התנגשות הציוויליזציות: חכמת יוון כנגד התורה
חכמי יוון גילו פן אלוהי נצחי המסתתר מאחורי המציאות, המתבטא ביחסים מתימטיים טהורים, צורות גיאומטריות, הרמוניות מוזיקליות ולכידות לוגית. אך התורה טוענת שהאלוהות היא אפילו משהו יותר מסתורי ופרדוקסלי
חנוכה מציין כמובן את נצחון היהודים במלחמה נגד השלטון היווני בארץ ואת נס פך השמן שארע להם. המלחמה עם יוון היתה מיסודה מלחמת תרבות – 'התנגשות ציוויליזציות' בין עולם התורה והיהדות לבין תרבות יוון וחכמתה. זו גם הסיבה לכך שדוקא מלחמה זו נקבעה כחג לדורות: המתח הרוחני בין היהדות והיוונות לא יושב באותה מלחמה, ומהווה התמודדות מתמשכת על פני כל הדורות.
עם זאת, הקונפליקט בהחלט משנה את צורתו לאורך הזמן. האימפריה ההלניסטית איימה על קיומה של היהדות והיה צורך לדחותה בשתי ידיים – להגדירה כחושך שהאור צריך לנצחו. אך כשזו חלפה מן העולם ונותרה רק הפילוסופיה התחלף יחס הדחייה ביחס של בירור. חכמת יוון לא סומנה עוד כחשוכה בתכלית אלא כמזיגה של אור וחושך שיש להבחין ביניהם. למעשה, חז"ל רמזו כי אחרית הקונפליקט עמה יהיה שילובה במסגרת התורה. "יפיותו של יפת (אבי יוון)", הם קבעו, עתידה "לשכון באהלי שם".
גלגולו העכשווי של העימות עם חכמת יוון הוא מול המדע המודרני, ובהרחבה, מול הרציונליזם המערבי בכלל. מה יכולות לתרום הקבלה והחסידות לסוגיה זו היום?
אלוקי הפילוסופים
מפגש עם הפילוסופיה היוונית, שלא לדבר על מכלול המורשת ההגותית שיצאה ממנה, מותיר רושם עז על כל המתעמק בהן. מוסכם כי ההתפתחות מתמונת העולם המיתולוגית והמאגית להגות הפילוסופית המופשטת – הידועה כמעבר ממיתוס ללוגוס – הייתה פריצת דרך מחשבתית ממדרגה ראשונה. יתרה מכך, קשה להמנע מהתחושה שהיא חשפה מימד אלוקי במציאות, הן ברובד המחשבה הטהורה והן במערכת הסדורה להפליא של חוקי הטבע שגילתה.
ובכן, תשמחו לשמוע כי לפי הקבלה המעבר ממיתוס ללוגוס אכן חשף פן אלוקי בהוויה. התרבות המיתית והמאגית שקדמה לפילוסופיה היתה משוקעת בעולם הזה, הלומה בידי רשמי החושים שהוא מרעיף ועיוורת למקור האלוקי שלו. המלה 'עולם' עצמה מוסברת בקבלה כנובעת מלשון העלם: העולם מעלים את האלוקות שבראה אותו ושוכנת בו. כאשר נבטה ביוון התודעה הפילוסופית, היתה בכך הבקעה מרשימה מבעד להסתכלות החיצונית של המיתוסים, חשיפת מרחב נסתר של אמת נצחית הנח מעבר למסך התופעות. יחסים מתימטיים טהורים, צורות גיאומטריות, הרמוניות מוזיקליות, לכידות לוגית – כל אלו מהווים אמת אלוקית גבוהה ועל-זמנית המסתתרת מבעד למסווה העולם הזה, שחכמי יוון גילו אותה.
רעיון זה מומחש בקבלה בנוסחה הגימטרית לפיה המלה 'עולם' שווה 'כלי א-להים', כאשר כלי פירושו לבוש. העולם הוא כמו לבוש המכיל את האלוקות ומסתיר עליה, והפילוסופים היוונים הסירו לבוש זה וחשפו את שם אלוקים המסתתר בעולם. אהבת החכמה של הפילוסוף, היציאה המיסטית מהמערה האפלטונית, החלפת החושים בהכרה – כל אלו הם אספקטים של המעבר מ'עולם' ל'אלוקים'.
