בס"ד
קיבלתי מסר אישי, לשנייה קפץ לי הלב.

לא, המסר האישי לא היה מהדר, הוא היה פרסומת להצטרף לעוד מאבק למען מטרה נעלה כולשהי,
יכול להיות שזה היה מחאה נגד שיחרור מחבלים? או פרסום צעדה שעומדת להתקיים למען שיחרור יונתן פולארד? או בעצם קריאה לציבור הרחב לבוא למחות על הקפאת הבנייה?

לא יודעת, ולא מימש הסתכלתי, כי המסר הזה לא היה ממנה.

זה התחיל כך, שניי חברות טובות שלמדו יחד בחטיבה, דווקא די מוזר שהתחברנו 
היא דוסית מתנחלת בנשמה
ואני סתם פריקית דתייה מהמושב.
יכול להיות שלא כל כך אם חושבים על זה.
התחברנו דרך הספרים, למען הדיוק דררך ספרי המחתרות.
בהתחלה החלפנו רשמים האם הספר הזה שווה קריאה ועל מה הספר ההוא, אחר כך הצענו אחת לשנייה ספרים שממש כדאי לקרוא וזה התפתח לחלום משותף להחזור לימי המחתרות ולהשתתף שם ולהכיר גיבורי מחתרות אמיתיים
עד שהגענו להבנה שכיום כבר אין מחתרות וזה קצת חבל, כי בטח אז היה להם נורא מעניין והם הרגישו משמעותיים.
וגילינו עוד נושאים משותפים ועוד כאלו שלא ונהיינו חברות טובות.

ואז היא הראתה לי את האתר, חדשות, פורומים, ריקטורות, פינות מעניינות, חלומי.
פתחנו ביחד ניק שאני יוכל גם להגיב ולשרשר ולחפור ולצחוק.
ובמשך אחר הצהריים רבים היא התארחהח אצלי ושנינו ישבנו ביחד בבית שלי (כי לבית שלה לא נכנסו אינטרנט וטלוויזיה לבית) וכתבנרו תגובות 'חכמות' ושנונות(או לפחות כך חשבנו שהן) ומצחיקות וטיפשיות על הקריקטורות ועל הבלוגים ועל החדשות וענו לנו שאם אנחנו אם רוצות צומי אז שנלך לצומת
וצחקנו על הביטוי הזה וכשמישהו אחר עיצבן אותנו כתבנו לו בדיוק אותו הדבר.
היינו מאושרות.

כיתה ח' הסתיימה והגיע הזמן לעבור לאולפנה.
אני נשארתי באותו מקום, שהאולפנה היא ההמשך הטבעי של החטיבה, והיא? היא עברה לאולפנה אחת בגבעה.
בהתחלה, היא באה אלי אני אליה, וכשהיא פתחה ניק והתכתבנו מלא.

ואז פתאום... יש... מבחן גדול בתנ"ך, ואז מבצע חמישית, ואז ערב הוקרה ל... ואולפיזמון, מבחן גדול במתמטיקה, וערב מגמות לשנה הבאה, והופעה, וטיול שנתי, ונטיעות, וערב כיתה, וערב שיכבה, וסמינריון של שבוע, והדכרכה, וחודש אירגון, ושבת אירגון, והתרגשות, וחניכים, ומסע סוכות, ומסע פסח, וטיול למעיין עם חברות, וטיול בצפון עם המשפחה, והחיים. והחיים שמשיגים אותך.
בשנים שאחר כך, הגיעו דרישות שלום ממנה בצורה של חברה של חברה של חברה שלומדת איתה באולפנה ואז תמיד הבטחתי לעצמי ש'אני פשוט חייבת לדבר איתה!'
אחרי שנתיים שירות, בדיוק התחלתי ללמוד לתואר, 
התארחתי בשבת אצל חברה, הוא התארח אצל חבר ומשם....
החלטנו להתחתן, הוא פגש את המשפחה שלי, היה נחמד, אני פגשתי את המשפחה שלו
ו...
הם אחים.
לא מפתיע שלא קישרתי ביניהם, מפני שהשם משפחה הזה הוא כל כך נפוץ עד שלא חשדתי אפילו קצת.
הופתעתי, אפילו שמחתי, בכול זאת - חברה מפעם.
היא-
הסתכלה עלי בהלם, החליפה צבעים
וטרקה את הדלת כשיצאה.
ובערב, התחברתי לניק הישן, של שתינו.
הסתכלתי בניק שלה לראות אם יש שם היבהוב של תקווה, ירוק.
והיה.
מיד התחלתי לכתוב לה,
"סליחה", וגם "מתגעגעת" וגם "מצטערת שנפגעת"
וכתבתי וכתבתי עם דמעות ובילבול וכעס ועצב ושמחה והתרגשות ותקווה ואכזבה.....
ולבסוף מחקתי הכול
וכתבתי רק, "את רוצה שנחזור להיות חברות?"
בנתיים כל שתי דקות אני מרעננת את הדף.

