קשה לי מאוד עם התפיסה החרדית היסודית: שכל העולם הוא בלוף אחד גדול,

הכל שקר,הכל חסר טעם ויש רק תורה!! כלומר,יש את התורה,והיא מנוגדת

לעולם,והעולם הזה הוא בסה"כ ניסיון שצריך לעמוד בו עד שיבוא המשיח.

זו גם תפיסה שבסופו של דבר לא עומדת במבחן המציאות. מכאן גם הפחד הגדול

ה"חרדה" של הציבור החרדי מ"יציאה מהחממה". כי אז,מעבר לפיתויים הזולים של יצר הרע,

שהם בעייה בפני עצמם,ילדיהם הרכים עלולים לגלות,שיש עולם גדול בחוץ. שיש אנשים חכמים גם באקדמיה

ולא רק בישיבה. שיש כוחות רוחניים גם בתיאטרון ולא רק בביה"כ. שיש מסירות נפש והקרבה גם

בצבא,ולא רק באוהלה של תורה(ואני לא מזלזל אני אומר ברצינות).שיש אנשים מוסריים(לפחות במוסר כללי)

שאינם שומרי תורה ומצוות,לא רק בגמ"חים,אלא גם במעון לנשים מוכות.וברגע שהם יגלו את זה,הם ימרדו בתורה

ו"יורידו את הכיפה". בעיניי התפיסה של הצינות הדתית לאומית,שרואה את בית המדרש, כ"לב" של הדברים,כ"מנוע" של המציאות,כ"מחוללת" במידה מסויימת של המציאות,ולא רק כאי בריחה של אמת בתוך אוקיינוס של שקר,היא הרבה יותר אמיתית.

אין לי תגובה אחרת מדבריך מאשר זעזוע והלם!

חבל, חבל!!!

בע"ה

עברתי על המודעה 17 פעמים בערך ובאמת שלא מצאתי.לי זה נראה י-ה-ו-ד-י.פשוט יהודי.

בע"ה

לא רואה שום בעיה בסגנון.יוצר קירוב אמיתי.ואם זה מה שמופיע במקומות חרדים-כדאי שנאמץ.
(אגב, אצל החרדים- המודעות שלהם מופיעות יותר בתור פשקוולים, ממש לא הסגנון הזה, אני בדיוק לומדת על זה )

לא היו בשיעור אחד של הרב טל וכבר יודעים יותר טוב מתורת החיים עצמם מה הם ומה הם באים לייצג ולומר

קצת אבל ממש קצת ענווה.

בס"ד

ואשרינו, ואשרי עם ישראל שאלה ההתלבטיות של הנוער.

~~

מישו מתכנן לבוא לתורת החיים?

מה שכותבים פה על הגישה סלחו לי אבל זזה בלבול מח במקרה הטוב במקרה הרע שנאה לישיבה שהולכת ונבנית לחלק מהציבור

הישיבה כן הולכת בגישה החרדית רק בעניין שלא מאמינים בשלטון הזה ובכל מוסדותיו אבל הישיבה בעד להלחם על ארץ ישראל הישיבה בעד להתערות בבחברה בעד לימודיים אקדמאיים וכו'

אותם לחלק מאומה כלל ישראלית?

דו מי א פייבר..

אבל לא העיקר.
העיקר הוא להשתלב באומה,בפרנסה בכלכלה,בחינוך,בצבא,בפיקוד.

לחיות איתם ומתוכם לצאת למקומות גבוהים יותר.

לא להקים דברים סגורים ולפתוח להם דלתות פה ושם..
לחיות איתם.כפשוטו

הרב אומר שישנם שלושה סוגי גרים
גר אריות שזה אנשים שמתגיירים מהפחד,פחד מאלוקי ישראל,לכן הדימוי אריות.
גר שברח לי מהראש,שזה גר שפשוט אהב את החוכמה בדת והתחבר אליה
וגר צדק,שעל אלו אמרו חז"ל שנשמתן היתה במעמד הר סיני
ומהו גר צדק?עונה הרב כנסת ישראל!
אנשים שמחוברים לאומה כאומה כלל ישראלית.

למעשה זה לא כ"כ קשור אבל נו זה וורט שאהבתי..

ביום שאני אגיד מה הקב"ה רוצה,אני מרשה בך לבחור אחת ממיתות בית דין וליישם עליי.

אמרתי מה אני חושבת,על סמך רבותי הגדולים!
על סמך הרבה מקורות ואמונות שבניתי במשך 20 שנה!
מי שימני?אף אחד,מי צריך לשים אותי?

אני אומרת את מה שאני חושבת את מה שאני מאמינה
אפילו לא הזכרתי פה שום רב שאני אומרת את אמונותיי בשמו וכדומה.

יש לך בעיה עם מה שעמית חושבת?
אין לי בעיה לדון איתך עד אור הבוקר
אבל אל תשאלי מי שימני,כי מי שימך לערער על עשרות אלפי רבנים של הציונות הדתית שמאמינים בכל מה שאמרתי?

אל תרדי לרמה של מי שימך,
כל אדם אומר את דעתו ודנים על הדעות.

אחרי שהבהרתי את הנקודה הלקויה הזאת,נמשיך לדעות שהצגת.

מכירה את מה שאמרת,משתדלת לחיות אחרת אבל לא חשוב.
את באמת חושבת שבחור בשיעור ה' שיילך לשנה שנה וחצי לצבא ישב עם חבר'ה חילונים,יתפלפל איתם,ילמד אותם,
ואפילו לא,הוא לא יעשה כלום,פשוט יחיה כאדם דתי.
זה מה שיהרוס אותו?
אז הבחור הזה לא יכול להקים בית.
כי אם בצבא,בחיים האמיתיים,בעבודה,הוא לא מצליח לעבוד את ה'
הוא לא יכול להקים בית,להקפיד על קדושה.
להיות בישיבה הוא יכול וזה הכי קל,אבל כיהודים שרוצים לדאוג כאן למדינה קיימת,מדינה משגשגת אנחנו לא נצליח רק עם לומדי תורה.
צריך כאן לוחמים,צריך מורים,צריך עובדי הייטק,צריך עובדי כלכלה.
רק ככה מדינה יכולה להתנהל.

כל בחורי מרכז הרב מסתדרים ככה נפלא,אז הם מתגייסים בגיל 22
ממקום הרבה יותר גבוה טהור וזך,אבל כשהם מתגייסים הם שמה.
ומעבר למרכז,רוב הישיבות הסדר הבחורים שלהם מצליחים בצבא ולא נופלים.
האמירה של הנפילה כבר לא שייכת לימנו,כי נכון שנופלים,יש כאלה שגם נופלים בישיבה,ויש כאלה שגם נופלים בלימודים
מתוך כך הקימו ישיבות הסדר (הוגי הרעיון הם בוגרי בנ"ע-בל נשכח)
כדי באמת לדאוג לעצמנו,כדי לא לצאת שכרנו בהפסדנו

אבל אם את חושבת שאת יכולה לחיות כחלק מאומה ישראלית
ולא לתת מעצמך,בצבא,בפרנסה,בלימודים,בחינוך,בממשלה
וככה להתנהל כעם ולצעוק כל היום אהבת ישראל בנשמה,את טועה.
ככה לא דואגים לעמ"י,לתורת ישראל ובטח לא לא"י שנאבדת לנו אך ורק בגלל הניתוק מכלל האומה!

ועדיף שנקלוט את זה כמה שיותר מהר,כי אם ישאר לנו רק ת"א
חלק לא קטן מהאשמה גם עלינו.

קשה להיות ציוני דתי,זאת דרך שצריך לברר ולשאול ולברר עליה כל הזמן!
קשה לבחור את האתרוגים המובחרים מכל הערמה הקיימת

אז הולך לקיצוניות,למקום שחיצונית נראה הכי אמיתי.
באמת ככה החרדים נראים
הם לומדים תורה,הם לבושים כבעלי תורה
מה אנחנו?הולכים לצבא,מקימים סניפים מעורבים..

כן זה עושה בלבלות בראש
בגלל זה כבר אמרתי לא כולם יכולים להיות ציונים דתיים
צריך הרבה תבונה,בירור ועומק.

ולכן כאן צריך לדבר על הדעות השונות בידיעה ששני הצדדים סומכים על סברות ענקיות ולכן באים להתווכח על הרעיון ולא על הרבנים והדרגת צדיקות שלהם.

כמעט כל השירשורים מתאפינים בויכוח סוער בין דודי לעמית??

כנראה אסור היה לי לגלות

א.אל תגיד לי מקשקשת בחיים שלך.
כבר דיברנו על זה שחבל,יש לך פרצוף יפה

ב.זה באמת לא שנאה,אני לא מסכימה עם הדרך
יודעת שמי שמוביל אותה זה תלמידי חכמים ענקיים
אבל שוב,אני לא מסכימה איתה,וזה קצת זכותי
במיוחד כשאנחנו בראשית צמיחת גאולתנו הדמוקרטית

(יום יבוא ואני אפסיק עם הפרובוקציה )

את לא מכירה אותו בכלל

וגם לך משה תפסיקו לרכל כי אתם המפסידים העיקריים

ותפסיק להתנהג כמו ילד בן 4
אנחנו לא מרכלים אנחנו לומדים על הדרך
גם אם זה אומר שאנחנו לא מאמינים בדרך אחרת.
לא אמרתי על הרב מילת גנאי אחת.
וכל מה שכן אמרתי זה רק אחרי שראיתי בעיניים שלי

להגיד מה שאתה אמרת על שוטרי ישראל חמור הרבה יותר.
או להצביע על בנ"א ולהגיד שהוא ערב רב,זה אסור הלכתית
דבר שאתה נוהג לעשות.
והרב ששמעתי אותו אומר שזה אסור,זה הרב צוריאל.

אפשר לדבר על התוכן,על המחלוקות
לא צריך לערב את הרבנים
ולא לשחק במי יותר גדול,או מה הרבנים הגדולים חושבים על הרב טל
גם אם אדם חושב שהדרך הזאת לא נכונה זה לא אומר שהוא מזלזל או מרכל על הרב טל.

אני יודעת להפריד,גם בדיבור,גם במחשבה וגם ברגש.

זה לא כתוב בשום מקום כי הרב בעד להפיץ בכל מקום

והרב צוריאל אומר עשרות פעמים על כל מיני שהם ערב רב

טוב אין לי כח להתווכח אני אמרתי את שלי

ובין לגור ולחיות בתוכם!

ותשאל את דן,האיסור הלכתית עלה איתו בשיעור שהוא הביא לי לשמוע.

ושוב,תקלוט זה באמת לא משהו אישי לרב טל
כמו כן זה לא משהו אישי לרב אלישיב או לשאר הרבנים החרדיים.

בס"ד ליקבה"ו

לא אמרתי שתסכימו, אני אפילו לא צריך את הטובה הזאת מכם, אבל לפחות תטענו טענות אמיתיות!!

אין לי כבר כוח להתווכח על זה בפורום. מי שרוצה לדעת באמת מה הרב טל סובר, ומה המקורות שלו (מסתבר שגם למי שלא חושב בדיוק כמו הברנז'ה של הציונות הדתית יש מקורות במסמך העתיק הזה שנקרא תורה) מוזמן לפנות אלי בשיחה אישית. מאסתי בויכוחי פורום עקרים למכביר.

בע"ה

סעי לשם יום אחד.דברי עם הבנות של המדרשה..לכי לראות את הניצוצות בעיניים שלהם כשהם מדברים על הפצת יהדות וקירוב רחוקים דרך הקולנוע (מדהים, פשוט כך..)

ואז תמשיכי לטעון את הטענות הנ"ל, נראה אותך..

זה מדהים איך שאפשר לחשוב עליהם משהו אחד, ואחר כך כשאתה *באמת* מכיר אותם, הכרות אישית
אתה מבין כמה טעית.

חנוכה שמח!

בע"ה

נראה לי שקיימת אצלך שנאה מטורפת כלפיהם.וכלפי הדרך שלהם..לפי התגובות.
מחילה, אבל אתה ממש נותן הרגשה כזאת, וחוץ מצביטה בלב וכאב רב אני ממש שואלת את עצמי, למה??

השאלה היא עד כמה אתה מכיר את השיטה,היית שם? דיברת עם אנשים שלומדים שם? עד כמה אתה באמת מכיר את המערכת?

בע"ה

אבל באמת לא באתי להתווכח כאן על שום דבר.נראה לי שאתה מעט 'מקובע' בדעותיך.ולא מכיר מספיק את האנשים מקרוב.אבל תעשה מה שבא לך..

(ואף על פי האיכות, אני מעדיפה במאה אחוז את הסרטים שלהם מאשר הסרטים של מעלה..ואולי עדיף שלא אפרט.)

חנוכה שמח, ושנזכה לאורות..
הודי'ה.

בס"ד ליקבה"ו

הסרט, סרט דוקומנטרי באורך קצר על האדמו"ר מפיאסצ'נה, זכה לפני כשבוע במקום הראשון בתחרות סרטים יהודים וישראלים קצרים מכל העולם בסנימטק בירושלים. מקום חילוני למהדרין. תראה לי סרט נוסף של דתיים באמת (......) שזכה בדבר כזה (חוץ מאושפיזין).

אגב, הסרט נעשה בכלל כתרגיל קטן בסוף שנה א'. את כולו, כולל צילום, עריכה, סאונד וכו' עשה בעיקר בן אדם אחד...

