ההורים שלי מאוד התנגדו לחתונה מהסיבה הזאת בדיוק. "אני אעשה הכל כדי שהיא לא תתחתן איתו" ציטוט של אחד מהורי הצדיקים שיחיו.

 קודם את צריכה לראות אם את שלמה עם האדם שבו בחרת ואם את שלמה עם רעיון החתונה ונישואים. כי ככה את תראי להם הרבה ביטחון- כי הם ידעו 'לאכול' אותך אם תגמגמי.

דבר שני, הולכים לגור במקום שבו השכירות היא נמוכה מאוד, והולכים לקבל על עצמכם אורח חיים שונה ממה שהורגלת אליו- באהבה ובכיף!

היה פה שירשור בנושא - כמה בני זוג מוציאים בתחילת הנישואין שלהם, והמסקנה היא שאפשר להסתדר עם 4000 ש"ח.

ללא עזרה מההורים.

נוסעים בטרמפים, אוכלים פשוט, לא יוצאים למסעדות או סרטים- פשוט רואים בבית ועושים תה בחוץ הכי כיף.

בהצלחה.

אם את רוצה פירוט.. שכירות של קארוון עולה 1000 ארנונה 140 חשמל 130 לחודשיים 40 מים קניות 1000- 700

נסיעות- טרמפים - בעלי,  לנו היה אוטו אז פשוט חסכנו כל פעם קצת בשביל הביטוח והטסט ולא נסענו הרבה איתו רק להורים.

טלפון לא היה לנו שנה כי לא היה צורך. 

שהוא זן ומפנרס לכל מבצי כינים ועד זוג סטודנטים

קביעות עיתים לתורה ושמירת מצוות בורה כמה שיותר טובה עוזרת לזה

איך אפשר לעבוד ,ללמוד,לחיות בזוגיות טובה (ותוסיפו לזה שכל אחד לומד במקום אחר וקצת רחוק ..)

ברור לי שלא מתחתנים עשירים..ואי בטוחה שגם שההורים שלי התחתנו הם לא היו מיליורים..ולאף אחד לא קל בהתחלה,אבל זה החיים ולומדים להסתדר  וכמה שזה יישמע אולי טיפשי אבל אני חושבת שהעיקר זה שיש לנו אחד את השני ושאוהבים ושרוצים ומוכים להתחתן.

איך משכנעים את ההורים??

הרי המצב שלי לא ישתנה גם בעוד חצי שנה

ולא יודעת מה עם ההורים שלי אבל לי אין שאיפה להתחתן בגיל כ"כ מאוחר (אחרי לימודים)

עצות עצות עצות יתקבלו ה=בברכה!!!!!!

מדובר על הורים עקשניים

אבל זו האמת!

ואת יכולה לעבור על שרשורים שונים פה שדיברו על הסתדרות כלכלית בסכומים ממשיים..

זה הכל משמיים!!!

מי שלא תופס את העיקרון הזה - חבל..

"הורים עקשנים"?

הם מתחתנים או את?

אם את מתכוונת להסתמך על עזרתם הכלכלית - אז באמת אינך יכולה להכריח אותם.

אם לא - אז השאלה אם להתחתן היא קודם כל שלך.

ויש להניח שאם תהיה לך דרך סבירה שאת יודעת איך "להסתדר" בה גם באופן בסיסי, אז גם ההורים יסכימו לעזור לארגן חתונה..

כדאי להתחתן ולחיות צריך כסף. בשביל כסף צריך לעבוד. וזה קשה אם שניכם סטודנטים.

אבל, להתחתן זה אחד הדברים החשובים ביותר שתעשי בחיים (ואולי החשוב ביותר...) ולא כדאי לדחות (או חלילה להפסיד) את זה רק בגלל שיקולים כלכליים.

ראשית צריך להאמין בד' שהוא זן ומפרנס לכל, והוא ידאג גם לכם.

שנית, את צריכה לחשב בצורה מסודרת מהן ההוצאות שיש לזוג סטודנטים (מסכימה עם ההערכה שכתובה מעלי, כ-4000 ש"ח, אבל זה מאוד תלוי בהרבה גורמים, ואת צריכה לראות מה מתאים לך.)  לא לשכוח את שכר הלימוד, אם יש...

וכשתדעי מהי ההערכה להוצאות תנסי לחשוב על מקורות פרנסה אפשריים. זה קשה, אבל לא בלתי אפשרי.

לאחר שתעשי זאת תרווחי שני דברים:

האחד, תרגישי האם את מוכנה נפשית לאחריות של הקמת משפחה (וזה תנאי בסיסי לכך...)

השני, תוכלי לשבת עם ההורכים ולהראות להם את החישובים שלך.

ברוב המקרים, ההורים ישמחו מאוד על גילוי האחריות והבגרות, והתנגדותם תפחת (או אפילו תעלם כליל...)

יתכן אפילו והם יוכלו להציע עזרה מסוגים שונים (אולי ממימון שכר הלימודים, או עזרה בשכירות, הצעה של מקומות עבודה, רעיונות למלגות...)

הרבה הצלחה!

עבודה - אפילו ניקיון

או משהו יותר מסודר ואולי לפרוס לימודים ליותר שנים כדי שתוכלו גם לעבוד וגם ללמוד

או להחליט שקודם אחד מבני הזוג לומד והשני עובד ואחר כך מתחלפים

בשנה ראשונה אפשר להסתדר, אבל אחר כך יבואו ילדים בעזרת ה' וכדאי להיערך

יכול להיות שאתם יכולים להתחיל לחסוך כבר עכשיו - כל סכום קטן שאת מרוויחה שימי בצד וזה יצטבר בסוף 

בקשר להוצאות חתונה - אם אתם במצב שלא יודעים על מה לחיות אז לצמצם אותם ולהשאיר לחיים אחר כך. חבל לזרוק סכומי עתק על כמה שעות ולחסוך על אוכל אחר כך

צלם זה שכירות לחודש. חבל כשבכל פלאפון ואייפון יש מצלמה באיכות לא רעה

תחשבו על מלגות, אם שניכם סטודנטים. זה יכול להכניס 1000 ש"ח לחודש כל אחד. תוסיפו עבודות מזדמנות (אם תעבדו קשה בכיף אפשר להכניס 2-4 אלף בחודש ביחד).