לוּאַי הָיְתָה יָד אָחוֹת

הַמְלַטֶּפֶת כְּתֵפִי לְעֵת עֶרֶב

לוּאַי הָיָה חָבֵר

עָלָיו הָיִיתִי נִשְׁעָן בְּנופְלִי

לוּאַי בֵּין בְּדִידוּת מְשַׁתֶּקֶת

עוֹד אֶמְצָא שׁוּב אֶת עַצְמִי

לוּאַי בְּלֵילוֹת הַכְּפוֹר

תַּכְרִיכֵי הַמִּטָּה יִסְפְּגוּנִי לְתוֹכָם

אֶל עוֹלָם נְטוּל אוֹר

אֶל רַכּוּת הַחֲשֵׁכָה הַמְלַטֶּפֶת

לְלֹא צְלָלִים, לְלֹא כְּאֵב

לְעוֹלָם שֶׁל שִׁכְחָה זוֹהֶרֶת

לוּאַי לֹא אֶסְתּוֹבֵב חֲרִישִׁי

חַי בֵּינֵיכֶם כְּמוֹ פּוֹסֵעַ עֲלֵי קֶבֶר

לֹא אַפְגִּין מוּעֲקוֹתַי

צַלְּקוֹתַי הַמְּדַמְּמוֹת

הַהוֹלְמוֹת שׁוּב וָשׁוּב

כְּמוֹ אֵפֶר

לוּאַי חֶשְׁכַת הַשֶּׁלֶג הָאַחֲרוֹן

תִּמְחֶה אַף אֶת דִּמְעָתִי הָאַחֲרוֹנָה

לוּאַי בְּפוֹסְעִי חֶרֶשׁ אֵלֶיהָ

אֶמְחֶה אֶת זִכְרוֹנִי מִלִּבָּהּ

בְּמַגַּע יָד חִוֶּרֶת

הַמְלַטֶּפֶת צְרָחוֹתַי

אֶפְסַע חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ

עַל עומֶק שְׁאוֹל

דִּמְיוֹנוֹתַי

אָשִׁיר רַק הֵד

שֶׁל זִכָּרוֹן יָשָׁן נוֹשָׁן

מַחְבֶּרֶת מַצְהִיבָה

הָאוֹגֶרֶת אֶת שִׁירַי

אֶת לִבִּי הַמְּרַטֵּט

הָרָוּוּי נָהָר וָדָם

שֶׁל אֵשׁ וְשֶׁל קֶרַח

וְאֵינְסְוֹף שֵׁדִים מַכִּים

הַנּוֹשֵׂא מַרְאֵה פָּנֶיהָ

כְּמוֹ לִגְיוֹן שֶׁל מַלְאָכִים.

כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל נֶעֱלָמִים אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל הַשָּׁלֵם שֶׁנֶּעֱלַם מִמֶּנּוּ.

