אולי הייתה זאת אשמתי ברוחקי מהם,כאדם המסתכל על הדור שקדם לו,בבוז,אך למרות זאת לא להם אני זקוק עתה,הם תמיד ישארו כאלה ואין לי חפץ בהם,לא מה שאני זקוק לו זה משו אחר,מישו אחר,שידע את מסתורי ליבי והוויתי האמיתית,אבל אפילו זה לא מפסיק,לא באמת,אני צריך איזה פלסתר שיסתום את החור שבנפש,כי לברוח זה אולי נחמד והכל אבל זה לא אמיתי,זה רק מחזיר אותי שוב ושוב אל אותו מקום שאני רוצה לברוח ממנו,ששוב מחזיר אותה לאותה נקודה שרק גורמת להרחבת החור יותר ויותר.אני רוצה שיר,רק שיר אחד שיתאר את הרגשתי עכשיו,שיתן מפלט לנשמתי,איזה מקום שבו אמצא שלוה,יש הטועים וחושבים ששלוה מוצאים במוות,אך אין זה נכון המוות הוא רק מעבר לחלק השני במסע,שבמקרה שלי יהיה רק ארוך וקשה יותר מזה הראשון,מה גם ששוב זאת בריחה ולמען האור לא אעשה זאת,ויש גם את זה שאני תוהה האם האור הינו אמיתי או אינו אלא אור תעתועים,האם הפגישה הראשונה שלי איתו נועדה רק לשלב השני שבחיי או שיש לה מטרה בפני עצמה?! הרי גם באור הקודם שפגשתי חשבתי שזהו האור שלי והתבדתי,ישנם שלשה גורמים שונים ואיני יודע מי מהם הנכון,וגם אם נניח שהשלישי,מתי זה יקרה? ומה יקרה אחרי השלב הקרוב(לא השני) מה יודע כיצד אצא? ללא ספק אהיה שונה אך באיזה אופן? אני זקוק לעצה מהאם הגדולה מבלי האור,הוא לא יבין זאת,אך זה יהיה הדבר הנכון הנכון,גם בשבילו,או שמא רק בשבילי?! האם כך אני שולט בעתידו? זה רק נעשה קשה מיום ליום עד כמה אפשר למרוח את זה? הרי בסופו של דבר תפער התהום,אז? ויש גם את הדאגה המשנית שמעיבה עלי,הפחד מהפחד,מהסבל והכאב של האור,האם זאת רק דאגה או משהו מעבר? חיבור עבר לעבר? זה היה נראה בתחילה שהמנהרה הצרה הובילה לאור מה השתנה מאז? האורות הקודמים? או שמא משהו אחר? אולי אני? אולי היציאה מהמערה שמתגלה כארוכה יותר משחשבתי עשתה מה שאחרים לא עשו? אולי כאב הגב הוא תמידי? ומה עתה? ממתי אני לא מתכנן עשרה צעדים קדימה? אולי מאז שהפסקתי לחשוב,מאז שהפסקתי להיות מי שנועדתי להיות,וגם זה כמובן כמו כל השאר באשמתי,אבל מהאבידה למרות הכל עוד לא התייאשתי למרות החמש ביומיים האחרונים,הרבה יש גבול לכל סבל,לא?!
לבד בחדר קט וכל קיר בי מתעתע
בסבלי הרב כמו משתעשע
כן לבד בחדר קט וכל קיר אותי כמו שומע ולועג
על חשבוני הוא מתבדח
לבד בחדר קטן נשבר כמו ענן
מרעיש ומקרטע כמו אוטו ישן
כמו צליל שמכוון הישר אל הכאב
לבד בחדר קט וכל תמונה קטנה שעל הקיר
את הלב לקרעים קטנים לי היא קורעת
לבד בים הגדול וכל דמיון שבעיניים לשאול
רחוק מאד מאד מלדעת
בדד, במשעול אל האין
בדד, בנתיב ללא כלום
בדד, עם הזמן הבורח
והזמן לא שוכח להציב את הגבול
בדד, בלי כף יד מלטפת
בדד, ללא שכם ידיד
בדד, כמה טוב לא לדעת
שידך כבר נוגעת
בידו של אחר
בדד אלך גם תפילה אין לי
בדד בלי עתיד בלי תקווה בלי חלום
בדד אלך גם תפילה אין לי
בדד בלי עתיד בלי תקווה בלי חלום
בדד, כמו השמש אנדודה
בדד, במדבר הלוהט
בדד, גם דמעות הן רק הבל
שיר מזמור אין לסבל
שיר מזמור של אילמים.
בדד אלך...