ההורים שלך צודקים. אבל אם אתם באמת רוצים להתחתן- זה אפשרי. תחשבו טוב, טוב ביחד איך אפשר.

אמא בסדר ורוצה שאני אתחתן אבא ממש מקובע על העניין הזה

אני דיי חושבת שזה נובע מזה שניראה לי ההורים שלי די מתחרטים שהם התחתנו בגיל מוקדם ואמא שלי עשתה המון המון ויתורים בגלל ה נישואין בגיל מוקדם(לא עשתה שירות הפסיקה לעבוד לא הלכה ללמוד וכו' כי מיד כבר היו ילדים)

אני התחלתי לצאת עם מישהו בלי לשתף את ההורים..הם יודעעים על ההצעה ורוצים לחכות עד אחרי פסח ולברר ולשקול בנתיים...

איך אפשר לשכנע אותם? בלי לספר להם שאי יוצאת איתו..?

ועד כמה שידוע לי זה מה שעובר לאבא שלי בראש ניראה לי..

ואלי עוד שיקול זה שאני הבת הגדולה והוא פשוט מפחד

קחי את העצות הטובות שנתנו לך פה ותראי מה את יכולה לעשות כבר עכשיו, להתחיל לפרנס את עצמך בלי קשר לחתונה, לבדוק אפשרויות מלגות, לברר פרטים על מחירים כלליים של מחיה...להראות להורים שאת מקשיבה למה שהם אומרים ומתחשבת בדאגות שלהם, שידעו שאת חושבת על זה גם אם התחלת לצאת וגם אם לא.

ב. עובדים קצת במקביל, מהצד.

ג. צריך להרגיע קודם כל את הראש מבפנים. אם תבהילי את עצמך "איך אפשר..בלי להשתגע" אז שם הבעיה..

ד. מחליטים איפה לגור, בשקלול של מקומות הלימודים, עם מקום שמוצא חן בעיניכם ונעים לכם, ושל שכ"ד נמוך יחסית.

ומעבר לכך: ההחלטה אם להתחיל "לצאת" היא שלך. ההורים נותנים עצה - את יכולה להקשיב ולשקול. אבל רק את יודעת בתוכך כמה הדברים משמעותיים לך. זה סובייקטיבי. מה גם שלדחות יותר מידי לא טוב בכל מקרה.

את צריכה להחליט על פרופורציות, מה באמת חשוב לך. ולנסות לראות גם באופן ריאלי איך להסתדר. זה לא סיפור כ"כ נורא כשרוצים ומוכנים קצת להתאמץ. קודם כל לראות כמה חשוב לך וכמה את מוכנה מבחינה פנימית ללכת בכיוון של בניית בית. אם אכן הגיע הזמן - אז על הדברים האחרים חושבים, כשניים במעלה, בישוב הדעת. ואם פוגשים מישהו שנראה מתאים - משוחחים גם על זה.

וצריך להזהר שלא להפסיק את הלימודים רק בגלל קשיי פרנסה.

אז אם אתם אוהבים אחד את השני, תחכו קצת ותתארגנו.

למה לחיות בדחק ובצמצום?

אנחנו לא נוצרנו כדי לחיות בדחק ובצמצום רק כדי להיות נשואים.

אנחנו צריכים להרחיב דעת, ללמוד דברים מועילים, לעבוד בהם ולתרום לכל סביבותינו, להשתכר שכר הגון תמורת עמלנו, לגדל בנוחות את ילדינו ולהיות מאושרים.

כשהמחסור מדפק  בדלת האהבה מתעופפת מהחלון

"אידיאל" לחיות בדוחק וצמצום. וגם לא שלא ללמוד ולהשתכר ולגדל בנוחות ילדים (שזה אגב לאו-דווקא תלוי-כסף. ראיתי עשירים שאינם "בנוחות" עם ילדיהם, וגם להיפך - שמאושרים מאד. כמובן, אין אידיאל ב"מחסור") ולהיות מאושרים.

היא אמרה שהאושר אינו תלוי בזה - והיא צודקת. היא אמרה (מנסיונה - לא באויר) שהאושר של להינשא בלי דחיה כשהגיע הזמן, גדול מזה ואינו תלוי בכך. היא צודקת לדעתי. 

ומי שחשה שאם היה מחסור מתדפק חלילה בדלת - היתה האהבה "מתעופפת", זכותה. אך לא להציג זאת כ"כלל".

כל אחד עם אישיותו, בניינו המשפחתי, וסדרי עדיפויותיו.

ולא רק לחיות בצמצום (ואולי גם באושר) בשוליים.

מישהו צריך להיות מהנדס, רופא, מורה, טייס, אחות, חייל, עורך דין, רב ועוד מיליון דברים אחרים.

אם מקימים בית וחיים מכל הבא ליד קשה מאד להגיע לדברים הללו שאף הם חלק חשוב מאד במציאות שלנו.

(הכוונה ל"חלב ודבש", כן?)

שניכם בעד אותם הדברים-

"בסיס כלכלי מינימלי" בלשונו שווה ל"חיים בצמצום" שאת אומרת.

"לא להפסיק את הלימודים בגלל קשיי פרנסה" דומה מאוד ל-"להיות מאושרים גם אם חיים בצמצום".

והעיקר-

"למצוא פתרונות" שאת ממליצה שווה בדיוק לרגע הזה של "תחכו קצת ותתארגנו".