עַל עוֹלָם שָׁלֵם שֶׁל אֲנָשִׁים שֶׁבֶּאֱמֶת חוֹשְׁבִים שֶׁהַכֹּל אֲמִתִּי. אֲבָל לְכוּ תֵּדְעוּ.

וְהַיְּדִיעָה תִּגְרֹם לָכֶם לִכְאֵב.

אָמְרוּ כְּבָר שֶׁמּוֹסִיף דַּעַת מוֹסִיף מַכְאוֹב

אֲבָל מָה קוֹרֶה עִם חֹסֶר יֶדַע.

שֶׁאָדָם חַי בְּלִי לָדַעַת שֶׁיֵּשׁ תְּרוּפָה.

שֶׁהוּא רוֹאֶה נֶעֱלָמִים וּשְׁלֵמִים בָּרְחוֹב וְהוּא לֹא מַבְדִּיל בֵּינֵיהֶם.

שֶׁהוּא מַעֲבִיר יוֹם וְעוֹד יוֹם וְהַיָּמִים נֶעֱלָמִים

וְהַשְּׁלֵמִים נִרְאִים לוֹ מְלָאכוּתִיִּים.

אָז הוּא בּוֹחֵר אֶת 1+1 וְלֹא מֵבִין לָמָּה הוּא לֹא שָׁלֵם.

זֶה הַמִּסְפָּרִים.

הֵם יְכוֹלִים לָלֶכֶת לְאִבּוּד.

לִפְעָמִים בָּא לִי לִהְיוֹת נֶעְלָם

כִּי כְּשֶׁאַתָּה נֶעְלָם

אַתָּה לֹא יָכוֹל לְהֵעָלֵם.

קמת בבוקר

אבל אתה ממש

חושב שמיותר

בשביל מה?

לא רוצה יותר

כמו עץ שיבש

החלום נגמר

קבור עמוק באדמה

פתאום קול מתעורר

משהו מתחיל מחדש

אתה לא מיותר

בריאה חשובה בעצמה

תחיש תמהר

לבית מקודש

איך שאתה

המלך רוצה בתפילתך

שוב אני מאחר

את רגילה לחכות לי

תמיד פה

הרוח מתחילה קצת קר

את לא זזה

זה מציק רק לי כנראה

הבאתי פרחים

לא בשביל להיות מנומס או שלא תכעסי

כי אני רוצה

אחליף את הישנים שכבר יבשו

מחכה שתדברי

שתשברי את השקט

אבל את לא מדברת

את מחכה

אז אני שובר את השתיקה המעיקה

מספר לך על החיים וכל מה שעבר עלי

מהפעם האחרונה שדיברנו

תמיד היית ככה שקטה אבל עם הזמן זה כבר מרגיש מוגזם

עכשיו אפילו יותר

זה כבר מרגיש כמעט לבד

ואני אומר לך את זה

שעות כבר כאן

הרגל נרדמת

השמש שוקעת

אני קם מארגן קצת מסביב

מנקה

מדליק נר

חושב קצת ומדליק עוד כמה

מתכופף לחיבוק ונשיקה

יוצא בצעידה לאחור

גונב עוד מבט בשם שלך

סגן דוד גולובנציץ ז"ל

בְּעֵת כְּחֹל שָׁמַיִם הוֹרִיק,

נָשָׂא אֶת מַבָּטוֹ לַמֶּרְחָק,

חָגוּר אֵפוֹד, מַבָּטוֹ דָּרוּךְ,

סוֹחֵב עַל שִׁכְמוֹ מַשָּׂא קְרָב.

כְּנוֹשֵׂא שֵׁם מֶלֶךְ חֲדוּר תְּהִלָּה,

יְפֵה תֹּאַר וְזִיו תִּפְאָרָה,

יָדַע לְשַׁלֵּב יַחְדָּו בְּחֶדְוָה

יַד מַלְכוּת וְיַד תּוֹרָה.

