אני עוד אחת מאותם נוער לא נראים, שקרה מה שקרה ופתאום המסגרת ה'טובה' שהיו בה כבר לא רלוונטית למציאות שלהם.
עכשיו מבלים את הזמן הפנוי בלילות למחשבה האם החיים שווים ומה ייסגר אתי לעזאזל, זה עוד לפני שחושבים על מה חושבים עליי החברים שלי או מה יהיה עם תעודת בגרות.
כן, החברות שמות לב שאני לא מגיעה, כן, הן מסמסות ואפילו מתקשרות מדי פעם. אבל הן בבועה שלהן. נכון, הן באמת מתעניינות ובאמת רוצות לעזור, אבל הן ילדות בנות 16. שגם אם יש ביניהן מי שעברה, להכיל אחר זה קשה. ואני לא רוצה לשמוע שהן בכיתה הנורמלית והמוגנת מחכות שאחזור כשאני יודעת שאני לא אחזור, זה מכאיב. אז מסננים כשהן שולחות הודעה מדי פעם. לא להגיב זה הכי בטוח.
בבקשה תמסרו להן שאולי אבוא לבקר, אבל שלא יחכו לי.