אין פה כוונה לדחות עד סוף הלימודים, אין המלצה להיות מבוססים כלכלית עם יתרה גבוהה ורק אז להתחתן, המלצה פשוטה שיהיה ממה לאכול, לתכנן איפה לעבוד בינתיים, איך לגור, ממה לחיות וכו'. לחשוב קצת, ואז. (לא הבנתי מפותחת השרשור שיש להם חסכונות במיוחד כרגע, או עבודה...)

הרי גם כדי לחיות בצניעות מתחילים ממשהו, גם המינימלי גבוה מ-0, ומינוס לא באמת יכול להמשך עד אינסוף.

יש סכום לזה?למה הכוונה?

ומנסים לשרוד בכל מני דרכים קשות ומתסכלות.

ושאינה תלויה בדבר - בטל דבר לא בטלה אהבה.

כלומר: בוודאי שדוחק כלכלי יכול לגרום לבעיה לפחות אצל חלק מבני האדם.

אך גם המשפט שאני הבאתי - מחז"ל במשנה - הוא מעבר לביטוי.. ואמיתי מאד.

לכן, לא צריך להקצין לאף כיוון. צריך לשול בהתאם לאנשים, אופיים, והנתונים הספציפיים.

אבל צריך להיזהר מאד מ"לזרוק" ביטויים" כמו שכתבת - כי הרבה פעמים, בגלל שאומרים אותך וחיים בתפיסה כזו - היא "גורמת את עצמה"...  הרבה מאד תלוי בתפיסת העולם והמוצקות הערכית מבפנים.

כשנגמרים השעורים בשק

המריבה דופקת בדלת (ב"מ נט.)

שזה יותר מדויק

לא מתבטלת האהבה, רק מתחילים לריב...

יותר "פוטנציאל"..

"דופקת בדלת" - וביד האדם הבחירה אם להכניסה פנימה, או להגביר את הפנימיות על הקושי שמבחוץ..

ההורים שלך ידאגו כי זה התפקיד שלהם... ורק אחרי שתתחתני והם יראו שאתם אחראים ורציניים הם ירדו מזה.

עד אז זה יהיה ככה וצריך לקבל את זה ולהבין אותם. אבל אתם צריכים להיות מוכנים לחיים אחרים ממה שהורגלתם עד עכשיו.

וכמו שתכבו כאן- כן תתחתנו, אבל תכינו את הקרקע. שלפחות תדעו שאתם מביאים את ה 4000 ש"ח בחודש.

שניכם ( אם שניכם סטודנטים אז 2000/2000)או אחד מכם. אבל באמת שתדעו שיש כסף כלשהו כדי לחיות.

בשביל לעבוד בעבודה חלקית לא צריך לדחות חתונה..

רוב הבנות שאני מכירה סיימו לימודים בגיל 22-23. כולל שירות לאומי.

אם יש שנה ד' (ולא תמיד יש) היא לרוב יותר קלה ועם סטאז' שמשכורת בצידו.

בגדול- כן. ההורים שלך צודקים.

כסף לא גדל על העצים, ולתחזק בית זה יקר.

וכן- בעיות בחשבון הבנק יכולות מאד לגרום לבעיות בזוגיות. (ובכללי זה מצב לא טוב ולא בריא נפשית ופיזית)

ולכל מי שהזכיר את השרשור שאמר ש4000 מספיק לזוג צעיר-

א. זוג סטודנטים לא תמיד יכול להשיג באמת 4000.

ב. מדובר על זוג בלי ילדים. ברגע שיש ילד- ההוצאות יכולות לקפוץ בהרבה.

אז מה כן?

קודם כל- אני כן הייתי מחכה לשנה ב' לפחות אם לא לג'. ואז לפחות תצטרכו לשרוד שנה, אולי שנה וחצי. (לרוב, בנות יהיו בשנה ב' בגיל 21-22, גיל לא מאוחר לכל הדעות)

חוצמזה- כן לחשוב מה ואיך. אם את לומדת משהו קליל יותר ויהיו לך יחסית שעות- אז כבר עכשיו לחפש עבודה, יש לך עבודה? תתחילי לחסוך. תראי כמה זה יוצא ואם זה באמת יוכל להחזיק בית.

ואם את לומדת משהו יותר קשה ואין לך שעות- אז לראות אם יש לך אפשרות למלגה או משהו כזה.

אם היית באה ואומרת "יש לי חבר, אנחנו רוצים להתחתן" אז הייתי אומרת לך למצוא פתרונות, להעזר בהורים, לשרוף את הכסף של החתונה (ואז מאיפה יהיה לכם כסף לחסוך? עזבי לדירה, בלתמי"ם, ילדים, מעבר דירה)

אבל את שואלת אם להתחיל לצאת בכלל-

אז לדעתי רק אם יש לך תוכנית מסודרת לאיך תחיו. (הורים, עבודה צדדית, מלגה מספיקה, בעל עשיר)

אחרת זה סתם להכניס את עצמך למקום לא טוב ולא בריא.

ולכל מי שאומר ביטחון בה'- שפע צריך כלים. כסף לא נופל מהשמיים, הוא צריך דרך להגיע. 

מילגה, עובדים במה שרק אפשר, אוכלים הכי זול... מה לעשות... או שדוחים לימודים כדי לעבוד...

אם שני בני הזוג סטודנטים, אחד מהם לפחות יכול לוותר וא. לעבור ללמוד במקום קרוב יותר לשני.

ב. לפעמים אפשר לפרוס את הלימודים על יותר זמן ולעבוד תוך כדי.

ג. מכירה המון אנשים שחיו בטירוף בשנים הראשונות, כי דחסו עבודה במשמרות לילה ןלימודים ביום. (מכירה גם רווקים כאלה שהיו צריכים לממן את עצמם.)

ד. אם כבר יש לך מישהו אז מה השאלה?נראה לי ברור שתמשיכו לצאת. אם עוד אין אז לא בטוח שהוא יהיה סטודנט...

ה. בעיות פרנסה יכולות להיות כל החיים, לא רק כששניכם סטודנטים. צריך לסמוך קצת על הקב"ה.