אני מכירה משמה לפחות 30 איש..
מאברכים חזקים ועד מדרשסטיות חמודות

מזה אומר האור בעיניים?
האור בעיניים הזה אני רואה גם מגיסי (חרדי לגמרי) שהולך לדבר עם חילונים
אור בעיניים אני רואה גם מאנשים שלומדים אורות של הרב

מזה אומר אור בעיניים?
זה מה שיקרב את אחים שלנו?
אולי,אבל לא כשהדלת סגורה.

בע"ה

תראי,אודה ואתוודה שאני לא משוייכת לתורת החיים, ולא מרגישה גם כך.
שמעתי מאיזה רב אחד במדרשה, שהוא נוסע על רכבת. הקטר שלו זה הרב קוק זצ"ל, והוא אוסף איתו בדרך גם את רבי נחמן, גם חב"ד וכו'..הוא מוצא בכל דבר את הטוב.

אני באופן אישי מזדהה עם אותו רב לגמרי.
אני נושאת איתי באותה הרכבת גם את היחס לקולנוע י-ה-ו-ד-י מבה"ס של תורת החיים.
(ועוד כמה דברים טובים כמו למשל הפיכת הסיסמא "ה' הוא המלך" לדרך חיים..)
הנושא הזה מאד קרוב לליבי כי אני לומדת תקשורת, ובאמת ובתמים רואה במקצוע הזה לא סתם 'הנאה', אלא סוג של אידיאל, לקרב ולהשפיע.

אין לי מושג למה את אומרת שהדלת שלהם סגורה, ושוב, בואי נתמקד בקולנוע.
החבר'ה שם (וזו גם השאיפה שלי, והלוואי שבע"ה אצליח..) מייצרים סרטים נקיים לגמרי.בעלי תוכן ומסר.

הם מייצרים ועושים סרטים בגלל שהם דתיים ולא למרות שהם דתיים (בניגוד להרבה מקומות בחברה שלנו, לצערי..)
וחוצמזה שלי באופן אישי נמאס מדתיי מחמד.

<<בנוגע לכל הקו שלהם, ה'חממה'..זה בערך אותו דיון בין בנ"ע לאריאל, לא?
מעבר לכך שרואים ע"פ החתימה שלי לאיזו תנועה אני משתייכת (ואגב, בוגרת בנ"ע..)
זה תלוי עד כמה את מסתגרת ולמה.
אני הייתי קומנורית לדוגמא, וקיבלתי באהבה רבה גם בנות מבתים שלא ממש שומרים תורה ומצוות אבל בשום פנים ואופן לא הייתי מוכנה להתפשר על עקרונות. (שלי, של התנועה..)

ועזבי לרגע את התנועות, כי לא נראה לי שזה יהיה נחמד להפוך את הדיון לבנ"ע-אריאל>>

ושמעתי את זה ממישהו שכותב פה, באתר: קחי לדוגמא ערימה של בוץ דוחה ומגעיל.בתוך הערימה הזו יש יהלום.
ישנם כאלא שיעדיפו להכנס לתוך הלכלוך, ולהוציא את היהלום.וישנם כאלו שיקחו צינור גדול של מים, ישפריצו בכל העוצמה על הערימה של הבוץ, וככה יקחו את היהלום.

לדעתי, באמת אין טעם להתווכח על הנושא (חוץ מזה שזה מחדד לי הרבה נקודות, וזה לא רע..)
כל אחד ייבחר בדרך שלו, ע"פ הרב שלו..וזהו.

_____________________________________

גם אצלכם הכל חושך ויורד גשם? בררר..

אחותי היא בוגרת של המדרשה. הבעיה במדרשה ובכלל שמוציאים אותם תלמידי חכמים, אגב היא מסכימה איתי!

בס"ד

תגידי "תלמידי חכמים".

הן לומדות תורה? חסידות? הפצות?

אני לא נגד שאישה תלמד תורה . אבל היא צריכה להבין מה היעוד שלה בעולם. וזה שבת אומרת אני הולכת לעשות שעה התבוננות לפני התפילה. אז היא חיה בסרט עמוק!!! כי מי יתן לילד לאכול ? מי יגיד איתו "מודה אני"?

הבעל? אוי אבל הוא הלך לתפילה?... אבל רגע- זאת חובתו ללכת לתפילה!

את מבינה ? כל המצב הזה לבין מה שלימדו אותן במדרשה לבין מה שהן חיות , עכשיו! את המציאות של בית וילדים. זה קורע אותן!!!

well come לחיים האמיתיים.

עכשיו שאלת מה מלמדים אותן?

מקרה שקרה, אחותי הלכה עם אחייניות שלי לסופר. היא היתה צריכה עזרה ובדרך היא פגשת את אחת המדרשיסטיות היא ביקשה ממנה עזרה.

אותה מדרשיסטית אמרה לה. "אני נורא מצטערת אנחנו באמצע סוגיה והבנות מחכות לתשובה ממני"

וכן הן לומדות תורה(לא גמרא) חסידות ועוד איך והפצות גם כן!

זה יפה לראות את האור בעיניים זה מקסים. אבל את האור הזה אפשר לראות בעוד מקומות .

בס"ד

ולא צריך להוציא מזה על כלל המדרשה.

מהכירות אישית עם הבנות של טהר [שאגב, הרבנים שלהם מלמדים אותנו גם... במדרשת השילוב של השירות הלאומי. ובחיים לא שמעתי מהם משהו כמו "תעשו התבוננות חצי שעה לפני התפילה ותאחרו לביה"ס." מי שרוצה לעשות התבוננות קמה מוקדם.] הדבר המדהים שלהם [ובדרך של "תורת החיים" בכלל] שהלימוד לא נשאר בין דפי הגמרא והפוסקים. הלימוד יורד לחיי המעשה.
כך שאת שאולת:  "וזה שבת אומרת אני הולכת לעשות שעה התבוננות לפני התפילה. אז היא חיה בסרט עמוק!!! כי מי יתן לילד לאכול ? מי יגיד איתו "מודה אני"? "
זו שאלה שהיא לא במקום, כי אמא כזו יודעת שעבודת ה' הכי גדולה שלה שמתאימה למצב ולזמן הנוכחי זה להאכיל את הילד שלה ולהגיד איתו "שמע ישראל", אז היא תוותר על ההתבוננות למרות שכשהיא הייתה רווקה היא לא ויתרה על זה, כי ב"ה הדרישות השתנו.

ולפני שבאים בציניות אפשר לחשוב ולשאול...

כי חבל.

שבוע טוב.

בס"ד

"את מבינה ? כל המצב הזה לבין מה שלימדו אותן במדרשה לבין מה שהן חיות , עכשיו! את המציאות של בית וילדים. זה קורע אותן!!!"

קורע אותן? את מוכנה להסביר במה זה קורע אותן?

קורע אותן זה שיש להם ילדים ואין להן זמן להתפלל? או אולי שאין להן זמן לעשות הפצות?

אז אני אגלה לך בסוד, שזה לא קורע אותן ובטח לא יוצר מציאות של ניתוק מהחיים.

כי מה שלמדו אותן במדרשה זה איך התורה היא תורת חיים ואיך גם ההחתלה של התינוק שלך זה עבודת ה'.
מה שלמדו אותן במדרשה זה שכדי לשמור על רמת קודש סבירה+ זה לפתוח ספר וללמוד, לקבוע חברותא, ללכת לשיעור.

זה מה שמלמדים אותן.

רוב המדרשות (ולא ננקוט כאן בשמם) עושות שטיפת מוח לבנות בנושאים של כלל ישראל ואהבת ישראל בלי שהבנות באמת מבינות את הנושאים האלה בצורה שורשית (כלומר מתוך המקורות).

ובאמת התוצאות לא מאחרות לבוא (וברור שלא כולם ככה) בדמות זריקה של כל מה שלמדו שם. אז ברוך ה' שיש מדרשות כמו מדרשת טהר שמכניסה לבנות יראת שמים אמיתית וחזקה שזה מה שבעיקר בנות צריכות בשביל לבנות את עצמם לקראת החיים, נכון שגם צריך הבנה בתהליך הגאולה ומהות עמ"י אבל במינון הנכון ובפרופורציה המתאימה, ולא כמו שזה נעשה היום ברוב המדרשות.

ממני שחושב שמבין משו בנושא הזה..

בס"ד

אושרית,

אני לא באה לזלזל אני באה לומר לך את המציאות!!! ואני מכירה את תורת חיים כבר הרבה מאוד זמן. ואם את מדברת על בנות זה אני מדברת על קשר קצת יותר קרוב...

ואני בכלל לא מנותקת מהמציאות. את מבינה שעד שהן מגיעות להבנה הזו לוקח להן הרבה מאוד זמן?

לעבוד את ה' זה בתפילה. אני מסכימה. אבל את יודעת שאישה מדברת עם ה' כל הזמן? למשל שהיא מבשלת אז היא מתפללת שהאוכל יצא טעים ובריא ומזין ושהוא ישביע וכו'  וכשהיא מכבסת היא מתפללת שהבגדים יהיו נקיים ויפים כדי שהילד יצא החוצה יראו  שהוא מבית של תלמידי חכמים, ב"ה הילדים לבושים טוב. לתלמיד חכם יש חובה ללבוש בגדים נקיים שיכבדו אותו.. האישה עובדת כל הזמן והיא כל הזמן מדברת עם ה' ושואבת מזה כוחות. לכן את מבינה שהיא לא צריכה התבנוננות? היא חיה ונושמת את המציאות כל הזמן!

לעומת זאת הגבר כן צריך! כי הוא עובד בחוץ והוא חשוף לכל הפריצות שמסתובבת לכן הוא צריך 3 תפילות ביום שיאפסו אותו.

לכן לדעתי זאת קצת גישה מוטעית.

בס"ד

ואם קבלת רושם כזה, סליחה.

מה זאת אומרת שהן מגיעות להבנה הזו אחרי הרבה מאוד זמן? זה מה שעליו מושתת הכל... זה הבסיס...

נכון, אישה חיה ועובדת את ה' כל הזמן. לכן גם היא לא חייבת במצוות עשה שהזמן גרמא. אבל למה אישה בכל זאת חייבת לקיים מצוות- להתפלל בבוקר? הרי היא יכולה לבקש מה' כל דבר! בכל זמן! בכל מקום!

אם בת בגיל אולפנא\שירות\מדרשה, עוד לא נכנסה לעמל של בית, למה שלא תוכל להקדיש עוד 5 דקות [או כמה זמן שזה לוקח] מזמנה לדבר עם ה'?

אז מה שכל היום אפשר לדבר עם ה'? הדקות של ההתבוננות לא מזיקות. בכלל לא.

וזה מה שניסיתי להסביר קודם. שאחרי שהן מקימות בתים וילדים ובעל ומכונת כביסה ומה לא מצפצפים להן באוזניים- אז הן משתמשות ב"דיבור עם ה'". אבל עכשיו? למה לא בעצם?

בס"ד ליקבה"ו

תסלח לי משה, אבל באמת באמת שמאוד מאוד הערכתי אותך עד לשרשור הזה.

עכשיו הרבה פחות.

רק הכינוי שנתת מלמד עד כמה אתה באמת, אבל באמת, לא מכיר את מה שהולך שם.

גם לגבי החרדים באמת, יש לך הרבה מה ללמוד, לא רק לך, גם לי ולשאר חברי ה"סרוגים" (לא מהסדרה הנוראה ההיא...).

בקיצור, אני חושב שרבים צריכים ללמוד מהרב עדין שטיינזלץ שליט"א. לפני כשלוש שנים שאלתי אותו מה דעתו על הרב טל, והוא, שלא חשוד באי ידיעת דברים (ובמיוחד לא אחרי הגירוש) אמר לי: אני לא יודע מספיק.

ותאמין לי שהיה לו על מה לפתוח את הפה, אבל עד שהוא בודק לעומק הוא לא מוציא מילה.

מילה בסלע, שתיקותא בתרי...

צר לי עליך אחי משה...

בס"ד לק"י

אם היית שומע את השיחה של הרב טל לשיעור ג' ומעלה לפני שהוא עזב, בה הוא דיבר אתם שאין דבר כזה להיות בישיבה בלי לזכור את המשך החיים, ואברך לא יכול להתעלם מלימוד מקצוע, ועל כל אחד לבחון את דרכו בדיקדוק לפני שהוא ממשיך כמה שנים בישיבה. אם היית שומע את זה, הטון שלך, על אף כל המחלוקות, היה בוודאי אחר.

אני לא יודע עד כמה ביררת באמת את שיטתם לעומק, אבל ניחא, כי רבים היום לא באמת איכפת להם מהאמת, בכ"מ הם לא היו מוכנים למות בשבילה. אפילו לא להיעצר.

בס"ד ליקבה"ו

בכ"ז אני חושב שהרב שמואל אליהו יהודי, ולא חרדי. אה כן, גם הרב מיכי יוספי "התגייר". שווה השקעה, לא?

בע"ה

אני לא יכולה לבוא לצערי

בפעם שעברה היה מדהים, נותן המון המון נקודות למחשבה.ומחזק מאוד.

מומלץ!

הם אנשים מדהימים ואידיאליסטים.

אחרי הגרוש אני לא מבינה איך אתם מדברים עוד על המדינה ככללות הכל. זה ממש לא והכי צרם לי לראות שכשבאנו לעזור להם במלון בו איחסנו אותם נוער מקיבוץ לביא שאומרלהם בפנים: אם הייתי מקבל פקודה לגרש הייתי מגרש כי המדינה מעל הכל.

תורת חיים תמשיכו עוד ועוד לפרוח ולגדול כי זאת הדרך.

בס"ד

אבל כמה הגזמתם!

אתם מכירים משם בכלל אנשים? או שהכל משמועות התשקורת איך שמציגים את הרב טל וחבורתו?

