עבר עריכה על ידי אלומה בתאריך י"ד בניסן תשע"ד 01:57
שיניתי משפט מהקע המקורי ומשפט אחד הורדתי. אבל... נשרוד
אוטובוס ארוך וירוק של אגד עבר למולי, משום מה הסתכלתי פנימה, הייתי בשוק, קצת אחרי באמצע- מיטל ישבה.
היא, העיינים העמוקות, החיוך המשגע, ו ...הכובע החורפי. היא ישבה שם לבד.
האוטובוס כבר כמעט חלף,אך פתאום- כאילו מישהו לחש לה באוזן שאני שם- והיא הסתובבה. היא קלטה אותי.
נפלתי אל תוך עייניה, היא אל תוך עייני. האוטובוס חלף.
מזל שהיה ספסל מאחורי, אם הוא לא היה שם הייתי עכשיו בדרך לבית חולים, פשוט התמוטטתי.
הכל חזר אלי, כל מה שכ"כ ניסיתי לשכוח.
זה היה דרור. ..כן, דרור. ..
הוא הציע שניפגש.
" אתה במקרה רועי? "
" ואת מיטל. "
" שלום! " ואז החיוך, אותו חיוך משגע, חיוך שהיה שייך אז רק לשני אנשים בעולם.
הכל רץ לנו, טס. היינו מאושרים. שנינו כבר ידענו שזה זה.
ואז. ..אז הגיע אותו אסון. ..באסון בנורא ההוא. ..
" הלו, רועי? "
" כן, אמא. מה נשמע? איך בבית?"
" רועי, בוא הביתה. "
"מה? אמא, באמת?! היום רק יום שני, השבת אני חוזר ו ..."
" בוא הביתה עכשיו. ומהר. "
" אמא? ?? הכל בסדר???"
" בוא הביתה. "
נשמעתי לקול התקיף. ארזתי, ויצאתי מהישיבה. תוך שעה וחצי הייתי בבית.
" רועי" היא פתחה, הסתכלתי עליה, ראיתי שקשה לה. היא הפנתה אותי אל המחשב, על המסך הייתה פתוחה כתבה: " חילופי אש בגבול עזה, שני חיילים נפצעו. חייל נוסף נהרג. "
ואז היא הפכה למילים את מה שכבר הבנתי.
" דרור. דרור- חבר שלך. נהרג. "
המחשבות טסו לי בראש. מהרגע הראשון שזכרתי אותו, מהרגע הראשון שהיינו יחד.
דרור בגן. ..דרור בבית ספר. ..דרור בבר מצוה. ..דרור בחטיבה...דרור בתיכון. ..ואז הפרידה- אני לישיבה. הוא לצבא...
דרור. דרור האמיץ, דרור ששום דבר לא מרתיע אותו, דרור שמקשיב תמיד, דרור החבר הטוב,דרור האוהב והאהוב, דרור המבין, דרור המסור, דרור הכל יכול, דרור הבילתי מנוצח. ודרור עם החיוך המשגע, דרור עם העיינים העמוקות. דרור. ..סרבתי להאמין.
ואז בהר הרצל, ההלויה.
עמדתי שם ליד מיטל. הייתי אדיש להכל.
ואז הצעקות שלה שם, מול הקבר הפתוח. .. " דרור! דרור! אח שלי! אל תלך..."והיד המושטת אל החלל...
נשברתי אז סופית.
השיבעה.
אז היא התחילה עם הכובעים. הכובעים החורפיים האלו בשיא הקיץ. היה לה קר, קר מבפנים.
ואני...אני לא יכלתי. לא עודדתי, לא ניחמתי.
הפרידה הראשונה, זה היה אני. ישבנו בגן סאקר. הבטתי בעיינים, בעיינים של דרור. ו ...בכובע החורפי.
" מיטל, אני חושב שאנחנו צריכים הפסקה. .."
כאב לי לראות את העיינים האלו נשברות, אבל לא יכלתי יותר. הייתי חייב להתנתק, לא העזתי להתמודד.
אחרי חודשיים היא התקשרה. היא רצתה שניפגש שוב, ליד התחנה המרכזית בירושלים.הסכמתי.
נפגשנו שם,היא הובילה אותנו להר הרצל,אל דרור.
" אתה רואה" היא אמרה. " הקבר פורח, דרור רומז לנו! דיי! " שמתי לב שהכובע החורפי נעלם.
היא התגברה,אפילו החיוך חזר. אבל לי עדיין היה קשה.
" רועי? אתה יכול היום? "
"לא."
"רועי, יום שלישי שבוע הבא? "
"לא"
"רועי? אולי מחר? "
"לא"
הפרידה השניה.
היא הבינה את הרמז, את הרמז שכ" כ לא רציתי שהיא תבין. רציתי שהיא תמשיך לנדנק לי, ו ...אולי, אולי זה יעזור לי ובסוף אני אתגבר.
הפסקנו לדבר. זאת הייתה תקופה קשה.
אבל מזל שהיה לי עסק עם מיטל, עם אחת מהזן של דרור, אחרי חודש וחצי היא שוב התקשרה. חזרנו להיפגש.
כמה דיבורים היו לנו אז,כמה חלומות. כבר כמעט החלטנו.
אבל אז- הרסתי.
" מיטל, אני צריך הפסקה. ו ...אל תחכי לי. .."
מה לעשות, אני לא מהזן של דרור, לא מתאושש כ"כ מהר. היה לי קשה להמשיך, העדפתי לברוח...
והפעם האחרונה שראיתי אותה- בהזכרה. היא שוב חבשה את הכובע החורפי. ידעתי שהפעם זה בגללי.
שברתי אותה. שברתי את הפרח האחרון מהזן הנדיר הזה.
הייתי צריך לתקן, כבר מזמן. אבל פחדתי, לא העזתי. רציתי פשוט לשכוח מהכל, לא רציתי שוב להיפגש עם הכאב, עם הגעגוע, עם החסר.
עברו מאז כמעט שנתיים.
העיינים של דרור הביטו בי לפני כמה דקות.
העיינים העמוקות האלו, העייניםמהישרות.
דרור דיבר מתוכם. הוא אמר לי לעשות מה שצריך, מה שאני יודע שצריך. אפילו רק בישבילו... רק בשבילו. כמו שהוא אמר תמיד...
חייגתי.
תווווו. .. תוווווו. ..
" הלו? ".