קרה לך פעם שהגעת לבהירות טובה כזו דווקא אחרי התבוננות איטית? או מהלך איטי?

לפעמים בתוך המהירות מתפספסים דברים מהותיים.

דווקא הלאט מאפשר להגיע אליהם, לתפוס אותם, לנשום אותם, ולאמץ אותם קרוב ללב.

ע"י כך פעמים רבות ניתן להגיע לבהירות מרגיעה, טובה כזאת.

בהירות שהיא לכשעצמה מקצרת תהליכים ומקצרת את הדרך.

לכן לפעמים דווקא הדרך הארוכה כביכול היא הקצרה באמת.

דווקא הלאט הוא מהר. 🩵

לפעמים לא מספיקים לעשות כלום והופ עברו 40 שנה, יש כאלה שאם לא ירוצו במרוץ העכברים הם לא ירוצו בכלל וימותו לוזרים בלי שום יכולת לחיות חיים טובים יותר בלי הון, בלי בית, בלי משפחה, בלי מקצוע.

קורה ליותר מידי אנשים סביבי, לפעמים אתה נתקע בהתפתחות שלך ומגלה שהלכת בנחת יותר מידי וזה הזמן לספרינט או למות חסר כל.

כי מה שאני התכוונתי אליו כמובן שונה,

ומדבר על משהו אחר.

יותר על הדרך הקצרה שלפעמים היא בעצם ארוכה ולא מובילה אותנו למטרה שלנו, או למטרת העל שלנו.

ודווקא הדרך שהיא ארוכה, במקרה הזה הלאט, יכולה להיות הקצרה באמת, זו שתניב לנו את המטרה בסופו של דבר. יחד עם השלווה, הבהירות, העומק, הבחירה, הכיוונון למה שנכון וכן הלאה.

אני פשוט לא חושב שנכון להאט, לפחות לא לפני שכל פרמידת מאסלו אצלך ביד.

פירמידת מאסלו תושג דווקא ע"י הלאט.

ראיתי את זה המון אבל אם אתמקד רגע בעצמי ובניסיון אישי -

בתור אדם שבעבר היה בקצב מאוד מהיר גם של המחשבות, גם של הדיבור, גם של המעשים - באמת שפיספסתי דברים דווקא מהקצב המהיר הזה.

ודווקא כאשר למדתי להאט - הגעתי לדברים שלא הייתי מגיעה אליהם לולא ההאטה.

גם דברים מהותיים וגם אפילו הספקים טכניים.

אם אני יושבת ועוצרת רגע להאט את המחשבות שלי שהיו רגילות רק לרוץ ולעשות סדר ובהירות,

אם אני מאיטה גם בדיבור, אפילו בתפילה להגיד את המילים לאט יותר ובכוונה,

אם אני במקום לרוץ מדבר לדבר מאטה גם את קצב ההתנהלות - כל אלו גרמו לי הרבה מאוד טוב ב"ה.

הלאט גורם פעמים רבות ליותר צלילות, בהירות, ריכוז, מיקוד במה שחשוב ובעיקר יותר נחת.

ובאמת שזה בדברים הכי קטנים ועד הגדולים.

אפילו לחתוך סלט מהר מהר ולפעמים להיפצע בטעות בגלל זה, או להאט ולשים יותר לב.

לחשוב קודם על היום או השבוע או השנה או כל כיוון החיים שלי רגע לאט ובהבנה והתבוננות עצמית מאשר רק לרוץ ולרוץ ולהספיק עוד ועוד,

להוריד עוד סלט ועוד תבשיל ועוד מרדף להכנות לשבת או חג ולהגיע דווקא עם יותר אוויר ושלווה,

לדבר עם הילדים יותר לאט ובנחת מאשר רק להספיק לסמן "וי" מהיר על כל מה "שצריך" להספיק,

לנשום נשימות עמוקות ואיטיות יותר ולא רק מהירות ושטחיות, מה שהגוף עצמו מפרש כמוריד סטרס, וכמקום לא הישרדותי, ונהיה רגוע יותר וכן הלאה.

לעצור באמצע היום להביט בשמים, בפרח, בחיוך, במילה, בכל דבר בעצם ודווקא הקצב האיטי הזה גורם להתפעלות פנימית וחיבור לקב"ה, לבריאה, לטוב שבעולם ובחיים, וממילא יוצר יותר שלווה פנימית ומוטיבציה וכוח גם להמשך היום.

לשתות לאט כוס תה ולהתמקד בטעם ובמרגש ובלגימה האיטית והנינוחה ולהכניס עוד רוגע וכיף לחיים, זה גם נותן עוד כוח הלאה וגם בפני עצמו ממלא ומרפא.

לעצור להקשיב לגוף, לשהות ברגע, להיות בנוכחות.

לחשוב, לנשום, לבחור מה שייך לי ומה לא שייך לי, מה נכון ומתאים ומה פחות.

זה בכ"כ הרבה דברים לבני אדם באשר הם. גם חיבוק בין בני זוג יכול להיות בלאט שלו ובשהות שלו יותר ממלא ומקרב, גם כל קירבה שהיא רגע לאט יותר וקרוב יותר יכולה לתת מה שרק מהר לא מאפשר, גם לחשוב על הפן התעסוקתי שלנו אפילו או השליחות והייעוד שלנו בעולם יכול לקרות יותר מהר דווקא כשחושבים על זה יותר לאט ומקדישים לזה את הזמן בנחת ובבירור עומק.

גם איך להגיע ליעדים כולל כלכליים יכול להתאפשר פעמים רבות דווקא מהלאט שנותן רגע התבוננות במבט-על וכולל דרכי פתרון יצירתיות ואפקטיביות יותר,

גם לתת לעצמי כבן אנוש את התנאים הכי טובים כדי לתפקד בעולם הזה, ולזכור שאני כולל גוף פיזי ונפש ורגש ושכל ורוח ובכל אחד מהם לפעמים הלאט הוא ברכה שרק דרכו ודווקא דרכו נוכל לגלות ולהעצים עוד יותר את עצמינו ואת התפוקה שלנו.