עד שלא הייתי ביד בנימין והכרתי את האברכים מקרוב- גם אני חשבתי כמו הרבה אנשים כאן.

אבל לא מדברים, לא מוציאים שם רע, לא עליהם ולא על אנשים חרדים שהם, בדיוק כמונו, רוצים לעשות את הטוב בעיני ה'.

אז אולי לפי הדרך שלנו הם טועים. אבל לזלזל בהם בחריפות כזו?

תסלחו לי, אבל אכזבתם אותי ממש.

רק שכבר נמאס לי להביע את דעתי בעניין הזה!

"אדון צנעני, כולנו יהודים..." |במבטא פרסי|

('משפחת צנעני', שם,שם)

הדרך ארץ שלך בשמיים,ידידי.

אומנם לא ר"ח אלול אבל באמת חשבון נפש.

כן יש לי מוסר,כדוג' הרב אבינר שליט"א הרב אליהו שליט"א
ב"ה.

הייתי בארגנטינה פגשתי את חב"ד כל ליל שישי היה כיף ממ"ש לא כמו שאתה מתאר.

הייתי בהודו קפריסין שוויץ והונגריה וחב"ד הם אחלה למרות שהם חרדים.

בס"ד

חב"ד ממש לא בראש חרדי.

הם לובשים חליפה שחורה, אם לזה את קוראת חרדי.

יש פה בשרשור כמה תגובות מלאות ארס ושנאה כלפי החרדים!

אני לא יודע איך הצלחתם לטפח שינאה כזאת. מזעזע!!! (אולי צריך לחקור באמת, מאיפה זה נובע ),

אתם כלל לא מקרבים את הגאולה עם האמירות האלה. להיפך!

וסתם ככה זהו עלבון לאינטליגנציה להכליל ציבור שלם שהם "כאלה". בכל ציבור יש עדינים ואכזרים, רשעים וצדיקים, טובים ולא טובים. אני לא חושב שאדם דתי יחשוב שכל החילונים הם רשעים, בדיוק שלא כל החרדים הם כך וכך.

הגבתי כי לא הייתי מסוגל להחריש.

לתשומת ליבכם. 

בס"ד לק"י

ולא על חרדים- אותם מותר לשנוא.

ולא על פנאטים- להם מותר להרביץ, שהרי הגבעונים לא מבני ישראל המה.

ולא על הילדים שלנו- הרי הם צריכים להיות שליחים למען אחרים, ובשביל זה להפקיר את עצמם.

אהבת ישראל- בהתאמה.

ואהבת לרעך כמוך. את מי שכמוך אתה אוהב, או את רעך החילוני. וכל השאר- עדיף כבר גויים, עליהם לפחות אפשר לרחם.

ברוך השם,

לא באתי להתווכח יותר מדי. אני משוטט במספיק פורומים גם ככה. באתי רק כדי להעמיד דברים על דיוקם ולפקוח עיני המוציאים שם רע ואינם מבררים.

כל מי שכועס עלינו כי נהיינו חרדים, וכל מי שחושב שהלבוש שלנו לא הפך שחור רק בשביל למשוך אחרינו את הנוער הדת"ל, ראוי שידע שאין זה נכון. לא שאנו מפחדים להקרא "חרדים", ולא שאם היינו "חרדים" היינו ראויים לכל הכעסים וקריאות ה"בוגד" שאנו זוכים להם, אך האמת היא שיש מרחק אידיאולוגי בינינו לחרדים.

לפעול עם אל

ההבדלים מתבטאים בעיקר בשלושה עניינים: ראשית, הגישה ה"חרדית" העכשווית סוברת שאין לנו לנקוף אצבע עבור תהליך הגאולה; שבנין הארץ, קיבוץ הגלויות, בנין המקדש וכל ענייני הגאולה "ירדו מן השמים", ושכל פעולה מעשית בעניינים אלו היא דחיקת הקץ והפרת השבועות.

אנחנו חולקים על כך מכל וכל. אנחנו מאמינים, ע"פ דברי חז"ל, וע"פ רוב ככל גדולי ישראל בכל הדורות (ובכללם הגר"א והנצי"ב ועוד "חרדים"), שתהליך הגאולה חייב להיעשות על ידינו, ושעלינו "לפעול עם אל" בכל הנוגע לתחיית עמנו וארצנו ותהליכי גאולתנו. גדולה מזאת, אנו מאמינים, שחובה עלינו לפעול מעשית גם בנוגע לבנין בית המקדש. איננו מקבלים את האמירה ש"לענין הר הבית אנו נטורי קרתא". אנו סוברים שנטישת הר הבית בידי אויבינו היא אחת הטעויות הגדולות של הדור, והיא משליכה ומקרינה על כל מאבקינו על הארץ - אם אנו שוכחים את ירושלים, אנו שוכחים את כל ה"ימין".

הכרת תודה על אתחלתא דגאולה

שנית, הגישה החרדית הקלאסית אינה רואה את תקופתנו כתקופה של גאולה, כתקופה של "שיבת ציון", והיא מתעלמת מכל הניסים הגדולים שאירעו לנו במאה השנים האחרונות. הגישה החרדית אינה מודה לה' על ניסי תש"ח ועל ניסי תשכ"ז, אינה מודה לה' על קיבוץ הגלויות המופלא, ועל פריחתה ובניינה של ארצנו הקדושה.

אנחנו לא עמהם! - אנו מודים לה' הודאה עצומה על כל המראה הגדול אשר לפנינו, על ניסיו ועל נפלאותיו, ועל כל הזינוק הגדול של תהליך הגאולה בדורות האחרונים (שהחל בעלייה הגדולה של תלמידי הגר"א). אנחנו חוגגים יום שלם המציין את אתחלתא דגאולה, בו אנו עולים לירושלים עיר קדשנו ותפארתנו, בהלל ושירה, ומכירים תודה לרבונו של עולם.

ממלכת כהנים

שלישית, הגישה החרדית תופסת שיהודי צריך לעסוק רק בתורה. כל עיסוק שהוא מחוץ לתורה, הוא בגדר "בדיעבד", ואינו נצרך אלא להשלמת פרנסה ולמי שלא מצליח בלימוד התורה.

אנו חושבים שזו טעות! - אנו רואים ערך עליון בהקמת ממלכה שלימה, של תורה ועבודה וחקלאות וכלכלה וספרות ותרבות וכו', כאשר הכל מונהג ומכוון ע"פ התורה, ורק ע"פ התורה. איננו רואים בזה מצב של דיעבד, איננו מנסים להיות אלטרנטיבה לחילוניות, אלא אנו רואים בזה אידיאל גדול, קידוש השם של ממש, והתגשמות החזון של "ממלכת כהנים וגוי קדוש". מטעם זה הקמנו בית ספר לקולנוע יהודי, ובית ספר לייעוץ תורני, הכל ע"פ טהרת הקודש, ובכוונתינו בעז"ה לייסד עוד ועוד בתי ספר למקצועות רבים ולתחומים רבים, שכולם חייבים להיות בקרב ישראל, המתיימרים להיות עם ה' ואור לגויים.

החילוניות כאויב רוחני

לעומת ההבדלים הללו, יש נקודה אחת שבה אנו מסכימים עם הגישה החרדית, והיא: זיהוי החילוניות כאויב רוחני. המהפך בהשקפתינו נגרם ע"י שגילינו שהאידיאולגיה החילונית איננה עוד כפי שהיתה. שמנו לב שהחילוניות איננה עוד "טעות קטנה", אינה עוד "חיפוש אחר ערכים גדולים", אינה ביטוי של התועים המחפשים מעיין להשקות בו את "צמאונם הגדול לאל חי", אלא היא אידיאולוגיה לוחמת והרסנית. אנו רואים שחזונו הקודר של מרן הרב קוק זצ"ל, על עתידה של הלאומיות שאין לה קשר עם הדת, מתגשם לעינינו. אנו רואים שהרב זצ"ל צדק בנבואתו שלאומיות זו עתידה להפוך ל"מפלצת" ול"משחית", ולשנאת אחים נוראה.

לא דברנו עם הקב"ה ואין אנו מתנבאים בשמו, אך אנו מקיימים את חובתנו היסודית להשתדל "לקרוא" את המציאות שהקב"ה מראה לנו. אחר גירוש קטיף ופוגרום עמונה, וכל האירועים הנלווים אליהם, הבנו שהמאבק הרוחני עלה כמה דרגות. ראינו בעינינו שאמנם בתקופת הרב זצ"ל ועד לפני כעשור שנים, בעת שהחילוניות לא היתה כ"כ רוויה בשנאה הגובלת באנטישמיות, אכן היה בה פוטנציאל גדול. אך כעת האידיאולוגיה החילונית התדרדרה במורד, והגיעה למימדים של אויב רוחני נורא ומר.

לא ממשיכים לחבק

לאור זאת, הבנו שא"א לנו להמשיך ולחבק, להמשיך ולהעריץ ולכבד את ראשי החילוניות באשר הם (בניגוד ל"עם שבשדות", לציבור החילוני הרחב, שרובם ככולם "תינוקות" שנשבים אחר ראשי החץ החילוניים). אי אפשר לנו להמשיך ולשדר אהבה אין קץ לאלו המשגרים בנו חיצי שנאה רעילים. הנוער שלנו מתבלבל, אנו מתבלבלים, וכבר איננו מצליחים להבחין בין אוהב לאויב. אם לא נאמר לעצמנו: די, עד כאן, מתנתקים מכל ההויה החילונית, על כל שלוחותיה וסמליה - לא נצא מהבלבול. אם לא נגדיר את העומדים לפנינו כאויבים רוחניים, לא נוכל להיאבק באידיאולוגיה שלהם, ואנו ובני בנינו נמשיך לינוק מתורותיהם ולהשתעבד לאמונותיהם.

התנתקות מסמלי החילוניות

לכן הכרזנו על התנתקות. לא התנתקות מחסדי ה', חלילה, לא התנתקות מההכרה בתהליך הגאולה, אלא התנתקות מההערצה לחילוניות ומהתלות האין-סופית בה. מדינת ישראל, ויום ה' באייר, מסמלים מצד אחד שלב גדול בתהליך הגאולה, אך מאידך הם הפכו לסמל הערצה לחילוניות - הערצה עיוורת לראשי הממשלות (ביניהם כופרים גמורים, שפעלו לשמד רוחני רחב-היקף), הערצה למצביאי הצבא (ביניהם נואפים ורודפי יהודים), שכל האידיאולוגיה שלהם אומרת: "כוחי ועוצם ידי".

החגיגות ההמוניות ביום זה, הנפת דגלי הלאום, שירת ההמנון, המנגלים, מצעדי צה"ל וכו' מעוררים אותנו כל שנה מחדש להזדהות פנימית, לעתים תת-הכרתית, עם כל סמלי החילוניות בת דורנו. הזדהותנו עם כל הנ"ל, גוררת אחריה, לעתים בלא שימת לב, הזדהות עם כל התרבות החילונית, עם שירתה, עם ספרותה, עם כלי התקשורת שלה וכו'. להשקפתנו, רק ניתוק מוחלט מטבורה של החילוניות, שהסמל הגדול שלה הוא יום ה' באייר וחגיגותיו, יכולים להביא אותנו ואת בנינו לעמידה ברורה על דעתנו, להגדרה ברורה של זהותנו.

זהו פשר מהלכנו. לא בגידה בטובות ה', לא בגידה בארץ ישראל, לא בגידה בתהליך הגאולה. ההיפך המוחלט.

כל כך לא אינטלקטואלי..

הייתי מציעה לחלקכם ללכת למוסדות תורת החיים פשוט כדי לחזק את המידות.

חבל שירדתם לפסים אישיים והורדתם את דעותיכם לרמה כל כך נמוכה של התבטאות.

למעשה, עם חלק גדול מהדברים אני מסכים שם. בקשר לאתחלתא דגאולה (אבל לא בעניין אי-חגיגת יום העצמאות), בקשר להקמת ממלכה ע"פ התורה (אבל לא בהתנתקות ממוסדות המדינה), בקשר לזיהוי החילוניות כאויב רוחני (יש חולק?). סביר להניח שישנם עוד כמה דבים פחות עקרוניים שאנו חולקים עליהם.

מלכתחילה, אני לא חושב שתורת החיים היא יותר מדי חרדית. ובכל זאת, אני אינני משייך עצמי לשם.

יש כבר משנה שלימה ומסודרת לפרטי פרטים, בנוגע לכל מה שזכינו שנתחדש לנו בדורינו ב"ה, של מרן הרב צבי יהודה זצ"ל. הכל ע"פ דעת תורה (לא חפיפניקית, ולא "מזרוחניקית"), ותלמידיו שיחיו ב"ה ממשיכים את דרכו.

אין זה פוסל שיטות אחרות. שמעתי דברים חריפים מת"ח ששמע מהגר"א שפירא זצ"ל כשסיפרו לו שבתורת החיים הפסיקו לומר הלל ביום העצמאות (ורי'ב אברום זצ"ל לא הסכים עם זה כלל, ראו דרשת יום העצמאות ה'תשס"ו). אבל אין שייכות לזה שאני מעריך מאוד את תורת החיים, ולא מסכים איתם בחלק מן הדברים נחרצות, ואוהב אותם.

לא עברתי על כל התגובות פה, ובכל אופן - אהבת ישראל לא תזיק. ["אפילו" למי שלא חושב כמונו].

הת"ת והיש' הקטנה שיש בתורת החיים - זה מצוין. סוף סוף יכולים לגדול ת"ח [יש איגרת של הסטיפלער זצ"ל מאיפה גדולי דור יכולים לצאת ומאיפה לא]. והלוואי שאר ישראל ילכו בדרך זו, שהיא אמנם עדיין יחסית חדשה בציבור שלנו (תשע-עשרה, עשרים שנה?), אבל חיונית כאוויר לנשימה.

