לחיות בבית שלך, בארץ שלך, במדינה שלך.
זה:
ללכת לישון, ולהתעורר עם כל המשפחה.
ללכת לישון,
ולא לבדוק אלף פעם אם: הדלת נעולה, המרפסת נעולה, החלונות סגורים,
לא לישון עם סכין מתחת לכרית.
לא להריץ בראש מצבים בהם מחבל נכנס, ואיפה מתחבאים?? ואולי לנעול את הדלת, להתקשר ואז להתחבא? או אולי לצרוח מהחלון??
לא לשמוע את אחותי הגדולה שהיא אומרת שהיא מפחדת... להתקלח לבד, אז שאני אהיה ליד הדלת עד שהיא תסיים.
לא לרעוד מכול רחש בבית או קול מהדלת.
לא לנסוע כל יום הלוך וחזור, חזור והלוך באוטובוס ממוגן
לא לחשוב מה יקרה אם..... יהיה פיגוע? או לחשוב שאולי... האדם שמולי הוא מחבל? ועומד לירות? או לדקור? או להתפוצץ?
לא לפחד ללכת בבית שלי, בארץ שלי, במדינה שלי,
עם מגן דוד מובלט בגאווה. לא לפחד לדבר עברית.
לא להשפיל מבט כשעוברים ליד ערבים, לא לפחד להגיד שאני יהודיה וגם מתנחלת.
לא לפחד בטרמפים, שהערבים שעוברים שם, יהרגו אותי או יחטפו אותי.
לא להסתכל ולראות בדרכים, איך על עוד גבעה נבנה עוד בית של ערבי- במיקומים אסטרטגיים
לא לנסות להבין איך הצבא לא רק שמרשה בנייה פרועה ולא חוקית,
אלא לא מבין שאותם בתים בודדים שממוקמים על ראשי גבעות ועל כבישים שמחברים בין נקודות מרכזיות
הם לא בנויים מתוך רצון לגור, אלא מתוך שיקול צבאי ואסטרטגי גרידא
לא לרצות להבין שברגע שהם- יפתחו במלחמה כל הנקודות האסטרטגיות כבר בידם.
לא לרצות להבין שרק במשוריינים יהיה ניתן לעבור ממקום למקום,
לא לרצות להבין שההיסטוריה חוזרת על עצמה. והפעם- רק מתוך אגו, גאווה וטיפשות של השב"כ.
לא לפחד מכל גבר שמתחיל איתך, בגלל שכבר אי אפשר להבדיל בין יהודי לערבי
הם מסווים את עצמם כל כך טוב.
מדברים עברית בלי מבטא, נראים יהודים(אפילו יש כאלה שנראים אירופאים), עם ביטויים כגון "ברוך ה'" ו"ישתבח שמו"
וידע ביהדות, ושמות שעוברתו.
בלי לפחד לצאת בלילות מחשש שאיזה מחבל התגנב לו בלי שאף אחד יידע.
בלי לפחד שאיזה טיל יפול באמצע האוכל, השינה, המקלחת, הטיול המשפחתי.
בלי לפחד שיום אחד אוהבים אותך ומשבחים אותך על שאת גרה במקום כל כך חלוצי
ויום לאחר מכן כל האמצעים כשרים להעיף אותך כאילו הבית שלך עשוי מלגו.
בלי לפחד להגיד את דעתך, ושהציון בבחינת הבגרות ובמגן לא ירדו פתאום.
בלי לפחד להגיד את דעתך, ושפתאום המרצה יחשוב שבעצם העבודה שהגשת היא... לא כל כך טובה ואולי מגיע לך 0.
בלי לדאוג לאביך, לדודייך, לאחייך, לבנים מהשבט, לאחיינים, לילדים שלך
שנמצאים בצבא.