אז ודאי שזה לא 0 או 100

זה לא או ללכת בהילוך איטי וכמו צב להתנהל באיטיות תהומית 24/7 בכל רגע ורגע, וזה גם לא לרוץ בלי הפסקה ובלי אוויר ואם לא אז להגיע לפת לחם ובלי קורת גג...

ודאי שיש הרבה באמצע.

וודאי שיש פעמים שאחרי הלאט הזה יגיע המהר, אבל רק על גבי הנדבך שהיה קודם הלאט ומה שהוא איפשר - הבהירות הזו והצלילות הזו - ועל גבי זה אפשר לרוץ קדימה בביטחון ובשלמות יותר.

וודאי שיש פעמים שהלאט לכשעצמו הוא יותר נכון.

וודאי שיש מצבים שגם מהר יהיה אפקטיבי ונכון.

וודאי שיש גם אנשים שונים וגם מצבים שונים והכל בהתאם למקרה המדובר.

לכן כתבתי שלפעמים הלאט הוא מהר. לא תמיד, אבל פעמים, ואפילו פעמים רבות, כן

בעיקר בציבור הדתי, שאנשים הולכים לאט מידי וצריך לדרבן אותם להתחיל לרוץ במקום להאט, את אומרת לא 0 או 100 ולפעמים וכו אבל לעיקר האנשים צריך לבעוט בהם להכנס לכושר ולא להוריד דופק.

בכל הציבורים ובטח בדתי.

אבל יותר נראה לי שאנחנו פשוט מדברים על דברים שונים.

הסברתי קצת בהודעות שלי למה אני אישית מתכוונת.

נ - נוכחות

ח - חמלה

ת - תיעדוף

כאשר אנחנו בנוכחות בחיים שלנו, באמת נמצאים בכאן ועכשיו וחיים אותו ובו,

וכשאנחנו בחמלה עצמית (וגם על הזולת כמובן),

ומתעדפים בסדרי עדיפויות את מה שיותר חשוב ויקר לנו, מה שיותר שייך אלינו מאשר מה שלא -

או אז יכולה להיות לנו יותר נחת.

ונחת זו אחת הברכות המשמעותיות ביותר שיכולה להיות לנו כבני אדם.

בעזרת ה' שתהיה לכולם גמר חתימה טובה עם המון נחת ושלווה 🤍

הוידוי והקבלה לעתיד זה אחרי הכרת החטא והחרטה.

זה מה שאמרתי.

ובכל זאת אתה לפחות מנסה.

עצם זה שאתה לא עושה את זה שוב, זה עיקר התשובה.

החרטה לא צריכה להיות על פרטי החטא אלא על זה שהמרת צווי ה'.

גם אם אכלתי חזיר, היה לי טעים, הפסקתי ויש לי חשק לעוד, אני יכולה להביע חרטה שיש אדון לעולם, שקבע חוקים ואני בטיפשותי וחשקיי שעדיין קיימים המרתי את פיו.

אתה גם אמור להצטער

אבל בחרת אחרת

אולי עכשיו אפשר גם לבחור לשחרר את בקשת המחילה

ואולי בכלל להתמקד בבחירה ולא באמור

ויותר מכך, האם היה מפני שלהבנתך ייעקר משהו מן התורה?

אני בעוונות מניח שעשיתי דברים רבים מתיאבון, ומיעוט שבמיעוט מכעס ומהכעסה (למשל, אם משהו היה קשה באופן קיצוני בשבת, הגם שלא באמת נצרך, ועניין כזה הוא עבורי בנדיר, וודאי שלא נסעתי פתאום בשבת לבלות בחוף ים רחוק). גם אם פעם קמתי ממקום סעודה ולא בירכתי - אפילו יעבור הרהור שהיה זה בהתרסה כלפי מטבע שטבעו חכמינו מכוחם לתקן ולפסוק, ולא רק מתיאבון וגרגרנות זמן שלא היה זה נוח להתעכב ולהודות על שנותן לחם לכל בשר - אינני חושב שהגעתי לחשוב שאין כל ממש בציווי ובאורח החיים (ובטור אורח חיים).

אני אישית חושב, בצניעות רבה, שאם כל המניעים לקשיות העורף או הנפש הם לתיאבון ואפילו להכעיס, אך לא מפני שעוקרים את שורש ומקור אמונתנו הפנימית, האוהבת, הנכזבת לעתים, אך שלעולם לא תינטש, זוהי - באיזה אופן חסידי ברדיטשובי - סנגוריא גדולה ונקודת אור בחושך. כי בכלל להיות יהודי שעוד מתחבט בזה, שנפשו כועסת אך לא נפרדת ואולי עם כל זה שוקקת, הרי זה בכלל סגולת ישראל וחלק ממעל, גריעותא ומעליותא משמשים בעירבוביא, ועדיין מכל זאת מתגדל ומתקדש שמיה רבא.

מה אתה מבקש מאיתנו לרחם עליך.

תפנים שיש מלך לעולם.

הרב יעקב חזן ז"ל:

ניק חביב שאל האם לצאת עם בחורה דתייה שהוריה מסורתיים, ואתה ענית לו שעל מקרה כזה נאמר ארור שוכב עם כל בהמה.

היהדות שלך היא לא היהדות שלי, ולכן מבחינתי התשובות התקיפות שלך לאורך השרשור הזה לא רלוונטיות יותר מאשר שכומר קתולי מפולין יגיד לי את דעתו.

ולא, לא ביקשתי רחמים. בטח לא מאדם חסר רחמים.

אבל מצטער על כך שאתה לא מצטער, וגם זה יקר מאוד בעיני האלוקים לכאורה

אין פה תשובה.

בעצם אתה מצטער על כך שאלוקים שולט בעולם.

והחליט לאסור דברים מסויימים.

