החיים שאנחנו חיים כאן זה לא בשביל שנרוויח דברים. ואנחנו לא נדפקים, זה גישה לא טובה לפי דעתי (למרות שהיא נכונה חח, סתם.)

יש אנשים תותחים דוסים, כדי שיוכלו לעזור, ולתקן את המקומות שקשה בהם יותר.

ולא לעזוב את הכל! זה רצון לעבוד את השם, זה לא להידפק מכל דבר אפשרי, חס וחלילה!

ב"ה.

אם המטרה היא להנות הנאות פיזיות וכל היום רק לרדוף אחריהם כל היום אז נכון.. אנחנו מפסידים. אבל

אם אנחנו רוצים חיי משמעות ניצחית ואמיתית חיים של אמת שבהם יש הרבה מקום להנות מהעולם וממה שהוא מציע אבל בקדושה ולא כמו בהמות!!אם אנחנו מחפשים ערכים .. ולהיות טובים יותר ולשאוף.. ולהיות קרובים יותר אל הקב"ה.. שברא את העולם ויודע מה הכי טוב עבורנו ואם אנחנו קצת מוצאים את האף מהחומריות וההנאות של העולם הזה נגלה  שגם אנחנו באמת רוצים את הטוב הזה את אמת הזו ויודעים שהכי טוב לנו להיות כאלה ..

עובדה שכשח"ו משהו קורה כולנו פונים לקב"ה.. בדבקות ומכל הלב.. למה??

כי אנחנו יודעים בעומק שלנו שזו האמת !!וכל השאר שטויות..סתם ניצנוצים חולפים..

חזק ואמץ ילד.. תרצה את הטוב ותמשיך לשאול ולברר.. לא בטרוניה אלא באמת כדי להבין ותגיע רחוק! מבטיחה..

ת'אמת , לא הבנתי למה את מתכוונת "דוסים".

אני אישית ממש לא אוהב את הפילוגים האלה בעם ישראל למרות שהם על פניו
ניראים נצרכים.

אמממ...כן דוס , לא דוס... - לא יודע.
אנחנו צריכים לשאוף להיות יהודיים שעובדים את ה' מאהבה ומיראה -
זה דוס?
אם כן - אז....אני "דוס".
לא - אז... אני לא "דוס".

אם התכוונת לדוס במובן של עובד ה'...
אז - ממש לא עדיף לעזוב הכל.
אני אישית הגעתי למסקנא ברורה ממש שהיהדות זו הדרך.
עם כל ה"קשיים" שיש בה ו...שמרויחים בה הכי הרבה!
ככה שלעזוב את הכל ממש לא לדעתי...
אם יש בעיות , קשיים - מתודדים איתם.
עם ישראל , אף פעם לא יצליח להיות בין הגויים בלי שיקבל "מכות" מהם שזה מיד השם.
עייני בהסטוריה הארוכה שלנו - ספר שופטים , חנוכה , שואה...
אנחנו עם נבדל מבין שאר האומות , כן נולדנו וכן נשאר.
מי שנדפק כאן - זה האלו שהולכים לחפש להם את ה"תרבות" המגעילה של הגויים.
להיות יהודי זו זכות - לא חובה!
יש להו תרי"ג מצוות ולא תרי"ג בעיות.

אם התכונת "דוס" מבחינת "חרדי" - קבוצה בעם ישראל.
כל אחד מתחבר לקבוצה שהוא הכי מרגיש שייך אליה.
לדעתי - לא צריך את כל הפלגים האלה.
חרדי , חרד"ל , דתי לאומי , דתי , דתי לייט , דתל"ש , מסורתי , חילוני , ויש עוד...
דיי - אני י-ה-ו-ד-י ששואף להיות עובד ה'.
אם כולם היו מגדירים את עצמם כקבוצה אחת - עם ישראל היה נראה במצב הרבה יותר
טוב , פחות "שנאת חינם" ויותר "אהבת חינם".

חנוכה שמח!!

אנחנו צריכים לדעת להלחם על העקרונות שלנו!!!

לא להתייפיף ולהכנע ללחצים שמפעילים עלינו... צריך להלחם עד הסוף אפילו על הדברים הקטנים ביותר... גם אם כל העולם יהיה נגדינו!!!

אשריך.

אשרי האנשים שעובדים ונלחמים חזק על העקרונות שלהם, למרות שזה לא תמיד קל!!!