הסתכלות זו במהפכה הפילוסופית היוונית מגלה מימד מפתיע של דמיון ואחווה בין היוונים ויהודים. בהשוואה לעולם המיתוס הארצי לפנינו שתי תרבויות שעצרו מלתור אחרי עיניהם וביקשו להתעלות מעל כבלי הגשמיות והחושים אל מישור רוחני המסתתר מאחוריהם. אחווה זו מקבלת איור יפהפה בסיפור המקראי אודות שם, חם ויפת. מסופר שלאחר המבול השתכר נח ונרדם ערום באהלו. חם ראה את ערוות אביו, לא כיסה אותו ויצא לספר לאחיו. נכנסו שם ויפת יחדיו לאוהל, צעדו אחורנית כדי לא לראות באביהם וכיסו אותו בשמלה. והנה, חם הוא אבי כנען, מצרים וכוש – ארצות המסמלות יותר מכל את התרבות המיתית-מאגית, יפת הוא כאמור אבי יוון ושם הוא אבי היהדות. אידאל הצניעות נובע מהרגשה כי העיקר שבאדם הוא פנימיותו ולכן כדי להעתיק אליה את המבט יש להצניע את החיצוניות. חם איש המיתוס השקוע בארציות העולם הזה לא היה רגיש לכך ולכן הותיר את האב בעירומו; שם ויפת אנשי האמונה והחכמה ראו את צלם האלוקים המסתתר בו ולכן כיסו אותו.
שני שמותיו של הבורא
חכמת יוון גילתה איפוא את האלוקים שבתוך העולם. אך לפי הקבלה השם א-להים אינו ממצה את האלוקות אלא מבטא רק בחינה אחת מתוכה. הבחינה השניה מגולמת בידי השם המפורש בן ארבע האותיות, שם הוי'ה (הנכתב בדרך כלל ה' ונהגה 'השם'). על מנת להשלים את ציור היחס בין חכמת יוון והיהדות יש להבין מה בדיוק היחס בין השמות.
המלה אלוקים פירושה בעברית פשוט כוחות, או לחילופין דיינים בשר ודם (כלומר, בעלי כוח ומרות). מלת רבים זו הושאלה והפכה למלת יחיד לתיאור בורא העולם. הבחינה המגולמת בידי שם א-להים היא הפשטה והאחדה של כוחות ארציים לכדי כוח נסתר ומקיף כל אחד. שם א-להים מסמל ביהדות את מידת הדין והחוק – הסדר האלוקי השוכן בטבע וצריך לשכון בקרב הבריות כדי לנהל חברה תקינה. מסיבות אלו הוא מייצג את הנוכחות האימננטית של הבורא, היותו שורה בתוך הטבע. ההמחשה העתיקה לכך היא שהמלה 'א-להים' היא גימטריה של המלה 'הטבע' – בה"א הידיעה דווקא, הטבע כפי שנודע בידי ההכרה האנושית והופשט מחיצוניותו (טבע סתם זה אלים, מלה שאין לה משמעות גבוהה יותר).
שם הוי'ה מבטא רובד גבוה יותר באלוקות, הרובד הטרנסצנדנטי בבורא השורה מעל ומעבר לטבע. בניגוד לשם א-להים, שם הוי'ה הוא שם יחיד ושם פרטי. הוא מבטא רובד גבוה ועצמי יותר באלוקות הנח מעבר לרובד הדינים והחוקים ומבטא את רצונו והעדפותיו הייחודיות. זהו הרובד המתעניין במצבו האישי של האדם ואליו האדם פונה בתפילה. בעוד רובד החוקים ניתן להשגה מסוימת בידי השכל, רובד עצמי זה מכיל תכונות נשגבות ובלתי-נתפסות באמת. הוא מבטא ביהדות את מידת הרחמים של הבורא – יכולתו לבטל את חוקי המשפט והטבע, לטרוף את הקלפים המוכרים ולהחדיר למציאות נסים ושפע שלא לפי חוקיות כלשהי.
