נשאיר לבינישים לצטיט אותו - בגדול זה היה צדיק וצדיקה שהתגרשו 

שניהם התחתנו עם רשעים. הצדיקה החזירה את בעלה הרשע בתשובה והצדיק התקלקל ע"י אשתו הרשעית

חוץ מזה תכלס- הכוון הוא יפה רק שאם יש פערי דת גדולים מידי זה עלול להיות קצת קשה אלא אם כן זה אכן הרצון שלך 

נשים לא מחויבות בהרבה דברים שגברים חייבים בהם. אז מה הקריטריונים שלך כדי לקבוע דוסיות?

היא אמנם מחויבת פחות אבל יכולה לדרוש הרבה מהבעל ('משגיח')

לבית העתידי?

וזו אחת הסיבות שאעודד אותו בע"ה לקבוע עיתים..

אני בטוחה שבחור ירא שמיים עניו שישב כמה שנים בישיבה וחשוב לו להקפיד על קביעת עיתים, יוכל להיות המוביל..

אני יודעת על עצמי שאני די גמישה ובקלות יכולה להתחזק, ולכן אשמח שהוא "ידרוש" זאת.

אין זה סותר את העובדה שאני האחראית בלעדית על רמת עבודת ה' שלי

ובשמיים לא ישאלו את בעלי (שיחיה. אמן.) למה אשתך לא התקדמה, אלא אותי.

אבל כיוון שזוגיות היא בין השאר סיוע אחד לשני, גם בתחום הזה אשמח לדחיפה.

אז אני אעודד אותו לשבת בערבים וללמוד והוא יעודד אותי להתחזק. בע"ה.

יראה בבת/בן הזוג מקור ללמידה. (דתית, חברתית, נפשית, ....) רצוי אינסופית.

משהו שגורם לזוג להרגיש שהם מוצאים עניין בזוגיות (הוא מעניין אותי באופן מיוחד), ולא פחות מכך, תורמים לה מהייחודייות שלהם (אני מעניינת אותו באופן מיוחד).

ולענ"ד, לא הייתי מחלקת זאת באופן  מוחץ "מי צריך להיות המורה הדתי/הסוציולוגי/הפסיכולוגי/... של הבית".

באופן אישי: האם הייתי רוצה להתחתן עם מישהו שיותר דתי ממני? צורת החשיבה הזו בהחלט עברה בראשי. בהתחלה התשובה הייתה חיובית. כעת, אני מניחה להסתכלות רחבה יותר לחדור (השאלות  שחייבים לענות עליהם באופן אישי: מה זה דתי? מה זה דוס? איך מודדים רמה דתית?) ולקבוע את הגבולות שלי.

למה התשובה שלי הייתה חיובית? משום שלמדתי שאנשים הם שונים. ולא אמצא מישהו כמוני ב 100%.  לכן, אם הרמה הדתית חשובה לי, הייתי רוצה "חגורת ביטחון". שלא לוותר בדברים החשובים לי, בתמורה  אני מוכנה קצת להחמיר.

כיום,ההבנה שלי רחבה יותר, משום שהבנתי שהשוני בין הרות הדתיות גורם לכך שהדברים נראים אחרת בין אנשים. כלומר: אם אני מגדירה מעשה מסויים כ"דוס מאוד" ומעשה אחר כ"לא דוס בכלל" יכול להיות אדם שישים את שני המעשים הללו באותה הגדרה.

לכן בעיניי ההשקפה היותר מדויקת, צריכה לכלול מעשים וגבולות. מה אני מוכנה שיכנס אלי הביתה, מה אני לא מוכנה שייכנס אלי הביתה ועל מה אני מוכנה להתפשר.

זה בעיניי כרגע. בעיקר חומר למחשבה.

הסיפור (שמופיע בספר חסידים כהדרכה מעשית, אגב) נכון. אז האשה הצדיקה משפיעה על הבעל.

וגם זה שכתוב בכל ספר מוסר שני 'יזהיר אשתו ובני ביתו' נכון. אז הבעל משפיע.

וזה שפעם נשים היו פחות מפותחות מהיום בהרבה, בכמעט כל התחומים חוץ מאינטואיציה ועוד כמה - גם נכון.

עד כאן המקורות, אפשר להתחיל בשאר ירקות...

ממש לא איכפת לי שהיא תהיה יותר יראת שמיים, או אוהבת שמיים, ממני. אדרבה, ממש ישמח אותי.

רק שה'דוסיות' הזאת לא תביא לסגירות, שתשפיע עליי להיסגר יותר ממה שנראה לי נכון. וזה לא בהכרח נוגע ליר"ש.

חוץ מזה, לא נראה לי בריא שהאשה היא ה'משגיח' של הבעל, בטח אם יש לו 'אגו גברי' (תצאו עליי, אבל זה קיים...).

וההגדרות:

יראת שמים - מחוייבות, קבלת עול, הליכה ע"פ ההלכה ורצון ד' (קדושים תהיו וכו').

דוסיות - הגדרה ציבורית בעיקר, שקשורה ל'סגנון' 'מסביב' להלכה.

לדוג', אם להיות חריף: כשהרב עובדיה זצ"ל שמע אום כולתום הוא היה ירא שמים, לא דוס...

לגבי השאר ירקות:

עניין הסגירות זה פשיטא.

לעניין המשגיח, אז גם זה כמובן בגבולות השכל הישר וההיגיון. כוונתי לכך שהבעל כן ירגיש שנוכחת (גם אם לא תמיד נאמרת בע"פ) תביעה מצד אשתו לסטדנרט גבוה מצד יראת שמיים ודוסיות (ע"ע 'ההגדרות').