בס"ד ליקבה"ו

קודם כל עכשיו זה נשמע יותר טוב. יש טענות, יש דיבור. (ולא זריקת משפט לא ברורה ביחס לפלייר [אגב, מה בו בכלל חרדי? אבל עזוב, זה שולי...])

למה להציף את מעלה? האם מעלה (אני מתכוון למורים והתלמידים כאחד) הוא בי"ס דתי לקולנוע, או בי"ס לקולנוע יהודי (אני מקווה שאתה מבין את ההבדל)? מעניין שרוב מוחלט של הסרטים שראיתי שיצאו ממעלה (במיוחד אלו זכו בפרסים והתפרסמו, כמו "ההסדר", "מדורת השבט", "סרוגים", "ואהבת") הציגו את הציבור הדתי בצורה נוראית. והלוואי שהיתה אמיתית... מילא היתה אמיתית (למרות שגם להציג כל הזמן צד אחד של המציאות זה לא נכון, משום שזה מאבד את הפרופורציות האמיתיות של הדבר).

עצם ההקמה של ביה"ס לקולנוע לא נשמעת לך כמו רצון לתקן??

למה אני צריך להתעסק ברפש של אנשים שלא רוצים בכלל את התורה, אלא להגיד "והיינו ככל החילונים אשר סביבותינו"?!

(חוץ מזה שהתלמידים שם לא תמיד מרוצים, כי הם חייבים להביא צלם מבחוץ ועוד כל מיני כאלה. ולא נכנס לזה עכשיו כי זה לא העניין)

מה שהרב טל מנסה לעשות במהלכיו בהקמת הבתי ספר, זה, בדיוק כמו שכתוב במאמר, להוות אלטרנטיבה דתית אמיתית לתרבות החילונית. ולא, כפי שעושים במעלה, להמשיך את התרבות הזו עם כיפה על הראש.

זו אמירה אחרת לחלוטין. הרב טל מבין שיש כאן מלחמה (פנימית, כמובן) בין שני כוחות, שעיקר מלחמתם היא על העם. רוב העם הם צאן פשוט וטוב מעיקרו, שפשוט באו מנהיגים שמדרדרים אותו לתהום. הקמת הבתי ספר, היא הצעד הראשון למהלך שיוביל, בע"ה, בסופו לכדי תפיסת המושכות וההנהגה. זוהי התפיסה של הרב טל (לפי מה שהבנתי).

בכ"מ, לגבי תיקון הצבא וכו', אתה לא היחיד שהיית בצבא, גם הרב טל היה, וגם רבנים אחרים בישיבה (חלקם קצינים עד לאחרונה), והם מכירים את המציאות בצבא מלמטה (כמוך), וגם טיפה יותר מלמעלה, ובכמה זרועות צבאיות, כך שהשפיטה שלך לא בהכרח טובה יותר משלהם.

דבר נוסף, יש גם צד של הבנת מקומנו בגאולה בדרך פנימיות התורה. יש מצבים שבהם השעה משחקת לרשעים, וצריך פשוט להוריד את הראש, ולתת לגל הגבוה לעבור, זאת במקום להלחם בחרוף נפש על קרב שאבוד מראש ובכך לאבד את הכוחות.

אתה יכול להסכים שאנחנו נמצאים במצב הזה, אתה יכול לחלוק, אך ודאי שיש כאלה מצבים. במצבים כאלה, על המנהיג, שיש לו אחריות על עדתו מחליט להגין עליה מפני הזאבים החזקים, ולעת מצוא הוא יצא לתקפה חזיתית ואיכותית יותר.

הרב טל אמר לי פעם (לפני כשנתיים), שכיום, עפ"י דעתו, עלינו להתחזק בתוך עצמנו, לבנות את עצמנו, להחזיר בתשובה, להתחתן ולהקים משחות איתנות, על בסיס מוצק של התורה, לחנך ילדים וכו' וכו', עד שיבוא היום (שהוא לא רחוק מידי [וגם לא קרוב מידי]) שבו נהיה הרוב, ונאחוז אנחנו בשילטון במדינה.

כלומר, כל ה"הסתגרות" (כפי שאתם מכנים את המהלך הזה), כל כולה היא אגירת כוחות לקראת השלב המכריע באמת.

כל הדברים שנאמרו פה על אחריותי, יכול להיות שלא הבנתי נכון, כך שמעתי והבנתי, וכך גם אני, הקטן, סובר.

בס"ד ליקבה"ו

לפי מה שזכור לי הוא בוגר מעלה. כנראה טעיתי.

לגבי שאר הסרטים, אני לא מכיר אותם, אך עובדה שמה שיצא לי להכיר בעייתי מאוד. ואוי לו למקום שיצאו ממנו כאלה דברים.

לגבי סרוגים, בפשטות- איסור דאורייתא לראות ולהכין סרט כזה. הבמאים עצמם היו מודעים לזה והם אמרו את זה (הם אמרו אחד לשני תוך כדי הכנת הסרט: "אז מה, הלכים לגיהנום", וצחקו).

לגבי "ואהבת", זהו הסרט שזכה בפסטיבל הקולנוע בירושלים בקטגוריית הסר העלילתי (להזכירך, בסרט הדוקומנטרי זכה סרט מתורת החיים). הסרט הוא על נטיות הפוכות בישיבה.

מעניין שאלו הם הסרטים שלהם שזוכים לפרסום והערכה, לפחות אצלי בתור אדם שלא יושב כל היום אל מול המרקע.

ושוב, תוצאה כזו ואחרת זה לא מה שמשנה, השאלה היא האם זהו בי"ס לדתיים, או בי"ס דתי בהגדרה. וזו הנקודה הבעייתית.

בס"ד ליקבה"ו

אני מדבר על העיקרון שמשודר מתוך הסטטיסטיקה.

לא אמרתי שמחנכים אותם שם בדווקא לעשות כאלו סרטים, הם פשוט עושים את זה. וזה מה שמציק לי, הדבר הזה מלמד אותי שהעניין שם זה בי"ס לדתיים, ולא בי"ס דתי מעיקרו. וזה בדיוק ההבדל בינם לבין תורת החיים (להבדיל...).

בס"ד ליקבה"ו

Besheva/Article.aspx/3816

יש בויקיפדיה ערכים מעולים ומדוייקים על הרב טל וישיבת תורת החיים. קריאה מהנה.

הסיבה שלא ממהרים ב"תורת החיים" להתגייס לצבא היא משולשת:

1. אנחנו לא מאמינים בהשפעה מבפנים. כיוון שברור לנו שיש כאן רוע מכוון בכל מערכות השלטון ולא סתם רוע מקרי, ברור לנו שאי אפשר להשתלט עם כללי המשחק שלהם. הרב כהנא ניסה, וכשהוא נהיה מסוכן להם מי הם העיפו אותו. קצינים דתיים שמיישרים קו מתקדמים, ואלו שבאים להשפיע נשארים בדרגות פיקוד לא משפיעות, ום הם עושים יותר מדי רעש מעיפים גם אותם. וכשפייגלין יהיה מסוכן מדי, הם ימצאו דרך להעיף גם אותו. הכל לפי כללי הדמוקטיה כמובן.אנחנו רוצים שלטון יהודי, גאולה. ודוקא בגלל זה אנחנו מדירים עצמנו מדרכים שלא עובדות.

ולכן העניין היחיד שאנחנו רואים בגיוס לצה"ל זה הגנת העם והארץ.

2. בצה"ל יש בעיות קשות של צניעות, כשרות ,שבת וכו'. אין היתר לאדם לעבור עבירות למען מצוה אחרת. ולכן גם כשמו"ר הרב טל שליט"א אמר להתגייס באופן גורף, זה היה לנח"ל החרדי.

3. הסיבה שהיום הרב טל כבר איו מורה להתגייס באופן גורף, אלא רק ליחידים זה בגלל המוסר של צה"ל. "טוהר הנשק", החלות בג"ץ וכו'. חייל כבר לא יכול לצאת היום למשימה מבצעית בשבת בידיעה ברורה שזה מותר ע"פ ההלכה. וחזר הדין של "מצוה הבאה בעבירה".

אם זה ספק שיכול להתברר ולהתיישב במציאות אז לחכות.

גם צריך תמיד לשאול האם בקשר יש את כל מה שמחפשים ונכון כדי להקים בית

איך יודעים מה צריכים כדי להקים בית?

יש לי הרבה רצונות ושאיפות וכו', אבל אף פעם לא באמת הייתי נשואה כדי להבין מה אני צריכה בבעל..

זה תהליך שמתחיל בזהות שלי ובערכים שחשובים לי ואיך יראה הבית שאני רוצה להקים, ואז מתוך זה בפגישה מבררים האם יש מכנים משותפים, האם יש מציאת חן

לא באמת אפשר לדעת בלי ניסיון

וגם כשיש ניסיון אנשים יכולים לטעות בבחירה שוב

נותנת את ההבנה שלא צריך לפחד לטעות, אנחנו מבררים וחושבים רק מה שבמסגרת הכלים שלנו

תודה 🙏

באופי ובהרגלים מהבית. כי הרבה מהרצונות והצרכים שלנו טבועים בנו מתוך הרגלים שרכשנו בבית ההורים בשנות ילדותינו ובגיל ההתבגרות, ועיצבו את האופי שלנו.

ברור שיש את הדברים המאוד בסיסיים:

התאמה באורח החיים הדתי וההשקפה הדתית, מציאת חן פיזית ורגשית, הרגשת משיכה ותשוקה מאוד כייף לנו ביחד ויש געגוע וחוסר כשלא נמצאים ולא מתראים כמה ימים…

היכולת לנהל שיחה פתוחה, מקשיבה ומכבדת, בייחוד בזמנים של חוסר הסכמה

ויש נושאים שעלולים להיות יותר מורכבים בדרך להחלטה, ומקור לספקות וחוסר ביטחון מה יקרה בעתיד:

מצבים רפואיים ידועים ומחלות כרוניות, האם יש שקיפות מלאה בקשר הזוגי או שיש הרגשה שיש חורים מהעבר שלא ידועים, כסף - האם יש בטחון כלכלי להקמת בית ומשפחה, כלומר לפחות אחד מבני הזוג כבר יכול לפרנס בצורה סבירה, או שהפרנסה תלויה בניסים ונחיה בהתחלה מהיד לפה?

אם כל צד מבני הזוג מגיע מעדה ותרבות אחרת, אשכנזים מול עדות המזרח, עשויים להיות פערי מנטליות.

גם הייתי מכניס כאן את היחס של כל צד בנושא חלוקת אחריות במטלות היומיום, ניקיון, ואחזקת הבית. יכולים להיות כאן פערי מנטליות… הגבר למשל בא ממשפחה שבה האבא לא לוקח חלק בעול תחזוקת הבית ואצלם הכל האמא עושה, אבל אנחנו בדור אחר וכן רוצים שהגבר ישא בעול ובמטלות המעצבנות…

וחשוב לציין שכמה שלא נהיה סגורים ובטוחים בהחלטה, אחרי הנישואים, כשמגיעים לחיים המשותפים ביחד, בהכרח יצוצו דברים חדשים שלא יכולנו לבדוק אותם לפני הנישואים.

אבל כן נוכל להתמודד ולמצוא פתרונות, להכיל הבדלים ולבוא לקראת הצד השני, וגם פה ושם נושאים שלא נוכל לפתור באופן מושלם ונצטרך להתפשר.

בשלב מסוים, המשך הציפייה אינו מוסיף נתונים חדשים על הפרטנר אלא רק מעכב את הנכונות לקבל החלטה, לחתוך או להחליט שזה זה.

כנראה שאת מכירה אותו מספיק זמן, מכירה את הערכים המרכזיים שלו, ראיתם אחד את השניה ברגעי כעס או לחץ, אתם יודעים מה שואפים לבנות – ואין באמת מידע חדש וקריטי שעומד להתגלות שבוע הבא.

אין ודאות של 100% בשום דבר. בחירה זוגית אינה "גילוי" של משהו שקיים במאה אחוז, אלא החלטה ליצור את הוודאות הזו יחד.

את צריכה להבדיל בין ספק מוצדק לחשש מטבעי: אם יש דברים שהם מהותיים - חוסר התאמה בערכים, תקשורת לקויה, אורח חיים והשקפה שונים, ראייה שונה של מציאות החיים והתכנון לעתיד- זו סיבה מוצדקת לעצור.

לעומת זאת, פחד מהחמצה או פחד מהתחייבות הם תגובה אנושית טבעית למעבר בין שלב ההססנות לשלב ההשקעה.

יכול להביא מעצמי - הכרנו והחלטנו להתחתן עוד לפני שהיה לי תואר. אנחנו לא דוסים ולא מסוג המשפחות שמסתמכות על פרנסת האישה.

תודה לאל שמי שהיום אשתי האמינה בי, נענתה להצעת הנישואין (אחרי 3 חודשי היכרות ביננו), התחתנו, בתחילה הייתי סטודנט והיא פרנסה, חיינו בצמצום רב, ואח"כ סיימתי את הלימודים, השתלבתי בעולם הייטק, נולדו לנו ילדים, גרים בבית מרווח, וב"ה חיים באושר

אבל איך אני יכולה לדעת מה מהספקות באמת מוצדק?

מתמודדת איתן 🤔

אבל ב"ה התשובות כאן והתובנות שהקב"ה שם לי כבר יחסית נותנים לי כיוון. תודה רבה

ודאות היא לא שהכל מושלם, אלא שאני שמח בעיקר שפגשתי ומוכן לעבוד איתו ולגדול איתו. ברגע שבו פוגשים את זה יש ודאות ואין מקום להכניס ספקות

יראה את הטוב במי שמולו, יבחר בו,

ובעצם יתחרט אח"כ על החבילה שהוא לקח על עצמו?