יכולתו של הבורא לאחוז בשני שמות אלו – להיות בו-זמנית גם כוח אוניברסלי מופשט וגם בעל עניין אישי ואכפתי בבני האדם, גם משהו וגם מישהו – מכונה היותו נושא הפכים. תכונה זו היא התגלמות פלא האלוקות, היותה חומקת מבעד כל הגדרה מגבילה. למותר לציין שחכמת יוון הרציונליסטית אינה סובלת פרדוקסים שכאלה. הופכיות כלשהי שוברת את העקביות הלוגית שהיא שואפת אליה ומאיימת להשליכה מההיכל הפילוסופי של השכל הישר חזרה לפרא ההפכפך של המיתוס. מסיבה זו, אף שקנתה לה אחיזה בשם אלוקים, לא נפתחה התודעה היוונית לרובד המגולם בשם הוי'ה. האלוקות שתפסה היא כללית, אדישה, חסרת-פנים –"מניע בלתי-מתנועע" המרחף במרומים ואינו חפץ בקשר עמנו.
מוגבלות הלוגיקה היוונית מומחשת בידי הגימטריה לפיה 'הגיון' שווה 'כח הגבול', מושג קבלי המבטא היצמדות לחשיבה לינארית ודיכוטומית. המושג ההופכי לו מכונה 'כח הבלי גבול', ביטוי שניתן לתרגמו חזרה לתחום ההגיון בשני אופנים: הן כ'בלי הגיון', והן כ'הגיון לבי'. האמונה בה' היא מצד אחד חסרת הגיון, אך מצד שני מבטאת הגיון דק ועמום יותר – הגיון לב החש כי תפיסת האלוקות המופשטת, גבוהה ככל שתהיה, היא גם מוגבלת ומגבילה.
והנה, כפי שהמלה עולם היא בגימטריה כלי א-להים, כך גם השם 'א-להים' הוא בגימטריה 'כלי הוי'ה'. תפיסת הבורא כאלוקי השכל והסדר מסתירה את הפן הפלאי שלו בדיוק כפי שתופעות הטבע מסתירות את הפן הראשון. התרכזות רק בו, לפיכך, יכולה להיות דבר מוגבל ומשעבד כמו המיתולוגיות החיצוניות, מכשול המונע מבעדנו להתקדם ולתפוס (או יותר נכון, לתפוס שאנו לא תופסים) את מלוא החידה האלוקית. מסיבה זו, למרות האחווה שבהחלט שוררת בין שם ויפת, זוהתה חכמתו של האחרון גם כשלילית: שכלתנות קרה המצננת את עבודת ה', ממעטת את דמותו ומובילה לכפירה בו.
ה' הוא האלוקים
המהלך שסקרנו אינו שלם ללא ההבנה כי לפי האמונה השלמה "הוי'ה הוא הא-להים": שני שמות הבורא מתארים מציאות אחת ויחידה, וכך יש לחוותם. בהקשר שלנו, משמעות הדבר היא שיש להרכיב תמונת עולם אינטגרטיבית המשלבת בין התורה והמדע.
שכן השניים זקוקים זה לזה. המדען סטיבן ויינברג כתב כי "ככל שהיקום נעשה יותר מובן כך הוא נדמה יותר חסר-תכלית". אמירה זו הינה שיא גילוי האלוקים ושיא הסתרת ה'. היא ממחישה כיצד נאמנות לאלוקים המדעי בלבד מוביל לחוויה טרגית של חוסר-משמעות. שילוב בחינת שם הוי'ה בתמונת העולם המדעית יכולה להחדיר חוויה של פשר ויעוד לחיים המדעיים המודרניים. מהכיוון השני, צירוף הידע המדעי לתמונת העולם התורנית יעצים את ההכרה בנוכחות האלוקות בטבע וימחיש כיצד היא שוכנת בכל פרטי המציאות. איחוד התורה והמדע לא רק יחבר את שני שמות הבורא, אלא גם ישחזר את האחווה האבודה של שם ויפת וישיבם לעבדו שכם אחד.
