בוקר. האורות נדלקים, המסך עולה וההצגה מתחילה.
היא שחקנית ראשית בהצגת יחיד- מוכנה לתפקיד שלה.
בצורה כמעט אוטומטית, החיוך על השפתיים נדבק,
וכרגע המטרה העיקרית היא לשמור אותו שם חזק.
להיכנס לתפקיד, לחלק ללב פקודות מהמוח.
הדמות שלה הרי חייבת תמיד לצחוק ולשמוח.
היא חייבת להיות שנונה ולעמוד על המשמר,
לענות על כל דבר ולתקוע בדיחה כשאפשר.
לעזור, לפרגן תמיד ולעודד את כולם,
להתעניין ולהתעסק בכל הבלי העולם.
לפעמים העצב מאיים להשתלט, והחומה נסדקת.
הדיכאון מתגבר, והשמחת חיים כמעט מסתלקת.
אבל היא בתפקיד השחקנית כבר זמן רב,
ועם מומחיות כזאת, תוך שניות החיוך כבר שב.
הנה עוד יום של הצגה עבר.
עוד יום של מצב רוח נהדר.
מחיאות כפיים, הבמה שוב מוחשכת.
הקהל כבר עזב וגם השחקנית הולכת.
היא תנצל את רגעי החסד שבהם היא לבדה,
עד שתגלה שבלי הקהל- היא בעצם בודדה.
תנסה להציף את הכאב, לבכות כמה שאפשר.
עד... עד שיגיע שוב מחר.
ובזווית קצת אחרת..:
בוקר. השמיים מתבהרים, השמש עולה והחיים מתחילים.
היא קמה כרגיל בנחישות לעוד יום של אתגרים.
המשימה הראשונה היא חיוך על השפתיים להדביק,
חיוך כזה שלאורך כל היום יצליח להחזיק.
הרי היא יודעת, ומבינה היטב במוח,
שגם היום יהיה מוצלח אם רק תצליח לשמוח.
עם שנינות, צחוק, והרבה חוש הומור,
היא תצליח להתגבר גם על השחור.
לעזור לכולם, בצרות של אחרים לטבוע,
לפרגן, לעודד ולשכוח מהרוע.
וכשהעצב יחנוק והנפש תרגיש שהיא נקרעת,
היא תזכיר לעצמה את הדברים שהיא כבר יודעת.
אם ה' דווקא אותה החליט לנסות,
זה רק בגלל שיש לה את הכוחות.
והנה עבר עוד יום של ניסיון.
עוד יום של התגברות על דיכאון.
מחיאות כפיים, היא יכולה בעצמה גאה להיות.
היא לא שחקנית בהצגה.. היא מצליחה לחיות!!