כְּגִבּוֹר אֲרִי מְשַׁחֵר לַטֶּרֶף,

כְּנֶשֶׁר יַגְבִּיהַּ מָעוֹף,

לוֹחֵם נוֹעָז, מִתְאַמֵּן לְלֹא הֶרֶף,

רִאשׁוֹן הוּא תָּמִיד לִתְקֹף.

וּבְעֵת חַמָּה הִרְכִּינָה רֹאשָׁהּ,

נָדַם אַף צְחוֹקוֹ לָעַד,

וְאִלְּמִים נוֹתַרְנוּ, אֲחוּזֵי גַּעְגּוּעִים,

עַל מַלְאָךְ-אָדָם שֶׁאָבַד.

מְפַקְּדִים וּקְצִינִים סָפְדוּ וּבָכוּ

על אוֹתוֹ עֶלֶם חֵן מְיֻחָד,

מְפַקֵּד וְקָצִין מִצְטַיֵּן – הֵם אָמְרוּ –

שֶׁהִוָּה לְחַיָּלָיו דְּמוּת אָב.

וְהָעוֹלָם כְּמוֹ נָמוֹג,

נֶעֱצַר סִבּוּבוֹ

עֵת הָלַךְ דָּוִד וְלֹא שָׁב.

אֲבוּדִים וּבוֹכִים,

נָשָׂאנוּ עֵינֵינוּ,

כּוֹאֲבִים לֶכְתּוֹ לַשָּׁוְא.

ככה החיים

אומרים שעל כל אדם1 שנפטר אי שם

נולדים 2 תינוקות בעולם

על כל זוג שמתגרש

יש 4 שזוכים להתקדש

מרקבון

צומחת פריחה

ורק אחרי שיודעים עלבון

יודעים גם מהי שמחה

אחרי  כל שקיעה ארוכה

יש זריחה מאירה

יש שזוכים לקבל

מזה או מזה בנפרד

ויש כאלה

שזה בא להם מעורבב

אחיין חדש

אבל סבוש נפטר

היא ובן זוגה עוד רגע קט מתקדשים

אבל מישהו ממשפחתה על סף גירושין.

ובמצב כזה

לאיזה רגש נותנים את הבמה

הרי שניהם באו באותה שניה

זה נקרא להקדים תרופה למכה?

לערבב עצב עם שמחה....

אני יודע שאני צריך לחכות

אבל אני כל כך בודד בתוך הראש שלי.

אני יודע שאני צריך לחכות

אבל אני מפחד מהחשכה.

אני יודע שזאת לא אהבה.

אני יודע שזה בדידות.

ואני יודע שיש לי מספיק כוחות בשביל לחכות עוד.

אבל מתי אוכל להביט בעיניים

ולהגיד שאת הדבר הכי יפה בעולם?

האם יש לזה סוף?

האם אהבה זה יותר מהתפשרות לטובת הבדידות?

כשזה זה - זה זה.

וכשזה משפט נדוש - זה משפט נדוש.

לא צריך להיות גאון בסטטיסטיקה כדי לראות כמה גירושים פיזיים ורגשיים יש.

לא צריך להיות מומחה בלוגיקה בכדי להבין שאף אחד בעולם לעולם לא יוכל יבין אותך באמת.

אבל אולי להיות מתמחה באמונה.

בלהיות רומנטיקן פתי.

אולי זה בעצם התקווה.

לזנוח את השכל

לשים בצד את הביקורת

ופשוט להיות פשוט.

אבל לא בא לי להיות פשוט.

לא בא לי פשוט לחיות.

לא בא לי להיות פתי.

אבל גם לא בא לי להיות חכם

לא רוצה להיות ציניקן שלא נהנה מהעולם ותמיד עסוק במחשבות של חי בסרט

לכן אני לא יודע כלום.

כי לא משנה מה אחשוב.

גם זה הבל.