בס"ד
הגבאי בבית הכנסת דפק שלוש פעמים על הבימה והכריז בקול "סיומים". "למען בית ה' אלהינו אבקשה טוב לך, ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום. הדרן עלך פרק הרואה וסליקא לה מסכת ברכות". בכור אחרי בכור עולה לבימה ועושה את הסיום שלו לעיניי כל מתפללי בית הכנסת. "יש עוד משהו?" שואל הגבאי וכשאף אחד לא עונה קורא הגבאי בקול "הדרן". כל הבכורות עולים שוב על במימה ואומרים ביחד את ה'הדרן עלך' ומיד בסוף נשאר אחד מהם להגיד קדיש וכשהוא מסיים יוצאים המתפללים החוצה שם אוכלים סעודת מצווה קטנה.
הרבה אנשים לא אוהבים את ערב פסח, אבל אצל אהוד זה היה שונה.
בכל שנה כשהגיע ערב פסח, הוא היה קם לאיטו מהמיטה, מתארגן, ויוצא ללא חשק לעבר בית הכנסת. תמיד כשהגיעה ההכרזה של הגבאי על תחילת הסיומים הוא היה מתפלל שאף אחד לא ישים לב אליו. כשהגבאי היה שואל תמיד אם יש עוד, אהוד היה מצטמק בתוך הכיסא שלו ואז נושם לרווחה כשהגבאי היה קורא למשהו להגיד קדיש. אהוד היה הגדול מבין אחיו במשפחתם וזה לא שהוא לא רצה לסיים מסכת, אלא זה היה משהו אחר, משהו שהוא לא ידע.
בצעירותו שחבריו הבכורים התחילו לסיים מסכתות, הוא שאל את הוריו למה הוא לא עושה ביחד איתם. "כך" ענה אביו ולא הוסיף מילה.
אהוד לא שאל שאלות. בשנה שלאחר מכן שוב הוא שאל את אביו ואביו ענה לו שהוא קיבל את התשובה כבר בשנה שעברה. אהוד גם הפעם לא הבין, אך פניו של אביו שנראו כעוסות מנעו ממנו להמשיך לשאול והוא הסתובב ושב לחדרו.
שנה אחת פנה אליו אחד מחבריו הטובים, חיים שמו, ואמר לו שהשנה הוא ודניאל עושים סיום בבית שלו ואם הוא רוצה הוא גם מוזמן לעשות איתם גם ביחד. אהוד שב לביתו בשמחה וסיפר לאמו על ההזמנה של חיים. אבל אמא שלו לא שמחה איתו ביחד.
"אתה יכול ללכת" - היא אמרה - "אבל סיום אתה לא עושה".
- "אבל למה?" שאל אהוד בעצב.
- "כי אתה לא יכול" השיבה אמו ונכנסה לחדרה.
אהוד רצה להיכנס אחריה ולשאול שוב, אבל אז הוא שמע את אימו בוכה בשקט. הוא הבין שיש איזה משהו שבגללו ההורים שלו לא מוכנים שהוא יעשה את הסיום מסכת כמו כל הבכורות בערב פסח.
ערב פסח הגיע וכל החברים הגיעו מיד לאחר תפילת שחרית לביתו של חיים.
חיים היה נרגש מאוד והוא הסביר בהתלהבות את סוף הגמרא במסכת מגילה שאותה הוא למד ביחד עם אביו במיוחד בשביל הסיום הזה.
לאחר מכן דניאל עשה את הסיום שלו על מסכת סוכה שאותה הוא למד לבד בכל שבת בצהריים.
-"אהוד יש לך גם סיום?" שאל חיים.
-"אנחנו לא נוהגים" ענה אליהו את הדבר הראשון שעלה לו בראש.
חיים משך בכתפיו והוא ודניאל מהרו להגיד את ההדרן.
כך זה היה מידי שנה.
הסיום בבית של חיים נהפך להיות מנהג קבוע.
בכל שנה אהוד אמר לחיים לפני שהוא יבוא אבל אצלם לא נוהגים לעשות סיום אז הוא לא יעשה.
בהתחלה חיים שאל שאלות אך כשהוא ראה שזה חוזר על עצמו מידי שנה הוא עזב את אהוד בשקט. גם אהוד הבין שלא לשאול את הוריו על הנושא הזה ולא לדבר על זה. מידי שנה, לפני שהוא יצא לביתו של חיים, הוא היה אומר להם שהוא יוצא לשם והם היו עונים לו 'להתראות' ובזה נגמר כל הדיבור סביב הנושא הזה.
ערב אחד בשבוע שלפני פסח אביו של אהוד התיישב על הספה לאחר שסיים לנקות את המקרר, אימו של אהוד שניקתה באותה העת את השיש התיישבה גם היא והם קראו לאהוד.
-"הגיע הזמן שנספר לך את האמת" אמר אביו - "אתה אומנם הגדול מבין אחיך, אבל אתה לא הבכור".
- "מה זאת אומרת?" שאל אהוד בבלבול. אביו נאנח.
- "לפני שאתה נולדת הייתה לנו עוד בת, קראו לה תהילה" - ענתה אימו של אהוד - "הייתי כבר בתחילת ההיריון איתך כשהיא פתאום חלתה. מצבה הדרדר במהירות ותוך חודש היא כבר לא הייתה איתנו"
אמו של אהוד עצרה לקחת אוויר ודמעה הופיע בזווית העין שלה.
"אפילו יום הולדת שנה לא הספקנו לחגוג לה. היא כך נעלמה לה במהירות". הדמעה הפכה לבכי.
-"אני מצטער" - אמר אהוד - "לא ידעתי".
- "אנחנו אלה שצריכים להצטער" - השיב אביו - "לא סיפרנו לכם את זה כי ניסינו להדחיק את זה, לשכוח מהכל, להמשיך הלאה בחיים".
אהוד עלה לחדרו להקל את מה שהוא שמע ברגע זה,.
הוא התחיל להבין למה הוריו מנעו ממנו לעשות את הסיום בערב פסח והוא הבין את תגובתם לשאלותיו בכל שנה ושנה.
דבר אחד אהוד לא הצליח להבין, מי זאת אותה התהילה שלקחה ממנו את הבכורה?
הבכורה שאף פעם לא הייתה שלו.
---
אשמח מאוד לשמוע הצעות לשיפורים, הערות והארות.
תודה!
