הענין החשוב והמהותי ביותר בחיים שלנו הוא להבין שהקב"ה נקרא הטוב והמטיב. לא כמו אדם, שכאשר עושה פעולות של גמילות חסדים, פעמים רבות יש לו כוונות לתועלת עצמו, שרוצה לקבל עבור הטובות שעושה לשני משהו. אצל הקב"ה זה לא קיים. מדוע? מה יש להקב"ה לקבל מאתנו? וכי הוא צריך אותנו? אלא כאשר אמרו חכמינו ז"ל שהקב"ה נקרא הטוב והמטיב, הכוונה שהוא רוצה להטיב באופן טהור, באופן מוחלט, מפני שהוא אוהב את הנבראים. למעשה זהו הבסיס של כל היהדות, זה הבסיס של כל התורה והמצוות. מדוע?
כשאנו מקיימים את התורה והמצוות של הבורא, אנו צריכים לדעת מיהו הבורא. אנו צריכים להבין שהוא נקרא הטוב המוחלט. המטרה של הבורא כשנתן לנו את התורה והמצוות, זה לא שאנו נקיים את התורה והמצוות ותו לא. ז"א, הקב"ה יהיה במקומו, ואנו נעשה את חובתנו וזה הכל. כמו פועל, להבדיל, שבא לבית חרושת בבוקר, ומעביר את הכרטיס. מפני שהפועל שבא בבוקר לבית חרושת, ומעביר את הכרטיס שלו, לא מענין אותו מי בעל בית החרושת. העיקר הוא - שצריך לקבל משכורת. מי נותן את המשכורת - זה לא משנה. אבל ביהדות זה לא כך. כי הענין הוא לא לקבל משכורת. אלא קיום התורה ומצוות שלנו צריך להיות למטרה אחת - בכדי ליצור חיבור וקשר עם הבורא. אותנו צריך לענין - מיהו בעל בית החרושת, ולא המשכורת. וזאת המטרה של כל התורה והמצוות - להביא אותנו להתחבר ולהתקשר עם הבורא יתברך.
פעמים רבות כשהאדם מקיים את המצוות שלו, יוצא החוצה מבית הכנסת, אז בלב שלו אומר: 'זהו, עשיתי את שלי, הכל בסדר, אני בסדר'. אבל זה לא נכון, כי המטרה של התורה והמצוות היא שהאדם יחבר את עצמו ויקשר את עצמו לבורא. ואם לא הגיע לזה, העיקר חסר. תארו לעצמכם, על דרך משל, אדם נמצא במחיצתו של גדול הדור, נאמר הרב עובדיה יוסף, אבל הוא לא יודע שזה הרב עובדיה יוסף בכלל. הרב יבקש ממנו לעשות לו איזה שירות לשמש אותו, והוא יעשה את מה שהוא מבקש ממנו, ואחר כך יבקש בשביל זה מאה שקל. כי הוא לא יודע שזה הרב עובדיה יוסף. אם היה יודע הוא לא היה מבקש. ולמה הוא לא היה מבקש? לא בגלל שהיה רוצה את הכסף אבל היה מתבייש לבקש. הוא לא היה מבקש מפני שהיתה לו הנאה גדולה מעצם השרות שהוא משמש אותו. ההנאה שלו היתה כל כך גדולה, עד שלא היה זקוק לשום תשלום אחר. להיפך, כל תשלום אחר שהיו נותנים לו, היה רק גורע.
נמצא, הבעיה היא - שלא תמיד אנו שמים לב שאנו מקיימים תורה ומצוות של בורא העולם. גם לא מספיק מחנכים אותנו שתהיה לנו מודעות מי זה הבורא, ולחיות במחיצתו של הבורא, להכניס את הבורא בחיי היום יום שלנו. לכן אדם, כמו שהוא מעביר את הכרטיס בבית החרושת, הוא יודע שעשה את מה שצריך, עשה יום עבודה, הוא מקבל אחר כך משכורת, ומה איכפת לו מבית החרושת? אך לגבי הבורא אין זה כך. אם אנו לא שמים לב מיהו הבורא, ואין נותנים אל לבינו - תורה ומצוות של מי אנו מקיימים? אז אנו מפסידים הרבה מאוד. העיקר חסר מן הספר. אם היתה לנו הרגשה של מציאות הבורא באופן מוחשי, היינו מקיימים התורה והמצוות בשמחה גדולה, לא היינו מחכים לשום שכר, אלא עצם הקיום של התורה ומצוות, שאנו משרתים את בורא העולם, זה לבד היה הנאה גדולה, זה לבד היה שמחה עצומה. לכן חשוב שנדע מיהו הבורא. שהבורא נקרא "הטוב והמטיב", שחפץ להטיב לנו, ואנו צריכים להכניס את זה בתוך המערכת היומיומית שלנו.