מה זה להכניס את עצמו לוודאות ואז לראות את הטוב? זה עובד הפוך. רואים את הטוב, נוצר חיבור ורואים פוטנציאל לצמיחה משותפת, ואז בוחרים.

ואם אח"כ יתחרט על הבחירה?

פחד ממחוייבות.

יש משהו עכשיו שגורם לך לחשוב שבהמשך לא יהיה טוב? פער שאינו פתיר בעבודה משותפת, בכוחות משותפים שאת כבר מכירה בשניכם?

אז למה לחשוש ממה שלא קיים במציאות?

פחד הוא דבר נהדר כשהוא גורם לזהירות בהתקדמות, אבל הוא דבר נורא כשהוא תוקע. (אגב, אלו שתי תגובות לפחד לא רק בפן הרעיוני. יש אנשים שכשהם נתקפים בפחד מאיום פיזי הם נדרכים ופועלים הרבה יותר טוב, בחושים מחודדים, ויש שמשתתקים ונתקעים במקום)

אז חדדי חושים, שהפחד יהיה פחד בריא שעוזר להתקדמות ולא תוקע.

החוש שהכי חשוב שיהיה חד הוא הראייה.

עין טובה.

לראות טוב. לחפש את הטוב. לדון לכף זכות, ובעיקר, להאמין בטוב. שהוא קיים, שהוא יכול, שהוא יגדל, והכל שואף אליו.

כי אלוקים טוב.

"וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"

את רואה בו טוב? הוא עושה לך טוב? גורם לך להיות טובה יותר? הוא רואה בך טוב? ושניכם אוהבים טוב?

טוב מאד.

לא ודאות שאני כרכע בשיא הקשר ואנחנו תמיד בעננים, שברור לי שהוא הכי טוב.

פשוט הבנה שיש בסיס לקשר, בסיס משותף בשיח וערכים, ואמונה שעם הקשר הנוכחי ועם האישיות שלך ושלו אפשר להצמיח ולהפריח את הקשר מעלה-מעלה.

בסיס זה טוב

טוב.. תודה!

1. שנעים איתו וכיף ונחמד

2. שהוא מודע לחסרונות שלו ולא נרקיסיסט

3. שאין דברים שהם ווטו (לא כדאי להתחתן עם חילוני כי זה מורכב, זה בסדר להטיל ווטו על חסרונות אובייקטיביים)

לכולם תמיד יש חסרונות ובתוך הקשר מתגלים עוד חסרונות, ככה זה באופן טבעי. המטרה היא למצוא דבר עיקרי - הלב שלו, המילה שלו, המידות שלו, האמיתיות שלו, הרצון שלו - ועל זה לשים את הכסף

זאת לא הסיטואציה שלי, אבל להרבה גברים בכללי יש נטיה כזאת... אז הם מקרה אבוד?

תקופה את מרגישה שאין לך חשק לראות אותו שכל דבר שהוא עושה מכווץ אותך

זה לא התלבטות זה לא זה ..

ואם יש משהו אחד שלא מסתדר לך זו התלבטות

כי הרבה פעמים כיווצים וחוסר חשק

נובעים מזה שהנוכחות שלו מזכירה לי את כל הדאגות של הקשר והפחדים.

אני חושבת שאם חוויתי בעבר תחושות מאוד חיוביות כלפיו, אז גם עם מגיעה תקופה שלילית, לא למהר לבטל...

מערכת הרגשות, שלא כפי שלעיתים נוטים להגדיר, אינה מערכת עצמאית בלתי תלויה לחלוטין. להכל יש אבא ואמא.

כאשר בקשר חיובי, שהיתה בו הרגשה נעימה, נכנסות מורכבויות, שזה דבר די טבעי בשביל החלטה כזו גדולה, עלולה להיות מורכבות כם ברגשות. כי ההחלטה מלחיצה, אז גם הנוחכות שלו והמחשבה עליו מלחיצה. לפי זה, אחרי ההחלטה זה מתפשט יותר. אני לא מנוסה, אבל ממה ששמעתי מאנשים שמלווים זוגות רבים, אצל הרבה זוגות יש 'קפיצה' ברגש אחרי ההחלטה. זה נראה לי מסביר.

כמובן שההחלטה יכולה לחזק את הקשר לא רק על ידי הסרת המחסום הנ"ל, אלא כי יש פה התכווננות מאד חזקה זה לעומת זו וזו לעומת זה, ויש פה גם חוויה משמעותית משותפת, מחוייבות ובעיקר בנייה של משהו משותף, קשירת קשר (אמנם זה עוד לא החתונה עצמה, אבל יש פה כבר משהו. זה כבר 'ארוסי/ארוסתי'.

עשי חיל באפרתה ויהי ביתך כבית פרץ.

רק שמשמעות ומחיר הספקות וההתלבטויות בהחלטה על בן זוג לחיים אינה דומה כמעט לשום התלבטות אחרת - שאפשר להתחרט ולתקן (אז עלה קצת כסף וזמן)

תיקון של זוגיות עולה זמן וכסף (ועוד דברים)

אבל נניח החלטה על ילדים זו החלטה שאיננה ניתנת לתיקון

אני חושבת שהאישו בהחלטות זה לא הטעויות/ החרטות

כי הנחת היסוד שאנחנו יכולים לטעות/ להתחרט שוב ושוב

אלא מה עושים עם זה

איך מתמודדים/ מתקנים

ההבדל הוא רמת הסיכון והסיכוי

אבל זה דבר מובנה בכל החלטה

אבל מה הקשר לבדידות

ולמה שזה יפריע

ניסיתי לשכנע מישהי שתפסיק ושהוא סתם מבלבל אותה עם שטויות, לא מקשיבה...

בעיניי הכול עניין של מינון. הבעיה מתחילה כשנוצרת תלות- כשהוא הופך לכתובת הרגשית הקבועה או מחליף קשר אנושי.

הבעיה היא בין היתר שהוא מתחנף ומרצה ולא מאתגר.

להבנתי הוא נותן עצות לא רעות בכלל לנשים, והרבה פעמים לא מתאימות בכלל לגברים.

נתתי פעם תאור של קשר חצי רעיל (לא כזה שמרעילים בכוונה, אבל כזה שלא בריא לצד הגברי שבעניין).

GPT הציע להמשיך

ג'מיני ממש צעק שזה קשר רעיל ושנכון להפסיק אותו. אבל רק לאחר עוד קצת התכתבות.

גרוק לא זוכר מה הייתה התשובה. אבל יהיה מעניין לנסות. אני אחפש אם יש לי את השאלה.

ראיתי פה ושם התייעצויות עם GPT של נשים עם שאלות נשיות (וגם ניסיתי לבדיקה) והיה ניכר ממש שהוא מוטה לכיוון הזה.

מקום אחד שהיה בו מענה לא רע לגבר: מודלים סיניים לא מצונזרים. המצונזרים עושים את מה ש"נכון" ופמיניסטי.

GPT ודומיו מעולים בצורך לקחת משהו שאדם כותב ולעשות לו שיקוף. זה נותן תועלת בערך כמו לכתוב בשביל עצמך (תרגיל ידוע לניקוי הנפש מעומסים שעובד יפה) וגם קצת כמו המנגנון המקובל באחת החסידויות לכתוב ליהודי שכבר לא איתנו.

זה שהוא יכול לשנות את דעתו תוך כדי תנועה מאות פעמים אם זה מתיישר עם דעת השואל.

אז אני לא יודע כמה נכון לשפוט אותו כמישהו עם מערכת מוטה לצד כזה או אחר...

הוא פשוט נותן עצות לא נכונות. גם אם הוא "נוטה לכיוון".

אין לה באמת אינטילגנציה רגשית ויכולת חשיבה מורכבת זה ניתוח שכלתני של מה שאתה כותב לו. מעבר לזה יש סכנה שכשפורקים רגשית לבינה המלאכותית הוא גורם לנו לפתח אליו מעין מערכת יחסים שהיא מסוכנת בקלות היא יכולה לנתק אותנו מהחברים שלנו.

אבל, נראה לי שגרוק פחות מפחדים מהשטויות האלו

נסה גם את ג'מיני.

התלבטתי אם לנסות את deepseek ובסוף וויתרתי.

לא תקין, לא בריא, לא בעד

אבל כן...

לא צריך להיות בת בשביל זה... מסוכן ביותר.

למה זה רע?

וגם מבזבז זמן ותנסי לחשוב כמה זה מנתק אותך מהיום יום וחוסם את היכולת להיפתח רגשית לבני אדם

תלוי איזה שימוש עושים בו

אפשר לתעל אותו ואפשר להתבזבז איתו

ובAI זה בריבוע

כי בשימוש נכון הוא מתאים את עצמו והתועלת עולה

ובשימוש גרוע להיפך

קשרים פרונטליים...

העולם הולך לשם בכל מקרה, צריך לחשוב מה עושים ואיך לוקחים את זה לטוב, אם זה אפשרי...

והוא לא משאיר את הנעליים בסלון

בסוף הבינה המלאכותית חשופה לכל המידע שקיים ברשת, חשופה להרבה מאמרים פסיכולוגיים וידע מקצועי. למה לא לנצל את זה?

בנוסף יש לה מוח גדול, אמנם מלאכותי אך עדיין מתפקד והיא יכולה לעשות סדר במחשבות ולעזור ולהעלות נקודות.

כמובן שצריך להשתמש בה בגבול הטעם הטוב. אני מכירה מישהי שכשבחור מסוים נפרד ממנה אמר לה שזה בעצת הצ'אט. זה מוגזם בהחלט.

אבל אם סתם מתבכיינים לו, בעיני סבבה.

*ולמה הדגשת שהן תורניות? אם זה בעיה זה בעיה לכולן בכל המגזרים.

אבל הוא לא גאון רגשית, חוץ מזה תחשבי גם על ניצול הזמן שלך מולו

צריך לפעמים להקשות עליו, להגיד לו להעלות רמה, ולדייק אותו. כלומר להעלות אותו על המסלול האישי שלך.

על מישהי שנפרדה מהחבר שלה בגלל שהיא הבינה שהיא פשוט נמצאת בתוך לולאת צ'ט. הוא פשוט אמר לו מה לעשות והוא עשה.

הוא לא באמת יכול להחליף בן אדם

הוא גם קוטע כל רגע ומביא מלא עצות

הוא נכשל בתור גבר או אישה

שתהיה שנה טובה! בע"ה כולנו נמצא את החצי השני שלנו ולא נזדקק לפתרונות ביניים.

זה שהAI עושה את זה זה לא הבעיה, הבעיה אם יש עוד מעגלי תמיכה או אין.

לא נתקלתי בזה

לא ממש הבנתי איך הוא עובד ולא ענו לי מהתמיכה הטכנית של האתר

ובאתר שלהם יש רשימת שדכנים עם מספרי טלפון. תחפש את מי שהכי קרוב אליך ולנסות ליצור קשר ישירות.

אולי המיזם לא התרומם, ורק נשאר אתר...?

אישית, לא מעמיק בהלכות, שמח שלשנינו זה אתגר כי זה סימן שאוהבים ומקיימים את ההלכה כי צריך למרות הקושי ויודעים שזה זמני (מאורסים)

קיבלתי החלטה, ואני יכול לעמוד בה.

הרי בשבת לא היית מדליק חשמל בגלל רצון רגעי או דחף עז להכין משהו

בגמרא בסוף מסכת עבודה זרה מובא מקרה בנוגע ליין נסך של יהודים שיושבים עם פרוצה גויה, שהיין לא נאסר. והסיבה: שאמנם גובר על היהודים יצר העריות, אך עדיין לא מוכנים לשתות יין נסך (ולכן לא סביר שהם נתנו לגויה לגעת ביין). עיין סט:

או כמו שאמרו במקום אחר, גזל ועריות - נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן.

זה לא קשה

והאם יש לכם שיעורים שאתם אוהבים לשמוע בנושא ובנושא זוגיות בכללי?

מחפש בסגנון הרב שרקי כזה רציונלי פשוט ובהיר

פשוט לו אין הרבה

סדרה יפה. עוסקת בעיקר בדייטים כפי הזכור לי אבל לא רק

מרב המוגדר חרדי, ממליצה מאוד על הרב אבנר קבאס (הרבה הומור....)

ורבנים נוספים העוסקים ומרצים בנושא. לצערי איני זוכרת את

שמותיהם, אבל שמעתי ברדיו וכן ראיתי ביוטיוב.

ישנם ביניהם כאלה שממש מפרטים מהפגישה הראשונה. באתר "הידברות". מצויינים.

אגב, באתרי השידוכים השונים ביוטיוב יש טיפים טובים מאוד

ומאמרים טובים מאוד בנושא.

בהצלחה!

"מגע הקסם" לא יודע אם אפשר להשיג אותה בחנויות אולי באינטרנט אפשר.

אם לא היה קושי זה היה נורה אדומה. כדאי שתתרגלו, זה הולך לחזור בראונדים כל חודש

ועכשיו ברצינות - אין פתרון קסם. רק אני יכול לומר שזה קשה וצריך להסתכל קדימה. לזכור שזה תחום בזמן ושיש ודאות מתי נגמר. ותכלס חזרתי על מה שארץ השוקולד אמר

לק"י

זו הערה לגבי מי שלא מרגיש קושי, שלא ייבהל שמא משהו לא בסדר בקשר.

וגם נראה לי שיש קצת הבדל בתחושות לפני החתונה ואחריה.