‎‎בס"ד ליקבה"ו

לא הבאתי את השאלה מכיוון שהקטע הבא הוא רק חלק קטן מהתשובה:

אנו נוטים לדמות בנפשנו שלחילונים יש את העולם הזה, ואילו לנו, במקרה הטוב, נותר "רק" העולם הבא. זו תפיסה שאני אישית עדיין תקוע בה לפעמים. אבל ברור לי שהיא מוטעית. אם נפתח לרגע, אבל רק לרגע, את העיניים ונסתכל אל העֶבֶר השני כמו שהוא נראה משם, ולא כמו שהוא נראה מפה, נבין את הטעות האיומה שלנו.

אני יכול לספר לך שיש לי קרובת משפחה חילונית (אבא שלה יצא בשאלה) כבת ארבעים. מבחוץ הכל נוצץ. היא מופיעה כל ערב שבת. היא גם נראית לא רע. חיוכים לכל פינה. יש עוד משהו שחסר בחיים? אבל שכחתי לציין על הדרך שיש לה גם פסיכולוג. כן. אני נבהלתי כששמעתי את זה, אבל אבא שלי הסביר לי שזה די מצוי. כן זה מצוי אצל חילונים, ובכלל בתרבות המערבית שלכל איש יש פסיכולוג. בעבר לכל איש היה שם, ושמו של האדם הוא תפקידו (כדברי הגמרא בברכות). היום, משאבדו השם והתפקיד, בא במקומם הפסיכולוג. נתון נוסף שכדאי לציין- אחוזי הצריכה של גלולות נגד דיכאון בארצות המערב. לדאבוני אני כבר לא זוכר את השיעור, אבל כשאמרו לי אותו, הייתי צריך להחזיק את עצמי חזק מהכסא לא לפול. (לאחרונה נאמר לי שחוקרים מעריכים שהעולם הולך ושוקע לתוך דיכאון. זאת למרות שמדובר בדור הכי נהנתן שהיה...)

קראת את "מקימי"? היא מתארת את זה היטב. כשהיא התמנתה להיות אחת מהשורה הראשונה של הבוהמה החילונית הנוצצת, באו אליה הותיקים ואמרו לה משהו בסיגנון של: "מעכשיו יתחילו החיוכים מבחוץ. מבחוץ. לא מבפנים". והעניין מובן.

לעומת זאת, אם נסתכל על אדם שהולך באמת ובתמים אחרי ה' אלוקיו, משתדל לעובדו תמיד, ומתוך שמחה (כפי שכותב הפסוק, שהקללות יבואו "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה", אנחנו חייבים לעבוד מתוך שמחה, אחרת זה לא זה!), נראה אדם שעולמו הזה ועולמו הבא בידיו. הוא מאושר. בדיוק כמו שנאמר בתהילים: "אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". וכבר ידועה דרשת חז"ל: "אשריך-לעולם הזה. וטוב לך לעולם הבא". אך יש כאן חידוש גדול יותר שאנו לא שמים לב אליו. בהתחלה, מה נאמר על ירא ה'? עליו נאמר רק "אשרי". ואשרי, אמרנו, זה בעולם הזה. כלומר, השכר הראשוני שהוא מקבל (והוא רק הפירות, שהרי הקרן נשמרת לעולם הבא) נמצא בעוה"ז. לפני הכל, ירא ה' מרויח בעולם הזה. מדוע? הקב"ה ראה את התורה, ומתוכה ברא את העולם. התורה היא הדרך הנכונה להשתית בעולמנו משפט וצדקה של אמת. למי שיש את המתכון הזה, יש בידו את המפתח לכל דלתות העוה"ז, ואת מפתח המאסטר לעולם הבא. נראה לי שחבל לזרוק את מפתח האפס היקר הזה...

עד כאן מחברים מקשיבים.

אני מרשה לעצמי להוסיף עוד קצת, בע"ה.

ישנה עוד סיבה שבגללה מי שעובד את ה' מתוך שמחה, נהנה בעולם הזה, ומי שלא עובד לא נהנה. ה' נטע בכל איש מישראל נשמה. נשמה מיוחדת שנחצבה משמי מרום. לנשמה הזו, שהיא חלק אלוקי ממש, יש רצונות. לנשמה, בניגוד לנפש הבהמית שבתוכנו (שחפצה בתאוות וכו'), יש שאיפה למים חיים. יש לה שאיפה לקדושה. יהודי שלא שומע לזעקות נשמתו המשוועת למים בארץ ציה, יקבל בהפוכה. הנשמה תשדר לו דיכאון, היא תשדר לו עצבות. הוא ירגיש שכל מה שהוא מכניס לעצמו רק מכניס אותו עמוק יותר לתוך הביצה. הוא יכול להתעלם מזה ע"י עוד תאוות ועוד רצונות נמוכים (שבהתחלה הוא עלול לחשוב שהם יספקו אותו), אך הניסיון מורה שזה טוב להתחלה. אחרי כמה זמן הוא מרגיש לאוּת ודיכאון. הוא יכול לפרש את זה כסתם משהו. אך הוא יכול להבין את הדבר כפי שהוא באמת. הנשמה זועקת.

