לשבת סתם ברחבת התחנה המרכזית עם הסיגריה,הבירה והמוזיקה שכל כולן רוגע שלו להחריד...כל אחת בנפרד ובטח שהשילוב המטריד הזה ביחד...
עם הסיגריה שנשרפת באיוושת עשן מתכלה באויר,עם הבירה שמתרוקנת בלצון במעמקי הגרון,עם המוסיקה שמתנגנת ומתנגנת בלי שאכפת לה אם אני באמת מקשיב...
לשבת ברחבת התחנה שמרכזת אלי עשרות,מאות ואלפי נשמות שכולם מתמרכזות ונפוצות לנקודה אחת ומנקודה אחת חסרת מנוח.עשרות מאות ואלפי סיפורים ומסעות שנפגשים יחד בנקודת רתיחה אחת שממנה ואליה חוזר והולך הכל ברצו ושוב תמידי...
לשבת ולנחש מה הסיפור של כל אחד,לרגע קט לנסות להיות אחר.
להיות ההוא,אותו בחור צעיר, הקרח עם ארגז הקרטון שכבר עשה שני סיבובים ועוד לא מצא את מנוחתו ונחלתו...
להיות שתי הצעירות הספרדי-חרדיות שעומדות ומחכות כמה רגעים ליד מעבר החציה...מחכות,לא חוצות,אבל גם לא ממש נשארות...
להיות הבחור השקט עם הקסקט והנעיל הארוך שהולך לו מהורהר...ספק הולך ספק מדשדש-בוהה...
להיות לרגע נשמה אחרת בבליל הנשמות המקיפות ולא נותנות למחשבה,לא נותנות ללב להיות אדיש לסיפוריהן...
ללכת רק לשניה,רק לשבריר מחשבה ללכת את המסע שלא שלי...