זה "אני מצטער שאני לא קובע מה מותר ומה אסור.

אלא אתה מלך העולם."

מה הקטע דקה לפני שממליכים את הקב"ה

ומבהירים שאנחנו נאמנים לדרך שלו.

גם אם קשה. וגם אם לא תמיד מצליחים.

להביע דעות הפוכות.

עדיף על כלום

אני לעולם לא אצטער על חטאים.

איפה כל מה שלמדנו על חרטה?? וידוי?? וקבלה לעתיד??

עזוב את זה שהוא מפרסם שעבר על רצון ה'

הפוך בדיוק. צריך להתבייש.

וגם אם עושים עבירה. לא להראות את זה לכולם.

ולא לפרסם. גם אם קיים יצר הרע שלא יכול לכבוש אותו.

אמר ר' עילאי הזקן:

ילבש שחורים ויתעטף שחורים.

לילך למקום שאין מכירים אותו.

ואל יחלל שם שמים.

📚 עין יעקב — 3/9/2026

ּא בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא דִּכְתִיב. דְּאָמַר מַר: חֲמוּרָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ, כְּמוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. עוּלָא אָמַר: כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, הֻתְּרָה לוֹ. 'הֻתְּרָה לוֹ', סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם [בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם כ) "וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים: אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ, [וְאַחַר] אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ". אָמַר רַבִּי אִלָעִאי הַזָּקֵן: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. אֵינִי? וְהָתַּנְיָא: כָּל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, מָה הִיא? רַבָּה אוֹמֵר: זֶה הַמִּסְתַּכֵּל בַּקֶּשֶׁת. רַב יוֹסֵף אוֹמֵר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר. לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּמָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ, וְהָא, דְּלָא מָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ]. כז תְּנָן הָתָם: אֵין מַקִּיפִין בְּחִלּוּל הַשֵּׁם, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד. מַאי 'אֵין מַקִּיפִין'? אָמַר מַר זוּטְרָא: שֶׁאֵין עוֹשִׂין כְּחֶנְוָנִי. (המקיף) אָמַר מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא: לוֹמַר, שֶׁאִם הָיְתָה שְׁקוּלָה, מַכְרַעַת. כח תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ט':י"ח) "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה", בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא, אָבַד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר:

ולא מצליח מספיק להצטער עליהן למרות שהיה רוצה, ומרוב שהוא מצטער על כך שהוא לא מצליח להצטער, הוא משתף על כך בפורום.

אם נמשיך במלחמת הציטוטים 🙂, אצטט את דברי ר' נחמן הידועים, על כך שצריך להסתכל על הנקודות הטובות, ודרך שם הרוע ייעלם.

לענ"ד זאת דרך יותר יעילה כיום.

מה יעזור 100 פורומים תומכים.

הרי ידוע "אין עצה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה'"

תקשיב קצת.

אם אני לא אמחה ואצווח ככרוכיא

הרי להגיד אוו כמה חמוד מישהו שלא מעוניין לעשות תשובה כראוי בלב שלם, ויום אחרי זה לבוא לקב"ה ולאחל לו "שיבואו כולם לעשות רצונך בלבב שלם' זו צביעות,

ואמר הכותב שיחי' בפתח השירשור

שאינו אוהב את הצביעות

על כך שאינו מצטער כאמור.

מצטער, על כך שיודע, שאיננו מצטער כראוי.

וכל רצונו הכמוס והגלוי.

להיות בקשר טוטאלי עם ה'

בלב שלם.

איך אינו יכול.

רגע רגע רגע.

מה זה אני רודף אחר חוקיך מחד.

שו הדא מחד. רודף וזהו.

מחד ומאידך.

יש פה תפיסה מוזרה להאדיר ולתת מקום לחולשה,רדיפת חוקיך מחד, ותשוקות זרות (שבטעות מתפרשות כשתשוקה עצמית) מאידך, בראש כל חוצות.

השיר הזה הוא לפי עניות דעתי.

בעייתי. איך בן אדם מכריז בפומבי שמאידך. אין מאידך.

רודף אחר חוקיך מחד ומאידך.

ובד בבד מתגנבת חולשה שאני מצטער עליה עד עמקי נשמתי.

לא באותו לבל של רצון. לא מכריז עליה בקול היא המאידך הזה.

במאידך מתביישים ומסתירים.

השיר מקומם.

אז אתה לא רודף אחר חוקיך.

זה הופך את הרודף אחר חוקיך על רמת הדקלום. ובתכלס אני עושה מה שבא לי.

ועל השיר הזה.

על הצביעות שבו היה צורך לצוררי הצביעות, להתקומם.

שו הדא שיהודי אומר לקב"ה לעיני כל העדה מאידך.

ביטויים כאלו, אבל לא זכרתי בדיוק.

ביקשתי את עזרתו של ידידנו gpt:

Worked for 49s

כן. ובעצם הדוגמאות המדויקות יותר מחלישות מאוד את הביקורת שבתמונה. יש בשירה התורנית המקובלת מקום לא רק לווידוי שכבר מסודר בתוך מסגרת של חטא–חרטה–תשובה, אלא גם לשהייה בתוך נפש קרועה, עוד לפני שההכרעה נאמרת — ולעיתים אפילו בלי הכרעה שלמה בסוף השיר.

הדוגמה החזקה ביותר היא דווקא “שקעה חמה” של הרב אברהם אליהו קפלן:

> “שקעה חמה, שקעה נפשי

בתהום רעיונות רב כים;

כי נלאיתי מלחום את מלחמתי

עם הבשר, עם הדם.”

ובהמשך:

> “האם לשכוח ולשמוח,

או לזכור הכול ולבכות?”