האם אתם מנהלים את הזמן שלכם, או שהוא מנהל אתכם?

כולנו רצים סביב השעון, מודדים דקות ומנסים להספיק כמה שיותר. אבל האמת היא שמהירות היא לא הסיפור – האיכות היא הסיפור.

ספר הזוהר חושף סוד שמימי מדהים על כוחה של הבחירה לעצור את השלילי:

"כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחְרָא לְתַתָּא, אִסְתַּלַּק יְקָרָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא עַל כֹּלָּא, יַתִּיר מִשְּׁבָחָא אַחְרָא"

ובתרגום פשוט לעברית: כאשר כוחות הסיטרא אחרא (הצד האחר, השלילי) נכנעים ומכופפים למטה, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה למעלה מעל הכל, יותר מכל שבח אחר.

המשמעות היא עצומה: בכל פעם שאנחנו מונעים מעצמנו מעשה שלילי, אנחנו לא רק נמנעים מרע – אנחנו אקטיבית ממשיכים ומגלים את אור האינסוף של הבורא בכל העולמות כולם.

זהו עומק כוונת שלמה המלך בפסוק: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי י"ח, כ"א). הבחירה לעצור, לבלום את הדחף ולבחור בטוב הופכת את ההווה החולף למציאות נצחית שמאירה את הקוסמוס כולו באור אלוקי בלתי מוגבל.

אל תתנו לזמן פשוט לעבור – חברו אותו לאינסוף על ידי הבחירות שלכם בכל רגע מחדש.

מה התנועה האיכותית הבאה שאתם בוחרים לעשות כבר עכשיו

אולי נגיד שכשאתם הולכים

אם זה לא מציק

אז שיהיה לך חפץ אחר ביד שאתה משחק איתו

כדור כזה של התרמות דם או מפתחות

קנס של מאה שקלים, אם לא עומדים בהחלטה. אתה תעמוד בהחלטה. הכי טוב לא להיפגש. לא תהיה לך שום בעיה.

צריך להכיר טובה לה' שהפגיש ביניכם, זה ממש לא מובן מאליו, ולשמור את מה שהוא מצווה.

לזכור שלצד השני גם יש אח שלא רוצה שמישהו יגע באחותו בלי מחוייבות.

לצאת מהפרספקטיבה המצומצמת של מה אני מרגיש, להסתכל מלמעלה על העניין ולהתחבר לאמת המוסרית והתורנית שלא נוגעים לפני חתונה.

לזכור שמטרת האיסור היא לא רק סור מרע אלא גם עשה טוב - זה הזמן הכי טוב להתחבר לצד של "וארשתיך לי לעולם" ושל "אחותי כלה". לקשר הפנימי השורשי שהוא הרבה מעל הגוף והמגע. עכשיו אתם באורות הגבוהים המיוחדים שבהמשך החיים אתם תכניסו אותם לכלים, ואם עכשיו אתם מצמצמים את האורות, זה יכול להשפיע על כל העתיד שלכם.

האם אתם מנהלים את הזמן שלכם, או שהוא מנהל אתכם?

כולנו רצים סביב השעון, מודדים דקות ומנסים להספיק כמה שיותר. אבל האמת היא שמהירות היא לא הסיפור – האיכות היא הסיפור.

ספר הזוהר חושף סוד שמימי מדהים על כוחה של הבחירה לעצור את השלילי:

"כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחְרָא לְתַתָּא, אִסְתַּלַּק יְקָרָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא עַל כֹּלָּא, יַתִּיר מִשְּׁבָחָא אַחְרָא"

ובתרגום פשוט לעברית: כאשר כוחות הסיטרא אחרא (הצד האחר, השלילי) נכנעים ומכופפים למטה, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה למעלה מעל הכל, יותר מכל שבח אחר.

המשמעות היא עצומה: בכל פעם שאנחנו מונעים מעצמנו מעשה שלילי, אנחנו לא רק נמנעים מרע – אנחנו אקטיבית ממשיכים ומגלים את אור האינסוף של הבורא בכל העולמות כולם.

זהו עומק כוונת שלמה המלך בפסוק: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי י"ח, כ"א). הבחירה לעצור, לבלום את הדחף ולבחור בטוב הופכת את ההווה החולף למציאות נצחית שמאירה את הקוסמוס כולו באור אלוקי בלתי מוגבל.

אל תתנו לזמן פשוט לעבור – חברו אותו לאינסוף על ידי הבחירות שלכם בכל רגע מחדש.

מה התנועה האיכותית הבאה שאתם בוחרים לעשות כבר עכשיו

מזכיר את התפיסה כאילו מי ש"אחראי" על "טוהר האישה" זה לא היא אלא הגברים בחייה..

או כמו הקטע הדפוק שיש לחלק מהגברים לכבד אישה רק כתלות בהאם יש גבר בסביבתה שאותו צריך לכבד.

הרבה פעמים אם מישהו מתחיל עם מישהי והיא לא בעניין, היא יודעת שהוא לא יפסיק לנדנד עד שהיא תגיד "יש לי חבר". כי אז יש פה גבר שהוא צריך לכבד, אם סתם האישה בעצמה לא רוצה זה לא מספיק

אני לא מאשימה אותך ברעות החולות האלה, אבל צריך לשים לב שלא נגררים לשם בטעות

זה לא משנה אם בפועל יש לה אח או לא, זה בא לשקף לבחור תחושה מצד מה ששנוא עליך.

אז אם כבר מתאים יותר לשאול- ומה אם אין לבחור אחות (למרות שלך תוכיח שאין לו)

למה שמישהו ירצה "שלא יגעו באחותו" כאילו היא איזה אובייקט שברשותו, מילא היית אומר "שרוצה שאחותו תשמור מצוות" וגם על זה היו לי קושיות

הרגזתי אותך? מצויין.

חלילה לוותר.

קח את הכעס הזה שקפץ לך הרגע, ותחשוב מאיפה הוא מגיע.

זה פשוט לא שייך. 'נישט שייך'.

להשקיע את זה עמוק בנפש.

זה פשוט לא שייך.

בנוסף, מבחן המרשמלו.

תחזיק חזק. הגעגוע בונה את הקשר.

כ "תקופת אימון לעתיד"

ואז כשקשה לנו לשמור (גם אנחנו שומרים) אנחנו זוכרים רגע שאנחנו לא כאן בשביל הרגע.. אלא בשביל להתכונן למשהו גדול יותר שיבוא אחרי החתונה.

וגם לזכור את החומרה של זה וללמוד (כל אחד לבד) על החשיבות של זה עוזר מאוד.

כל כך יפה ונכון! תודה!

כך פסק החפץ חיים. (מצד איסור קריבה לנידה). אמנם ברמת ההתפרטות ההלכתית יש מקום לדון לגבי סוגים שונים של נגיעת חיבה, אך הגבול דק מאד. רגב זה רלוונטי גם לקשיים אחרי החתונה כשאסורים. ומחומרת העוון נלמד על שכר הנזהר ממנו.

האינסופי, המפרק, הלא הגיוני, של הרווקות -

לזכור שה' נוכח שם, ולא רק כמלווה, אלא כמי ששם אותנו בתוך זה ומעביר אותנו תהליך שנבחרנו לעבור.

דבר שני, עם כל ההתרגלות להרגל, בסופו של דבר יגיע השלב שההרגל כנראה יקרוס מעצמו מרוב קושי, אז עדיף להקדים את המאוחר ולהפיל אותו באופן יזום.

לגבי האינטואיציה - זה באמת לא פשוט, אני חושב שיש שתי שאלות משלימות שיכולות לתת תשובה אינטואיטיבית יחסית בהירה - מה היית עושה לפני עשר שנים ובעוד עשר שנים אם היית נפגשת איתו אז?

אם נניח-

בגיל עשרים (בהנחה שבגיל הזה היה פשוט יותר) הייתי רוצה להתחתן איתו. ואז עולה החשש- אבל אולי זה כי לא הייתי מספיק מודעת.

ובגיל ארבעים גם הייתי רוצה להתחתן איתו כי גם אחרי כל המודעות יש התאמה טובה וכמה אפשר לבד.

אז יוצא שאת מכוסה גם מצד המודעות וגם מצד החיבור הטבעי.

על המודעות העצמית.

פחד זה רגש לגיטימי.

לא מצופה שתבטלי אותו.

השאלה היא אם את יודעת לנהל אותו? תהיי מסוגלת?

איזו מודעות, איזו רגישות, איזו תבונה.

את נשמעת אישה פשוט מקסימה!

ובאמת נשמע שבתוכך הכל, שאת יודעת הכל, וכמו הניק שלך – כאשר את פורחת מבפנים ויש לך את השלווה הזו מבפנים אז הכל ממש ממש בסדר 😊

כמו בפעמים שהקשבת פנימה כאן בכתיבה שלך והיו "הבלחות" כאלו של רוגע ושלווה ויציבות וטוב פשוט ושלם.

כמו במילים שכתבת עליו: "ככל שאני כותבת אני מבינה שהשאלה לא ממש קשורה אליו, כפרה עליו. לאיש הזה שעומד מולי". נכון שזה כאילו "קצת" מילים אבל נשמע שהן מבטאות כ"כ הרבה. ונשמע שטוב לך איתו, ואפילו טוב מאוד, כמו שכתבת "אם טוב ברמה כזו עכשיו".

אז טוב מאוד שכתבת את כל ההודעה הזו, זה ממש עושה סדר (או לפחות מתחיל לעשות) לכל מה שמתחולל בפנים, והייתי ממליצה לך פשוט להמשיך – להמשיך ולכתוב כאן או רק לעצמך וממש לפרוט דבר דבר.

לכתוב ולפרט – מה מפחיד?

ומה עוד?

מה מפחיד בלהתחתן דווקא איתו?

מה קשור דווקא בו שמפחיד אותך?

באילו פעמים את לא סומכת עליו (אם יש כאלו) ספציפית?

באילו פעמים את מפחדת לא לסמוך עליו ספציפית?

ממש להסתכל לפחד בלבן של העיניים, לא להתעלם או להדחיק אלא להיפך – לכתוב ולפרוט ולפרט את כל הפחדים. פחד פחד.

ואז גם להתחיל לענות לו. אחד אחד ולעומק.

קודם לכתוב ואז להבין, כי כאשר כותבים יש לדברים התחלה ואמצע וסוף ולא הכל נמצא לנו במוח (ובלב) בבליל בלתי נגמר של מחשבות ולופים שבאמת אי אפשר למצוא ידיים ורגליים שם...

וככל שאת כותבת את מזהה באמת קולות של פחד דווקא מההחלטה להתחתן, מעצם השינוי, מעצם הלא מוכר והלא יודע, שזה הכי הכי טבעי והגיוני שיש בעולם יקרה!

ובטח אחרי שכתבת שיש לך סיבות לפחד מעצם הנישואים ואפילו התחלת לפרט אותן: כאלה שקשורות ברקע שלך, שנוגעות באופי, ולהיכרות שלך את עצמך בלבד עד עכשיו.

ובאמת שהמוכר והחזק זה הלבד במה שסיגלת עד עכשיו כל השנים אז בטח שזה מפחיד, אפילו מפחיד נורא להניע לשינוי!

המוח שלנו מורכב מתבניות ואוהב באמת את המוכר והידוע ואל תזיזו לי את הגבינה שלי, ככה אנו מתוכנתים. וכשבאים לעשות שינוי, גם שהוא שינוי לטובה, זה מפחיד! לעיתים משתק מפחד! לכן כ"כ חשוב להקשיב לפחדים האלה, כמה שצריך, ובעיקר – לענות להם. בכנות ועד הסוף.

ואת מקסימה שכתבת שאת רגילה לפחד ולעשות. זה באמת מדהים איך שלמדת ולימדת את עצמך להתמודד עם דרכי החשיבה של המוח שמייצר לך קטסטרופות ובעצם רוצה רק לשמור עלייך משינוי בכל מחיר. ואת מתמודדת, ואת עושה, ואת לא נמנעת, ואת ממש מצליחה! אלופה שאת!

ואולי תקראי לאינטואיציה הזו שלך שדיברת עליה גם "הקול הפנימי שלי", ובעצם תחזקי את עצמך בכך שיש בתוכך נשמה, חלק אלוק ממעל ממש, אלוקות! והרבה פעמים הקול הפנימי הזה שלנו הוא הוא הביטוי של הנשמה ושל החלק אלוק ממעל שלנו. ודווקא הקשבה לקול הזה זה המפתח.

ודאי שלא אפשרי להעביר כאן על הכתב את העומק של הדברים, וודאי שיש כאן דיוקים רבים שצריך להעביר ולעבור, אבל זה באופן שטחי וכללי – להקשיב לקול הפנימי שבך.

כמובן בליווי של ההקשבה גם לפחדים, הפירוט שלהם והמענה להם דבר דבר ולעומק כאמור. ותמיד תמיד כדאי גם להתפלל על זה לקב"ה שבידו הכל, להתפלל לבהירות, ולשלווה, ולהחלטות הכי טובות ונכונות.

ואפשר גם לכתוב את כל הטוב שאת כן רואה בו, באיש הזה שעומד מולך 😊

ואיפה את כן סומכת עליו, ואיפה את כן רוצה להתחתן דווקא איתו.

וכנ"ל איפה מפחיד לך דווקא בו, איפה מפחיד שאת לא סומכת דווקא עליו?