אדם צריך לדמיין לעצמו: לו היה רואה שאדם אחר אוהב אותו אהבת נפש, ודואג לכל צרכיו, ומחפש לגרום לו נחת רוח, איך היינו מתייחסים לאדם הזה? אדם שרוצה לעשות לי כל הזמן טוב, שאוהב אותי, ודאי היינו מחפשים כל הזמן להתחשב איתו, היינו מכבדים אותו, היינו מצידנו מתעוררים לאהוב אותו גם כן כל הזמן, כי זה הדדי, אחד מוליד לשני, מי שאוהב אותי ועושה לי כל הזמן, ודאי גם אני רוצה לעשות לו. לכן חשוב שנדע ונכיר בענין זה, שהוא הבסיס לכל התורה והמצוות - שהבורא יתברך רוצה לגרום לנו טוב ועונג. הבעיה - שלא תמיד במציאות אנו רואים את הטוב והעונג הזה. הרבה פעמים אנו רואים בחיים שלנו הרבה יסורים, הרבה כאבים, כל אחד באופן פרטי, והחברה הישראלית כולה באופן כללי. מה הענין בזה?
כתוב: "אלה פקודי המשכן, משכן העדות". משכן\ משכן -פעמיים. אמרו חז"ל: מדוע נאמר משכן פעמיים? 'בכדי לרמז על שני בתי מקדש שנתמשכנו'. פירוש: מה זה משכון בגשמיות? כשאחד לוקח הלוואה, הוא צריך לתת חפץ בעל ערך, בתור משכון למלווה, כדי שיהיה למלווה בטחון שהלווה יחזיר את ההלוואה. וכאן אמרו חז"ל: הקב"ה נתן לנו הלוואה, ולקח את המשכון, והוא - שני בתי המקדש שנחרבו. צריכים להבין:
א. איזו הלוואה הקב"ה נתן לנו?
ב. בשביל מה הקב"ה צריך משכון? מילא, האדם צריך משכון, כי לא יודע מה יהיה, וצריך להבטיח את עצמו. אבל מדוע הקב"ה צריך משכון?
ג. מה ענין ששני בתי המקדש נחרבו. מה הקב"ה הרוויח על ידי זה? הלא ענין של משכון משמעותו רווח, שהמלוה מבטיח את עצמו. וכי על ידי זה שנחרבו שני בתי מקדש, הקב"ה הבטיח את עצמו? איך הבטיח בזה את עצמו? הסבר הדברים כך:
בגשמיות בית מקדש היה מקום ששם היו כל ישראל עולים שלוש פעמים בשנה, ושם היתה השכינה מגולה. יש לדעת: באותו זמן שהיו שני בתי מקדש, המציאות הכלל ישראלית היתה אחרת לגמרי, ממה שאנו מכירים היום. לא סתם זכו עם ישראל אז שתשרה שכינה ממש בגלוי בירושלים. מפני שאז היתה השעה מוכשרת מצד העם, מצד שכל אחד ואחד מישראל היה מתוקן במידת 'ואהבת לרעך כמוך'. דזהו התנאי היסודי הבסיסי בכדי שתשרה שכינה - 'ואהבת לרעך כמוך'. וכך אמרו חז"ל על הפסוק "ולדבקה בו" - להידבק בה'. איך אפשר להידבק בה', איך האדם הקטן השפל יכול להידבק במלך מלכי המלכים? אמרו חז"ל: "מה הוא רחום אף אתה רחום". ז"א, הקשר והדבקות עם בורא עולם הוא בזמן שיש השתוות התכונות בין