זה ממש מבנה של שני קטבים נפשיים. המשורר אינו מתחיל בהצהרת האמת, אינו מספר שכבר ניצח ואפילו אינו מכריע בין האפשרויות. הוא מביא לפני הקב"ה את הבלבול עצמו: “חוסה אלי כי לא אדע”. בנוסח המקורי המובא ב“בעקבות היראה”, השיר מסתיים ב“אולי אפתור את החלום” ובשקיעת החמה — לא בפתרון חגיגי. גרסאות שבהן נוספת אחר כך “זרחה חמה, זרחה נפשי” אינן בהכרח הנוסח המקורי. זה שיר שנחשב נכס מובהק של עולם הישיבות הליטאי. הטקסט והנוסחים באתר זמרשת, הפיוט בספרייה הלאומית.

גם אצל ריה"ל, “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב” מתחיל בפיצול חד בין המקום שבו נמצא לבו לבין המקום שבו נמצאים גופו וחייו. אמנם כבר במילה “לבי” ברור היכן נאמנותו העמוקה, ובסיום הוא אומר שיקל בעיניו לעזוב את טוב ספרד; אבל רוב השיר חי בתוך הקרע ולא מדלג מיד להכרעה. נוסח השיר.

והדוגמה המקראית המדויקת ביותר היא תהילים ע"ג. אסף אינו רק מודה שנכשל; הוא נותן ביטוי ממושך ומשכנע לקוטב האחר:

> “וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי… כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.”

הוא ממשיך לתאר באריכות מדוע הרשעים נראים מצליחים, ואף אומר: “אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי” — אולי כל עבודתי הייתה לשווא. רק הרבה אחר כך, “עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל”, התמונה מתהפכת. כלומר, מזמור קנוני נותן תחילה במה מלאה למשיכה ולספק, ורק אחר כך מגלה את נקודת האמת.

מכאן ההבחנה החשובה: סימטריה ספרותית אינה בהכרח סימטריה ערכית. כשמשורר אומר “מחד אני רודף אחר חוקיך ומאידך…”, הוא עשוי להעמיד שני כוחות נפשיים זה מול זה בעוצמתם החווייתית — בלי לומר ששניהם טובים, נכונים או רצויים לו באותה מידה.

אפשר עדיין לומר שהניסוח בשיר המסוים עמום מדי, ושבשונה מ“שקעה חמה” לא נאמר בו במפורש שמדובר ב“מלחמה עם הבשר והדם”. זו ביקורת ספרותית לגיטימית. אבל עצם הדרישה שמשורר דתי חייב לסמן כבר באותה שורה מהו הצד הנכון, ולא רשאי להשהות את ההכרעה ולתת קול לקרע — אינה עומדת במבחן השירה התורנית עצמה. לפעמים עצם הבאת שני הקטבים לפני הקב"ה היא התפילה.

ומחפש להיות טוב מבלי לדרוך ולרמוס אחרים בשם הצדקנות והצדקות

אני לא רואה שום פסול ב"צידוק הדין". יש דברים שהקב"ה קבע שאסור, ואני מקבל עלי כי אני מקבל אותו עלי.

זה לא אומר שאני משוכנע, זה לא אומר שאני אוהב את זה, זה לא אומר ש"הייתי מחליט ככה בעצמי".

במילים של הרב מיכי אברהם, להקב"ה יש "סמכות מהותית" וזהו.

האם מישהו אמור להצטער על זה שהוא לא מצטער שהוא לא מצטער? מה שאלה כזו מוסיפה בכלל?

אגב, על מה בכלל מוסב אותו צער? בפשטות, הצער הוא פשוט על כך שלא התגברתי כמצוות האל.

זה אפילו לא קשור בדווקא לתוכן המצווה/עבירה. זה קשור ליחס עם ריבונו של עולם.

הרי אם לא היה לך אכפת בכלל שום דבר, זה לא היה מזיז לך.

וזה שמזיז לך, מעיד על הכל ...

זה חלק מאיך שנבראנו וצריך לעבוד ולהתפלל על זה.

לא סתם ר' נחמן הקדיש לזה תורה (תורה קמא) שזאת זכות להגיע לדרגה להרגיש כאב על העבירות שעשינו.

"אִם יִזְכֶּה שֶׁיַּרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת כְּאֵב חֲטָאָיו, הַיְנוּ כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, כִּי כָּל זְמַן שֶׁלִּבּוֹ עָרֵל וְאָטוּם, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת, רַק כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, וְיִהְיֶה לוֹ חָלָל בַּלֵּב, וַאֲזַי יַרְגִּישׁ לְבָבוֹ בֶּאֱמֶת גּדֶל כְּאֵבוֹ, וְיִצְטַעֵר וְיִתְחָרֵט בֶּאֱמֶת"

ור' נתן מתפלל על זה בתפילה ו' "שֶׁאֶזְכֶּה לְהַרְגִּישׁ כְּאֵב חֲטָאַי וַעֲווֹנוֹתַי הַמְּרֻבִּים, וְלָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ"

אני לגמרי לא חושב שזאת צביעות לבקש סליחה למרות ההרגשה,

אנחנו לא מנסים לעבוד על הקב"ה וגם יודעים שאי אפשר, אלא רוצים שיסלח לנו (מכל סיבה שהיא) למרות שעדיין לא מרגישים רע עם מה שעשינו

אני שואל לא בעוקצנות

זה משהו שאתה מרגיש שהוא נכון לאחרים אבל לא לך?

משהו מיושן בדת?

אתה כועס על הקבה והחטא כאילו מוציא אתכם במקום מאוזן?

מה מדובר?

מה נכון ללמוד ממך ומה לא נכון?

לא אמרתי לאף אחד ללמוד ממני, ואני לא יודע מי זה ''אתכם''...

אפשר גם עוף או הודו טחון, הודו לדעתי הכי טעים והכי בריא.

מטחון אפשר להכין אין סוף אפשרויות.

אפשר להכין עיסה אחת גדולה, להקפיא במנות קטנות, וכל פעם להכין מזה משהו אחר. או להקפיא מוכן, זה בד"כ מעולה.