ואז בטבלה נפרדת את יכולה לכתוב את הפחדים מעצם ההחלטה להתחתן ומעצם הנישואים, בצורה נפרדת ממנו ספציפית, וככה לראות יותר בבהירות איפה זה הפחד מעצם השינוי ואיפה זה הפחד מהבחירה דווקא בו ספציפית. זה יעשה לך עוד יותר סדר. ואת גם ממש ממש טובה בזה אז פשוט להמשיך ולפרוט לעצמך הכל 😊

ולגבי מה שכתבת בסוף של מה אם יש איפשהו שם מישהו אפילו טוב יותר וכו',

אז בדיוק כמו שכתבת, חשוב לזכור שאין באמת אף אדם אפילו אחד מושלם. לא גבר ולא אישה.

רק רק הקב"ה לבדו מושלם.

אנחנו כולנו בני אדם.

ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אין.

כלומר לכולנו יש יתרונות, לצד חסרונות.

וכדאי לראות את האדם שמולנו כמכלול.

האם את המכלול הזה אני רוצה?

האם במכלול הזה אני בוחרת?

(והאם הוא/היא רוצים אותי ואת המכלול שאני? האם הוא/היא בוחרים בי ובמכלול שלי?)

עוד דבר מהותי מאוד מאוד הוא ה*עבודה תוך כדי תנועה* כלומר ההבנה שנישואין, זוגיות, הוא דבר של תחזוקה מתמדת והשקעת אנרגיה מתמדת. לכן שני בני זוג שמגיעים גם עם שלמות בבחירה, גם עם רצון אמיתי להיות יחד ולעבוד על כך כל הזמן, גם בוחרים אחד בשנייה כל יום מחדש ומבינים שהשקעה תמיד תמיד צריכה להיות - הסיכויים שלהם להצלחה וחיי נישואין מאושרים עולים בצורה ענקית.

ולגבי החששות והספקות:

קודם כל חשוב להפריד האם הספקות הן מ*הבחור עצמו*

או האם הספקות הם מ*ההחלטה עצמה להתחתן* ומהמעבר המפחיד והגדול מרווקות לנישואין.

אם התשובה היא המקרה הראשון - צריך להמשיך בנחת להיפגש עם הבחור ולראות האם באמת זה זה.

ורק את יכולה באמת לענות לעצמך ולהחליט מה הכי נכון עבורך

(כמובן שתמיד טוב להתייעץ כמו שאת עושה פה, אבל חשוב להבין שבסוף רק את יכולה להחליט את ההחלטה ולא אף אחד אחר).

כדי לדעת אם זה זה או בדרך להיות זה,

תוכלי לשאול את עצמך מספר שאלות:

האם את מעריכה את בן זוגך הנוכחי?

האם את רואה בו אבא טוב לילדייך?

האם כיף לך איתו בזמן הפגישות ונעים לך איתו?

איך התקשורת ביניכם?

איך מתנהלים חילוקי הדעות ביניכם?

האם את מרגישה שאת יכולה להיות את כאשר את לידו?

האם בין לבין הפגישות את מתגעגעת אליו או חושבת עליו?

האם הוא מכבד אותך?

האם יש לך חיבה אליו?

האם יש לך משיכה אליו?

אחרי שתעני לעצמך על השאלות הללו,

אפשר לעבור לרגש של הבילבול. בתוך הבילבול הזה נמצא (ואולי בעצם מסתתר) הפחד.

פחד עמוק וגדול מאוד.

פחד לטעות.

פחד לחיות חיים שלמים ללא אהבה, כזו טובה ואיכותית

פחד להיכשל בבחירת בן הזוג

זה חשוב שאחרי שתביני את עצמך תיתני גם לו מקום, לפחד.

תביני מה בדיוק מפחיד אותך?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם כן תתחתני לבסוף עם הבחור?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם לא תתחתנו בסוף?

מה יקרה?

ומה עוד יכול לקרות?

ואיך את תהיי?

ומה יקרה לך?

ואיך את תרגישי?

ומה זה אומר עלייך לדעתך?

ותני לעצמך להרגיש גם בגוף את התחושות שתרגישי כאשר תעבדי על המקום הזה של הפחד.

האם יש כיווץ בגוף?

איפה בדיוק? בבטן? ברגליים? בראש?

האם הגרון נחנק? יש דמעות?

אולי אין בכלל כלום?

תני לעצמך להרגיש.

תהיי שם.

אחרי שתעברי את כל השלבים האלה עם עצמך,

תוכלי להיות יותר חכמה כלפי עצמך.

תוכלי לראות יותר בבהירות דברים.

וזה תהליך, כמובן, לא תוך שניה הכל מסתדר ומתבהר.

אבל זה תהליך חיוני שחשוב לעבור עם עצמך.

חשוב גם לזכור שהפחד הוא באמת רגש טבעי.

זה באמת מפחיד.

זה באמת דבר בעל משמעות עצומה לחיים - עם מי לחלוק אותם, לנצח

ההחלטה הזו בהחלט מפחידה.

ואם נקשרים ואוהבים - גם אז הפחד הוא לעיתים בלתי נמנע

כי מה יקרה אם חלילה נאבד את זה?

גם פחד מאובדן ממשי ח"ו של האדם האהוב

וגם פחד מאובדן של הקשר שמתבטא בדמות גירושין בפועל או גירושין רגשיים וחיים ללא אהבה.

זה באמת מאוד מאוד מפחיד.

עם כל אהבה גדולה בא גם פחד גדול.

עם כל אהבה גדולה בא גם סיכון לאבד אותה

עם כל סיכוי גדול בא גם סיכון גדול

אבל אם לא מסתכנים לעולם - גם לא אוהבים עד הסוף לעולם.

את את מוכנה לוותר על אהבה שלמה ולהיות רגועה שלעולם לא תטעי ולעולם לא תיפגעי?

או שאולי את מוכנה לפחד לפעמים ולהרגיש בלבול ולא כל-יודעת לפעמים ולקחת את הסיכוי שאולי משהו יקרה - אבל מצד שני לקחת בשתי ידיים את הסיכוי לאהבה גדולה ושלמה?

זו בחירה רק שלך. ❤

דבר נוסף שעוזר לבהירות בהחלטה -

קודם כל - בדיוק כמו שכתבת בהודעתך, אנחנו יודעים שבכל אדם יש יתרונות וחסרונות.

ז"א, שכל אותן תכונות מאוד טובות שכן יש בבחור הנ"ל, בכלל לא בטוח שיהיה בהבא בתור שלו יהיו או שלא את התכונות שמהותיות לך.

לכן צריך גם את זה לקחת בחשבון.

תמיד צוחקים שאם כל גבר וכל אישה יכלו לעשות "מיקס" של כל התכונות הטובות+הפיזיות הטובה בכל מי שיצאו איתם לאורך כל השנים - הם היו מגיעים לנוסחה של גבר/אשת החלומות.

קצת מההוא,

את זה מההוא,

את זה מההיא -

ויוצא מר/גברת מושלם/ת

ובכן,

לצערנו זה לא קיים.

ולא רק שזה לא קיים,

כל ההשוואות האלה שיש לנו מקשרים קודמים,

יוצרים אצלנו מעין "תרמיל" שהולך ונהיה מאוד כבד על הגב...

בתרמיל הזה נמצאות ההשוואות.

וככל שיוצאים עם יותר מדויטים - כך התרמיל הזה גדל וגדל

ואותו בחור שכרגע נמצא איתך בקשר - נמצא איתך בקשר + עם כל התרמיל שלך וכל מי שאי פעם יצאת איתו.

הוא אפילו בלי לדעת נמצא בתחרות סמויה (או גלויה) עם כל אותם מספר הבחורים עמם יצאת בעבר.

עם כל תכונה ותכונה טובה של מי מהם,

עם כל פרט גופני של מי מהם,

עם כל כימיה, רגש של אהבה, תשוקה ומשיכה שהרגשת לכל מי מהם,

עם כל חוויה וחוויה שעברת איתם

וזה בנוסף לכל מה שאת סוחבת על עצמך עוד מינקות וילדות - וכל הדפוסים והמשפחה הגרעינית וכו' וכו' -

ו...

זה הרבה.

זה לא קל.

צריך באמת להיות כמעט מלאך ומושלם כדי להצליח לנצח בתחרות הזו.

ולעמים נראה שלתחרות הזו פשוט לא יכול להיות מנצח.

אז אם אפשר לבוא לפגישות איתו ולראות רק אותו כפי שהוא,

ורק אותך כפי שאת,

בלי כל המטענים של האחרים ובלי כל ההשוואות - 

זה יכול לעשות הרבה טוב.

אפשרות לבחון רגע את הדברים בנקיות, בלי כל ההפרעות וההסחות שיש ברקע.

ואז לשאול את עצמך אז מה כן יש בו?

במה הוא טוב?

מה את אוהבת בו?

מה את מעריכה בו?

וכן הלאה.

---

ואם הפחד והחשש הוא מ*עצם ההחלטה להינשא* ולא מהבחור עצמו-

ישנם כמה דברים שיוכלו לעזור:

1. נסי לברר בתוכך את החלק ההססן הזה.

ממה הוא מפחד בעצם?

האם הוא נתקל בעבר (אולי בילדות? אולי מודל ההורים? אולי חוויה קשה שבה הוא ראה איך נישואין מתפרקים או לא מתפרקים אבל גורמים לאדם סבל? משהו אחר?) במשהו שיכול לגרום לו לפחד ולהסס?

מה התרחיש הכי מפחיד שממנו הוא הכי מפחד?

מה קורה בתרחיש הזה?

מדוע הוא פיתח את חוסר הודאות הזה?

האם זה תרם/תורם לו באיזשהו אופן במשך השנים?

האם בעבר הוא גם היה שם? מה הוא גרם לך להרוויח/להפסיד?

מה כן עשית או לא עשית בגללו?

מה יקרה אם תקשיבי לו ולא תלכי על זה? מה תרוויחי? ומה תפסידי?

ומה יקרה אם לא תקשיבי לו, תתמלאי בחלק הבטוח שלך ותלכי עלך זה - מה תרוויחי אז? ומה תפסידי אז?

תנסי להיות רגע עם עצמך בשלמות - ממש להרפות את הגוף, לעצום עיניים, לנשום לתוכך פנימה ולהיזכר ברגע אחד בחייך שבו הרגשת ביטחון. ממש רגע שבו הביטחון עטף את כל כולך והלכת איתו בראש ובלב ופעלת לפיו.

מה את רואה שם?

מה היה שם באירוע הזה?

איך הרגשת שם?

איפה בגוף הרגשת את הביטחון הזה?

נסי להיות שם רגע ולקחת את הביטחון הזה, שהוא גם חלק ממך, ולנסות לתת לו יותר ויותר את הבמה - ממש לדמיין אותו גדל וגדל בתוכך עד שהוא ממלא את כל כולך.

מי את שאת מלאה בביטחון עצמי?

מי זאת שואלת ושואלת שהיא בטוחה?

מי את שאת לרגע נפרדת מחוסר הודאות?

2. ישנה טכניקה מוכרת לקבלת החלטות,

שבה אומרים להפוך את ההחלטה ממצב אקטיבי (אני בוחר) למצב פסיבי (בוחרים בשבילי) - ולפי זה לראות מהו באמת הרצון האמיתי יותר של האדם.

במקרה שלך,

אם אני אשאל אותך מה יקרה אם תיפרדו מחר, בן זוגך יהפך לבן זוגה של אישה אחרת - ינשא לה ויהיו להם יחד ילדים משותפים.

ז"א, אם הוא יחליט זאת מחר ויחתוך ממך וילך לאחרת -

מה תרגישי אז?

שהרווחת?

או שהפסדת?

את התשובה הזו תיקחי ותדעי את ההחלטה שלך יותר בשלמות.

3. הדבר העיקרי, ואולי היחידי יש יאמרו שיקבע האם זה יהיה זה או לא יהיה זה

זה אך ורק *את ובן זוגך* והבחירה שלכם אחד בשנייה בכל יום מחדש!

אם תבחרי להיות שם,

אם תאמיני בעצמך ובבן זוגך ובמה שיש ביניכם,

ותקחי את האמונה והבחירה והביטחון הזה יום יום שעה שעה - *זה* מה שיגרום לכם להצליח!

*זה* מה שיגרום לנישואים שלכם לעבוד לנצח,

*זה* מה שיהפוך את זה ל*זה*!

וכמה שזה חשוב לומר זאת,

כי לצערנו בדור הזה הבלבול כל כך כל כך גדול, אנשים הולדים ומסתובבים בעולם הזה פשוט מבולבלים וגם אחרי שהתחתנו, כבר לא יודעים מה ואיך והאם ומדוע

בטוחים שרק אם ימצאו את האחד הזה שעוד יותר טוב מההוא,

ואת האחת הזאת שעוד יותר מוצלחת מההיא - אז הם באמת יהיו מאושרים!

וזה פשוט לא נכון!

מה שהם באמת צריכים זה לבחור בו/בה! בשלמות!

להביט לו בעיניים ולראות בו את האחד *שלך*, כי הוא *שלך*,

להביט לו לתוך הנשמה ולראות בו את השותף לכל חייך,

ולא רק עכשיו, ולא רק באירוסין, ולא רק החתונה, ולא רק בשנה הראשונה והשנייה, ולא רק בשנה ה20, אלא כל יום מחדש!

ההבחירה הזו,

האמירה הברורה הזו,

תגרום לך כל יום לבחור בו מחדש,

להפוך את הנישואים שלכם ללא מובנים מאליהם,

להשקיע ולתת,

להקדיש זמן ומרחב זוגי לכל אורך הדרך

וזה, באמת באמת זה מה שיגרום לך לאושר נצחי ולנישואים חזקים, טובים ומטיבים ב"ה.

4. הייתי מציעה לך להקשיב יותר לגוף שלך, לרגש שלך,

ולא רק לשכל.

