את המכתב הזה אני כותב לך בנדודים. בנדודי הדרכים. ביקרתי כבר בהרבה מקומות. ומה אומר לך ידידי היקר, זה בכלל לא קל. בין מחוזות השמחה למחוזות העצבות בין מחוזות החסידות ובין מחוזות הראי"ה. ובצל העננים, בין הכפרים. והאמת, מנוחה לנפשי לא מצאתי. ובכפר עצוב ורחוק במחוזות הערפל נכנסתי. והלכתי בין בתי הכפר. בתים עזובים ושבורים. קול דממה וזעקה עולה שם מכול עבר. הוא זועק ומתחנן. וקרבתי לבית בקצה הכפר. ובית נפול הוא. ונכנסתי לבית. ושם עומד אדם. והאדם הזה.. כבר אין לו דמעות.. הוא גמר את כולם ביצירתו. ואני נכנסתי עליו ושאלתיו "מה התכלית?" והביט בי העצב בפנים ואמר "אין תכלית". ואני שאלתי את הדיכאון מה מעשהו פה בכפר. למה הוא לא בבית העלמין שליד הכפר. והמשכתי בשאלתי עליו "מה יהיה?" והוא הביט בי. כמה זמן הביט בי. ואמר מה שאמר. מאז אני משתדל למחוזות האלה לא להתקרב. עכשיו אני נודד.. לא יודע.. מבולבל.. מה לעשות? איפה אני? מי אני? מה אני?.
ואתה ידידי היקר שמע לעצתי. לך למחוזות השמחה. עקוף את השומרים. והבס את המכשולים. תלחם בכול הכוח. אל תתיאש. ואל תתפתה כשיגמר הכוח לפנות לשם. כי שם כבר הייתי. ולשם לא ללכת תלחם, בנפשך תלחם. חוס עליך. יבואו המביאים ויביאו בכוח אותך ואתה עומל לא לבוא איתם. אתה עומל ללכת כנגדם. למחוזות הרגש המעורר. למחוזות השמחה.
דרך צלחה חברי הנודד. דרך אמיתית, נכונה