אפשר מאותה עיסה להכין עראיס, קציצות מטוגנות, שיפודונים, קציצות ברוטב, מוסקה, לזניה בשרית, פיצה בשרית, לחמעג'ון / פוקאצ'ה בשרית, ובטח עוד כמה אפשרויות ששכחתי.

לעיסה אפשר להוסיף ירקות או לחם שיגדילו את הכמות (בעיקר משיקול כלכלי. למרות שלדעתי פרגיות הרבה יותר יקר).

אפשר להכין קציצות, ולמחרת לבשל את אותן קציצות בתוך רוטב. עונה לדרישות שלך?

המעולות -ממש טעימות וללא חומרים משמרים של קטניות שנקראות "שטראוס בקופסה" -זה לא קפוא אלא בא מוכן לאכילה בטמפרטורת החדר, כך שאפשר להוסיף לאורז (לדוגמא -עדשים ואורז כמו במג'דרה), לקוסקוס (לדוגמא- חומוס במרק של קוסקוס) ואז זה גם חלבון מלא ,מכיוון שקטניות+דגן =חלבון מלא.

אני הרבה פעמים פשוט מערבבת את הקטניות עם סלט וטחינה וזה מעולה.

פרגית במחבת

חזה עוף במחבת

שניצל

קציצות בקר

קציצות הודו

לכל אחד המקציצות אפשר לעשות כמה סוגי רטבים ואז יש ממש גיוון

נקניקיות ביתיות (אשתי מכינה ויוצא מדהים)

המבורגר מבשר טחון

קבב מבשר טחון

צלי בשר

זה בגזרת הבשרי

אפשר גם דגים

דג מטוגן

דג ברוטב

דג בתנור

סלמון

קציצות דג

טונה

קציצות טונה

ואפשר לקבל חלבון גם מקטניות

מגדרה

חומוס ביתי

קוסקוס עם חומוס

מרק אפונה

מרק שעועית

גם במוצרי חלב יש חלבון.

זה מה שעלה לי לראש כרגע.

מניח שיש עוד הרבה מאוד דברים

ככה שיש מבחר

רוב הדברים שרשמתי בבשר עוברים הקפאה בסדר גמור (גם שניצל. לא חוזר להיות קריספי אבל בסדר גמור)

השאר זה דברים שאפשר להכין יום-יומיים לפני וישמרו במקרר

מאד קל לבשל ומאד טעים.

פשוט מניחים שם חזה עוף/פרגית/ סטייק/דג עם קצת תבלינים וזה מוכן די מהר.

לא מדדתי בדיוק כמה זמן אבל נניח תגריל על עצמה גבוהה אולי עשר דק? בערך? זה עד שהוא מתחמם ואתה יכול לשים אוכל בפנים.

כשאתה מכניס, לוקח כמה דק' עד שמוכן תלוי מה הכנסת:

נניח פילה חזה עוף, 6 דק', אם היה קפוא אז אולי 8 דק', המבורגר קפוא קבבים קפואים עשר דק', כנפיים קפואות שכבר תיבלנו מראש אני אוהבת לשים לאיזה רבע שעה ויותר אבל מוכן כבר אחרי 13 דק' בערך.

דג מושט קפוא עם תבלינים, ברוקולי ושעועית, סביב 12-13 דק' למיטב זיכרוני

תודה

הרבה יותר טוב מהנינגה לדעתי ( יש לי את שניהם)

להכין לבישול או טיגון, ולהקפיא, כשמכינים זה בדיוק כמו טרי.

(קציצות/שניצלים/פרגיות מתובלות/כדורי פלאפל/ דגים וכו')

חזה עוף בסוגים שונים של רטבים (אם תרצי אפרט) ולהקפיא בצורה שטוחה בשקיות זיפלוק

בלילה של בשר או עוף טחון- כשמוסיפים לחמניה סחוטה תפוא, בצל, קישוא הביצים זה יכול כמעט להכפיל את נפח מוזיל משמעותית את המסה. ואפשר להכין מזה המון דברים.

פרגיות- לתבל ולהקפיא עם תיבול ואז רק להפשיר ולטגן או בנינג'ה/תנור.

מגוון סוגי קטניות ברורות מושרות

אפשר גם פשטידות שזה אחלה.

הטיפ הכי חשוב שלי- אם הוא ה"בעייתי" ושאר המשפחה אוכלת מגוון יותר - לקנות טרי ולהקפיא במנות קטנות (נגיד כל שקית זיפלוק עם 2 פרגיות)

פרגיות אפשר לתבל לפני ההקפאה (ואז זה להוציא שיפשיר ו2 דק מכל צד על המחבת וביי)

דגים- מפשירים יחסית מהר, תיבול בקטנה ולתנור (גם קצר). נגיד סלמון, פילה מושט/דג לבן אחר וכו.

קטניות- אפשר להקפיא מבושלות או מונבטות.

חזה עוף- כמו פרגיות. בנוסף אפשר לתבל ולעטוף בפירורי לחם, ובמקום לטגן - לעטוף אחד אחד ולהקפיא. יש מקומות שמוכרים ככה מראש (יקר)

אם זה רק הוא אוכל את החלבונים היקרים יותר, ואתם אורזים בנפרד להקפאה, זה הרבה פחות מורגש כלכלית.

וכן כמובן חיפוש ממוקד באלי אקספרס

אם תכתוב לי את מה שאתה מחפש. אנסה לחפש גם כן.

מה החלק המקורי? ננסה לעזור לך למצוא.

חפש בגוגל. חלקם גם עובדים עם יצרנים ויכולים לייצר לך בהתאמה אישית.

אם זה ברגי גלגלים. אין יותר מדי מה להתבלבל. בכל חנות חלפים לרכב יש. עולים כ10-20 שח לאחד

אם זה מכסה. תזמין מחו"ל. יש יותר מבחר ולא צריך לכתת רגליים בין חנויות כדי למצוא משהו שאתה אוהב