אם לא נשמע לשוועת נשמתנו, רק נזיק לעצמנו.

המצוות הן הן המרגוע לחיינו בעולם הזה. בלעדיהן היינו כבר מזמן שקועים בחושך מוחלט.

חנוכה מאיר ושמח,

עמישב

בס"ד ליקבה"ו

לחילונים אין לא עולם הזה ולא עולם הבא, לנו יש את שניהם.

איך, למה, מי אמר? תקראי בפנים.

תראי , ה"עצבים" שלך על זה שנולדת "דוסית" [שאגב - הרבה מאוד מהאנשים שם הם אנשים טובים מאוד]
יכולה לבוא משני סיבות - שניהם סותרות אחת לשניה - האחת טובה והאחת לא - האחת הרסנית והשניה בונה -

* את רוצה לרדת ברמה הדתית וקשה לך לעשות את זה בתור "דוסית" אז את רוצה לברוח מ"הדוסית"....
* את מתחברת , מתקרבת יותר לה' דרך הדרך שאינה "דוסית". רוצה לעבוד את ה' בהנאה , בכיף!

תבחיני טוב טוב בסיבה האמיתית שלך!!
אם זה בא מהכיוון הראשון - תברחי מזה מהר. יש ב"ה הרבה דברים לעשות , להתנדב ולתת גם בתור "דוסית".
אם זה מגיע מהכיוון השני - לכי על זה. מותר לך לא להיות "דוסית" בשביל להתקרב לה'.
זו דרך מצוינת!! זו דרך התורה! ללכת אחרי הלב שלך לעבודת ה' האמיתית שאת מתחברת אליה....

רק דבר אחד אני מזכיר לך - תבדקי טוב טוב מאיזה כיוון הענין בא.
אל תעבדי על עצמך! תלכי אחרי האמת - תגיעי בעז"ה - למטרה קרוב לה'.

בהצלחה!!
שבת שלום!!

תשמעי להיות דוסים זה מאוד!קשה לעעבוד את 'ה יתברך!זה משהו אין סופי קשה!!ההרבה נסינותת!אבלל זה הכייי טווב!!לנוו!!אין מי שלא חיי את 'ה מסכן!!הוא חושב..שהעולם הזה רע!אבל העולם זה טוב..טלוי איך מסתכלים על זה!!!..

שבת מבוורכת מלאה שמחה!!שפפע.!!

לא אהבתי בכלל את השירשור...

למה להחדיר לכולם שאנחנו נדפקים?!

ניתן משל, ובע"ה, נסביר את העניין.

אחד מענפי הספורט הוא קפיצה לגובה. כשאדם מתאמן (לא בתחרות!!), הוא עובר תהליך הדרגתי של שיפור. נניח שהוא מתחיל ממטר וחצי. פעם ראשונה, הוא רץ, מנסה, ונכשל. הרף נופל על הריצפה. הוא מסדר את הרף שוב על הגובה המתאים. ומתחיל מהתחלה- רץ רץ, צובר תאוצה ו... שוב פעם מפיל את הרף. וכך שוב ושוב הוא מפיל אותו. אך לאט לאט הוא מתקרב. לאחר זמן הוא מצליח, למרבה השמחה, לעבור את הרף בגובה מטר וחצי. ואז מה הוא עושה? מעלה את הרף גבוהה יותר. נגיד לגובה מטר שבעים. וגם כאן הוא נכשל בהתחלה. אך הוא יודע בוודאות שלאחר אימונים מספר הוא יצליח לעבור גם את זה. נו ואז, מה קורה? הוא שוב מעלה את הרף. וכן הלאה.

כך גם בחיינו. בכל הדברים בכלל, ובאמונה בפרט, הכל הוא כמו מגרש אימונים (אמונה, מלשון לאמן...). בתחילה נופלים. שוב ושוב ושוב. אבל בסוף מצליחים להתגבר. ואז, מה קורה? יש מנוחה? לא! מעלים את הרף וממשיכים להתאמן ולהאמין. ונכשלים שוב ושוב עד שמצליחים. ושוב פעם, מה קורה? מעלים את הרף. וכן הלאה.