שהוא שם, והוא חריף וחכם וחזק - ואת זה את יודעת ואף אחד לא יקח לך.

אבל אל תתני לו להעיב על השמחה שלך ועל כל מה שיכול להיות לך טוב בחיים האלה רק כי הוא אוהב לנתח ולשאול אלף פעמים ומכל זווית על כל אירוע שקורה לו בחיים.

אני לא אומרת חלילה להתעלם ממנו,

הוא שם ויש לו תפקיד חשוב,

אבל מאז שסיים את תפקידו ובחן רציונאלית האם הבחור טוב לך או לא, מתאים לך או לא,

*שם*, תני יותר מקום לגוף ולרגש שלך.

שאלי את עצמך

מה אני מרגישה כשאני לידו?

איזה רגש עולה בי כשאני חושבת עליו?

ועלינו יחד?

ועלינו מגדלים ילדים?

ואיפה אני מרגישה בגוף שלי את כל זה?

מה החוויה הגופנית/פיזית שלי כשאני נמצאת לידו?

איזו תחושה הוא מעלה בי?

תהיי שם רגע ותשהי בתחושות האלה.

גם הגופניות וגם הרגשיות.

ותני להן רגע למלא את כל כולך.

את יכולה אפילו לתת להם שם או לדמיין אותן בצורה מסוימת עם צבע מסוים - ואז בכל פעם כשיעלו החששות - תביאי את הצורה המוחשית הזו שדמיינת לאותן החששות שיענו להן,

שיהיו שם לעשות סדר בדברים.

תני להם את המקום שלהן ואת הזמן שלהן ותרגישי אותן, ותשהי ברגש ובחוויה הגופנית הזו.

בצורה הזו, תהיי בטוחה גם שכלית, גם רגשית וגם גופנית,

ובצורה הזו תוכלי קצת להרגיע את החלק ההססן והחושש שבך כשתצטרכי.

5. לגבי החשש "מה אם יש יותר טוב?"

אז כמובן שאפשר לדעת רק את מה שיש כרגע.

ואם כרגע יש מישהו שאת אוהבת, מעריכה, טוב לך איתו,

ואת חושבת שיש כיוון ויש דרך לעבור איתו גם מכשולים וקשיים – אז הכיוון מאוד חיובי.

ואחרי כל השאלות והבירורים האלו תאמיני בעצמך שיש לך ותהיה לך את התשובה הנכונה עבורך.

ואז אחרי שמחליטים החלטה - שכמובן חשוב מאוד שתהיה בשלמות ובבהירות -

כל מה שישאר לך לעשות זה להיות שלמה איתה

שזה אומר - לשים רגע את הפחדים בצד ולחיות, ולהשקיע באופן אקטיבי כוונה ורגש ומחשבה ומאמץ לטובת הקשר, ואם וכאשר הקשר שלכם יגיע לחתונה - גם אז - לזנוח את כל ה"מה היה אילו" ולחיות בכאן ועכשיו.

ויותר חשוב - להשקיע בכאן ועכשיו.

להחיות את הכאן ועכשיו כל יום מחדש.

לכוונן את כל האנרגיות שלך - במקום לבלבול ולספקות שיכרסמו - לבנייה. לביחד שלכם. 

להחליט החלטה ברורה ש*כך החלטתי ואני עכשיו נותנת את כל כולי לנצח למען זה*-

ואז אפשר לנתב את כל הבלבולים והפחדים ולתעל אותם לצורך עשייה חיובית.

לכמה שיותר אהבה, וזמן ביחד, ונתינה, והשקעה, וחיבור, ושיחות, ואיכות.

הנישואין מעניקים לבני זוג שייכות אמיתית זו לזה.

התחתנו. אני האישה שלו. הוא האיש שלי. כמו שהילדים שלי הם שלי ואני אמא שלהם, וזו לא שאלה בכלל.

וזה הופך את הזוגיות שלנו למשהו חי וקיים, יציב ובטוח, ומתוך המקום הזה בניית הזוגיות נראית שונה לגמרי.

אז החתונה בעצם מעבירה אותנו ממוד של 'האם' למוד של 'איך'.

זו החלטה חד פעמית וגורפת (שהיא קפיצה למים בעיניים עצומות, לא משנה כמה זמן וכמה לעומק מכירים), שמעבירה את הקשר משאלת ההאם הקשר הזה טוב לשאלת האיך נגרום לקשר הזה להיות טוב.

ויש בידינו המון המון איך!

כלומר יש בידינו היכולת להגיע לטוב שלם, גדול, עצום ומקיף ב"ה.

6. ואם יש גם חשש ופחד שאומר לך: "מה אם אחרי החתונה "פתאום" פוגשים מישהו אחר"?

אז את עונה לו -

מתחתנים כאשר יש שלמות בהחלטה ורצון אמיתי לחיות יחד כל החיים.

מה יקרה אחרי החתונה?

אם תכירי מישהו אחר?

זה בכלל לא נכנס למשוואה כאשר יש שלמות, כי אם את אוהבת אותו ובחרת בו - אז בחרת *בו*. וזהו.

אז הוא שלך.

וזהו.

אין עוד אחרים.

אין.

עושים ניתוק במוח - וכל הגוף והנפש מכווננים למצב הזה ש*כבר מצאתי*

ולא למצב של *אני עדיין מחפשת*

כאשר את במצב של כבר מצאתי,

אז אפילו יהיו מיליון בחורים טובים - זה לא אמור להזיז לך - כי יש לך את בעלך שלך.

הוא שלך, ודי.

אז את לא תהיי ביחידות עם אחרים, ולא תשחנשי עם אחרים, ולא תגעי באחרים וכו' - וכך יהיה יותר קל לא "לפול" בפניהם, אם יש גבולות ברורים גם טכניים וגם נפשיים בעמדה הנפשית - זה בכלל לא אמור לקרות.

וכדי לחזק את ה"לא אמור לקרות" הזה - ממשיכים לעבוד על עצמנו ועל הזוגיות שלנו יום יום גם אחרי החתונה -

ממשיכים להשקיע אחד בשני ובעצמנו,

ממשיכים לצאת לדייטים קבועים גם כשנשואים,

ממשיכים לקחת אחד את השנייה כלא מובן מאליו בכלל,

ממשיכים לתת, להשקיע, לאהוב, להתרכז פנימה ולכוון את כל האנרגיות והאהבה לבית פנימה בכל התחומים שיש - וממילא מה שיש בחוץ בכלל לא מעניין כבר.

7. ומה עונים לחששות או פחדים שאומרים לנו שאם נתחתן הכל יהיה "דפוק"?

למשל, שלא תישמר האהבה והתשוקה שלנו?

קודם כל לענות להם את האמת - שהדבר המרכזי שיקבע האם זוגיות הכוללת נישואין תשמר -

הוא בני הזוג עצמם.

והמודעות והמאמצים שלהם עצמם.

הכל תלוי איך מתייחסים לנישואין ואיך רואים אותם.

האם ההתייחסות אליהם היא כ"מזהמים" את כל הדברים הטובים הנ"ל,

או ההאם ההתייחסות היא כמעצימים, מרחיבים ומעמיקים את כל הנ"ל.

איך אומרים? הכל תלוי בעיני המתבונן.

כל מה שנחשוב שיכול "לזהם" את הנישואין  - יכול להיכנס באותה מידה גם למערכת זוגית ללא נישואין, וגם לאדם רווק ללא כל זוגיות.

ואתן מספר דוגמאות -

קודם אכתוב את ה"חשש" (שיופיע בגרשיים) ואז את התשובה אליו:

- לדוגמא "עול הפרנסה":

עול הפרנסה יכול לדכא, לבאס, להכביד ולהעיק גם על רווק,

גם על רווקה,

גם על זוג ללא נישואין

וגם על זוג במסגרת הנישואין.

אנשים צריכים לעבוד כדי להתקיים, זו המציאות בימינו,

ויוקר המחיה שעולה וכל מה שקשור בזה לא תורם, אבל זה לא שייך לנישואין או לא נישואין,

אפשר לראות זאת אצל כל אדם באשר הוא.

-"גידול-חינוך- טיפול והשקעה בלתי פוסקת מכל היבט אפשרי בילדים":

גם כאן

אם אדם רוצה ילדים,

ולא משנה אם זה רווק או אם זו רווקה שמחליטה לקחת תרומת זרע/הורות משותפת/כל דרך אחרת - היא תצטרך להתמודד עם עול גידול הילדים.

אא"כ אדם לא רוצה ילדים כלל - ואז אמנם אין לו את "עול הילדים", אבל באותה מידה גם אין לו את "הילדים עצמם", האושר שבהם, ההמשכיות שבהם, החיים עצמם שבהם וכל היתר.

- כל מורכבות נוספת אצל הילדים כמו טמפרמנט, נכות ל"ע וכו' - כל זה רק קל יותר להתמודדות במסגרת יציבה של משפחה עם שני הורים מתפקדים, מאשר אצל אם חד הורית או אב חד הורי.

- "מערכת היחסים עם המשפחה המורחבת/סביבה- מתערבת/מעורבת/מגוננת מדי/מתעלמת/מפלה" - 

גם כאן - אם אדם רוצה להיות לבד כל חייו, ללא שום זוגיות באשר היא - אז את המשפחתולוגיה של הצד השני הוא אכןן לא יחווה.

כי בכל דרך אחרת - זוגיות ללא נישואין גם היא כוללת בתוכה משפחתולוגיה לא מעטה של הצד השני.

אז גם כאן - שוב תלוי בעיני המתבונן - מהם היתרונות ומהם החסרונות,

מה אני מרוויח/ה ומה אני מפסיד/ה ומה יותר כדאי לי.

אני מאמינה שאנשים שבוחרים בנישואין מעדיפים להרוויח את כל הטוב שבהם גם אם יצטרכו "להפסיד" ולהתמודד פעם בחודש עם חמות לא מי יודע מה...

וכמובן גם בתוך הקושי/הקשיים עצמם ללמוד להשתכלל ולמצוא כלים נכונים ומתאימים לנו גם בעת הקושי עצמו.

- "שינויים ומעברים בחיים" -

- גם כאן רוצה לומר לפחות על עצמי,

בתור אישה שעברה תוך כדי נישואים גם אובדן של אב בגיל צעיר,

גם חזרה בשאלה של בעלי,

גם דיכאון אחרי לידה,

גם משברים אחרי הלידות

גם מחלות של הורים 

ועוד הרבה דברים -

ובכולם, עם יד על הלב, המציאות שה' זיכה אותי שיהיה לי את אישי לידי - רק העלתה אותה, עשתה לי טוב, ובהרבה מובנים אפשר לומר שהצילה אותי.

מערכת הנישואין הייתה שם כדבר הטוב, המנחם, המרפא, העוזר, התומך והטוב שבחיים.

לא חלילה המפריע לכל זה.

אינני יודעת כיצד אדם לבד יכול לעבור דברים כאלה, זה נורא גם ככה, ולא מאחלת את זה לאף אחד בעולם.

והרבה אנשים, רואים את המציאות המשותפת שלהם ובני/בנות זוגם אליהם הם נשואים, כברכה גדולה.

ועם הברכה הזו הם מתמודדים עם שלל אתגרי החיים,

ששוב, גם ללא הנישואין כל אדם עובר או יעבור אי אילו משברים בחייו, כל אחד וה"שק" שלו איך שאומרים.

לא הנישואין הם אלו שגורמים לכל ה"לכלוך"/"זיהום"/"קשיים"/"משברים"- הם יכולים להיות קיימים ללא שום תלות בהם,

ואם משכילים ומתאמצים לדעת איך לשמר ולהתמודד עם הכל בצורה נכונה ובריאה - רק צומחים מזה.

- "קושי לשמר תשוקה" -

לימוד נכון של כל נושא האישות והשקעה בו -  גורמים גם לפן הזה להתעמק, להתעצם ולהתרחב עם השנים.

גם כאן - צריך להתאמץ, צריך לעבוד, צריך לשמר, צריך להשקיע, צריך לדבר, להיפתח, גם בתוך מערכת של נישואין אפשר וצריך להשקיע וללמוד עוד ועוד גם בנושא זה, ובשניים זה נותן הרבה יותר.

לכן, אם נחרוט על לוח ליבנו שני "סטיקרים" אולי הכי חשובים -

1.  בן זוג זה המשפחה שכן בוחרים - שייכות אמיתית ושורשית.

2. ההצלחה של הזוגיות לא קשורה בהכרח רק לנתוני הפתיחה/האדם, אלא להחלטה - אני שלו והוא שלי, אני אוהבת אותו, אנחנו ביחד.

ומי שיקבע אם נצליח או לא - זה רק או בעיקר אני והוא,

ההחלטה שלנו לאהוב, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין,

הבחירה שלנו אחד בשנייה, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין

המודעות שלנו לכך

וההשקעה שלנו בפועל לכך.

- וכמובן כמובן *ללמוד* על הנישואין

מהי המהות של הנישואין,

תמיד להיות במודעות, למידה, הקשבה, נתינה והשקעה.

ועוד דבר חשוב על אהבה בכללותה ובמהותה:

אהבה -

היא התחייבות ללא תנאים כלפי אדם לא מושלם

לאהוב זו לא רק הרגשה חזקה,

זו החלטה.

זו בחירה.

והבטחה.

מי שאיתי – בעלי/אשתי הוא/היא הכי מושלם *לי*.

וואו יצא ממש ארוך,

המון המון ברכה והצלחה יקרה

ב"ה שתראי בחוש ובמתיקות בשלווה ובבהירות את כל הטוב שיש

מאמנת טובה תעזור לך לארגן את הראש.