"האדם לעמל יולד". לא באנו לכאן כדי לכָּיֵף ולנוח. באנו לעבוד. באנו להתאמן. והכי חשוב- באנו לשבור שיאים!!

אחרי שעברנו שיא אישי אחד. ואח"כ עוד אחד, ועוד שניים ושלוש וארבע וחמש. אנו כבר מתקרבים לשיא המשפחתי. ואחרי שצלחנו גם אותו, לשיא השכונתי, ואז לעירוני, ובהמשך גם לארצי. ולבסוף, מה קורה בסוף? השיא העולמי!!! ונגיד שגם עברנו אותו, אז מה? משפרים עוד ועוד. "אדם לעמל יולד".

שיא עולמי?! אני?! שיא עולמי?!?! הצחקת אותי!!!! שאני אהיה מסוגל לשבור שיא כזה??? תגיד מה אני משה רבינו???? אפי' מתחזק אני בקושי. אז אתה מדבר איתי על שיא עולמי?!

כן!! לא טעיתי, התכוונתי אליך. ולא סתם אליך, אלא דווקא אליך. למה? כי אני יודע שאתה מסוגל. בטח אתה שואל את עצמך מאיפה אני יודע בביטחון כ"כ גמור שאתה מסוגל. שתי תשובות לדבר, ויסוד שתיהן באמונה. התשובה האחת היא שאני מאמין בך. אני מאמין שיש לך את הכוח. ועד כמה שקלקלת, כך ועוד פי כמה תוכל לתקן. והתשובה השנייה טמונה באמונה כי התורה היא תורת אמת. והיא חכמת העולם, והדרך להתנהג בו. והרי הרמב"ם כבר כתב (הלכות תשובה, פרק ה' הלכה ב') שכל יהודי, באשר הוא יהודי, יכול להגיע עד לדרגתו של משה. "מה ה' דורש מעמך כי אם ליראה אותו". למשה היה פשוט כ"כ זה שה' דורש ליראה אותו. ואם נצליח, ע"י אימונים מפרכים (ואסור לחשוב, כי זה פשוט לא נכון, שלמשה היה קל. משה כעס. אך הוא ידע להתגבר על עצמו [אם את רוצה בדיוק עכשיו העלה הרב משה צוריאל מאמר בנושא גדולי ישראל שחטאו וכדו'. מתאים בדיוק לזה. זה נמצא בערץ שבע במדור דעות. על כל מקרה צירפתי את הקובץ. אם את רוצה תקראי.), להגיע לידי דרגה, שיראה מה' היא דבר פשוט, ודאי שמתוך כך גם האהבה אליו תבוא (שהרי למרות שהוא כ"כ גדול ובעל יכולת, הוא מתייחס לקטנים כמונו). ומתוך כך, הדרך סלולה עד להר סיני ממש!!!! השיטה היחידה היא להאמין. להאמין שאנחנו מסוגלים, ולשאוף להיות הטובים ביותר. רק הרצון לבדו כבר מעלה אותנו למעלה, ולפחות שם אותנו על השביל הנכון. ועכשיו רק נשאר לטפס מעלה מעלה. כן!!! לשבור שיא עולמי!!!! אני!!!! אתה!!!!! את!!!!! כולם!!!!!!!!!!!

ה' מקשה עלינו, כדי שנצליח להגיע לדרגה גבוה יותר. נתאמץ עוד ועוד. נזיע הרבה, אבל בסוף נצליח. אבל אין מנוחה, מיד הלאה לשלב הבא. (אגב, בהמשלה הזו, ניתן להביא את התורה ככוס מים קרים [ואין מים אלא תורה] על נפש עיפה...).

וגם כל בנאדם מוצא את המקום שלו, גם כדוס.

יהיה את הדוס שילך וידריך למרות שזה סניף מעורב, ויהיה בנאדם שלא מתאים לו, וימצא את המקום שלו במקום אחר.

תמיד שווה לעבור נסיונות! כי אם הקב''ה לא היה יודע שאנחנו יכולים לעמוד בהם למרות הקושי, הוא לא היה נותן לנו אותם.

ולפי דעתי, דוסית לא נמדד לפי אם את הולכת להדריך בסניף מעורב או לא. זה לא שאת אומרת טוב אני מפסיקה להאמין בקב''ה כמו שהאמנתי עד עכשיו. את עושה את השיקולים שלך ורואה איך את יכולה לעבוד את הקב''ה בצורה הכי טובה, כמו שאח.. אמר אם אינני טועה.

רגע , לפני שאני ממשיך בתגובה...

מה זאת אומרת עדיף להיות "הכי טוב להיות דוסים" -
קיצר - אני מדבר על "דוסית" = לשמור על התורה כמו שצריך.
[אוך...מי קבע את המושגים המעצבניים האלה???]

כן. משתלם לעמוד מול הניסיונות האלה.
למה באת לעולם?
למטרה.
מתלבטת אם לקיים אותה או לא?
כדאי לך. אחרת - לא עשית את העבודה שלך.

עוד משו - שבאמת נכנסים לקטע של - להשתדל להיות שומרי תורה ומצוות כמו שצריך להיות -
אוווווווו  ווווווה - זה פשוט כ-י-ף. [מניסין של...איך אומרים - היו לי כמה "שוונגים" ב"ה]
דבר שנעשה בלי מאמץ הוא לא כיף...
ראית את כל הבנים האלה [ו...גם הבנות] שרודפים אחרי הכדור...
מה לעזאזל?!? הם מזיעים....חאלס - מה עובר עליהם? זה קשה להם - שיעזבו את זה!!
נכון - קשה אבל כ-י-ף.
נכון שלא כיף לשחק עם ילד בן 3 כדורגל...
למה? כי...איך אומרים "לא כוחות" - לא קשה....
דווקא הקושי זה הדבר הכי כיף בחיים...

יודעת מה , אולי מה שאמרתי לך - הבנת בשכל...
אבל אין כמו לנסות. תנסי בעצמך!!
בראש ובראשונה חייבים אמונה. אמונה אמיתית.
כמו שהרמב"ם כותב בהלכות יסודי התורה [!!] הלכה א' - הוא פותח דווקא בענין אמונה.
לידע שיש שם אחד...

יאלה - אחותי , תתחילי...
תנסי. תטעמי - באמת. ה' הבטיח שמי שילך אחריו יהנה!!
ממש כיף חיים! ומי שיעזוב אותו...הוא יצטרך לנקות אותו מכל הליכלוכים שהוא לכלך את עצמו...לא כדאי.
מומלץ ללכת עם ה'. ממש כמו יד ביד. את אבא לא עוזבים.
כי....מי שברא את העולם - נתן גם "הוראות צרכן" לשימוש - מועיל , כיף ומהנה!


בהצלחה!!

כי לי לא נראה......

אגב...מרדכי היה לתהילה השניה והראשונה אחלה....חחחחח.......

אני לא יודעת מה הכוונה שהדוסים דפוקים.  האם זה אומר שאנשים מבחוץ לפעמים לא מעריכים אותם מספיק?  לפעמים אפילו שונאים אותם?  האם זה אומר שסגנון החיים הזה לא אמיתי ולא שווה?  או זה חלק מהנסיון לחיות חיים לפי ערכים אפילו אם מבחוץ מזלזלים.  בדיוק הערב היינו באזכרה של אבא שלי.  הוא היה יהודי שומר מצוות בארצות הברית כשזה בכלל לא היה קל.  הוא שרת בצבא האמריקאי במלחמת העולם השנייה ונשאר חייל דתי בתנאים לא תנאים.  הוא היה צריך לסבול הרבה לגלוג אך הוא עמד על עקרונותיו והיום, ב"ה כל הצאצאים שלו חיים היום בארץ והולכים בדרך שלו.  וזה בזכות שהוא הלך בדרך מסויימת על אף מה שאמרו בחוץ.

רבא אומר בגמרא:

"אין לנו לא משלוות הרשעים ולא משכר הצדיקים"

או במילים אחרות, אנחנו מפסידים הן את העולם הזה על שלל תענוגותיו הגשמיים והן את העולם הבא עם השכר הרוחני שלו. למה? כי אנחנו באמצע. מטפסים ויורדים נופלים וקמים מתקרבים ומתרחקים..ככה זה כשאתה "בינוני".

מה שכן, עדיין עיקר המשימה שלנו זה לידבק בה' יתברך עד כמה שאפשר, וה' מצידו כ"כ טוב עימנו וגומל חסדים שלמרות שאנחנו לא איי איי איי בכ"ז עושה לנו הרבה טובות ומענג עלינו את החיים. הרי תכלס- הוא לא חייב לנו כלום.

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....