רק דבר אחד קטן, שאום כולתום תישאר מחוץ לעסק (וגם פאריד). באמת.

רק הצגתי את האבסורד שגדול הדור יכול להיות 'לא דוס'... אתה מוזמן להוציא אותה מהעסק

ו... לא יודע,

אני רוצה לעבוד אותו כי אני אוהב אותו, ירא מפניו, אסיר תודה כלפיו.

אני רוצה לשתף את אשתי בעבודת השם שלי ולהיפך, לעבוד אותו ביחד,

להתחזק (ולא בקונוטציה של החוזרים בתשובה, לא הקלאסיים לפחות...) ביחד.

אבל אני חושב שהמוטיבציה לעבוד את ד' לא צריכה להיות קשורה לתביעה מאשתי.

יותר הלכות כי בנים מתמקדים יותר בגמרא ונשים לומדות יותר הלכות נטו.

לדעתי זה לא מדוייק שלאישה יש השפעה גדולה יותר על הרמה התורנית בבית מהגבר.

הרב אלי הורביץ הי"ד בספרו "מלחמת התרבות" (ספר טוב מאד אגב,מומלץ לכולם!) מסביר שבעצם הגבר הוא זה שמביא את המשקל הרוחני הביתה כי זה מטבעו לתת את הטון האידאולוגי בבית וגם באופן תכני הוא למד בישיבה והיא לא. כך שיש לו בד"כ ידע תורני גדול בהרבה ומוגשים רוחניים גדולים בהרבה משל האישה.

אבל האישה יכולה להבין ולהפנים את זה הרבה יותר טוב מהגבר אחרי שהוא מסביר לה את מה שהוא יודע, עד כדי כך שהוא מספר על רב שהיה מעביר שיעורים בביתו ולאחר זמן מסויים כשנקלעו למשבר כלכלי היא חיזקה אותו בדברים אותם שמעה אותו אומר בשיעורים שלו עצמו לתלמידים שלו.

כמו בהרבה מערכות אחרות הגבר נותן והאישה מפתחת. ככה גם בבניין הרוחני של הבית.

ואין כאן מקום להכללות אצלינו למשל אנחנו פחות או יותר באותה רמה אבל אם אני בתקופה של התחזקות זה משפיע בעיקר עלי לעומת תקופה שבעלי בהתחזקות שזה משפיע על שנינו וגורם גם לי להתחזק.

בלי קשר לא הייתי שמה את התנאי הזה כגורם סינון יש דברים הרבה יותר חשובים שצריך לבדוק כמו מידות טובות (ברור שיש רף דתיות שצריך שיהיה לה כדי שלא יהיו פערים גדולים מידי)

בעיניי החלוקה שעשית צורמת ויותר מכך, מסוכנת. מידות טובות הן לחלוטין חלק מהרף הדתי.

אז אדם יכול לקיים את המצוות כולם אבל להיות עם מידות מכוערות. אם אתה מפרש רף דתי בצורה עמוקה יותר אז מידות טובות זה בהחלט חלק מהרף הדתי אבל אולי היותר נסתרת אדם יכול להיות עם מידות טובות עם שאיפות בדת אבל לא להיות עדיין שם מבחינה מעשית (שוב גם המעשי חשוב שיהיה בגבול מסויים אבל לא על זה הייתי שמה את הדגש).

הקביעה שלך כי כך דרך העולם, איננה אמת מוחלטת. אל תסיר ממך אחריות לכתחילה. חלוקת תפקידים בבית בהחלט כן. הסרת אחריות ממש לא.

לא קראתי את התגובות, אבל נשמע לי שאתה משליך אחריות על אשתך לעתיד במקום לקחת אחריות על עצמך.

וזו טעות יסודית.

קח אחריות על עצמך ואל תשגה באשליות שתהיה מישהי שתעשה אותך דוס.

היא לא אמא שלך ולא אמורה להיות אחראית עליך.

שניכם עובדים ופועלים יחד.

לענ"ד זו תובנה מאד חשובה לפני שמקימים בית.

ותמוהה בעיניי הדיכוטומיה הפשטנית הזו.

יש אנשים שצריכים אישה שתוביל אותם ויש שצריכים להוביל אישה, וכמובן שכולם איפה שהוא על הסקלה.

לכן כל אחד צריך להכיר את עצמו קודם כל

ולפי זה למצוא את האישה שמתאימה לו..

הרוחני בבית וכי אני רוצה להעריץ אותו ולהעריך אותו

רחמנא ליבא בעי

לך תמדוד את זה, בהצלחה.

ראשית, רחמנא ליבא בעי שציטטת הוא דווקא משפט המדגיש ביתר שאת את עניין הדקדוד בקיום המצוות-חובת האיברים (שזה ההפך מהכיוון המשתמע בדבריך) ואכמ"ל.

שנית, כבר בלא מעט מהמקרים מדדו עבורנו. יש רמות שונות בקיום מצוות וחז"ל לא סתם נקטו בלשונות כגון "מצווה מן המובחר", "זריזין מקדמין למצוות", "חסידים ואנשי מעשה", "לכתחילה" ו"דיעבד", "לך לך אמרין נזירא, סחור סחור לכרמא לא תקרב", "קדש עצמך במותר לך", "ברוב עם הדרת מלך"  וכו' וכו' וכו' ולא רק בלשון "אסור" "מותר" ו"פטור (אבל אסור)" ודוק היטב.

איך תמצא מישהי שהיא "יותר" ממך?

אלא שזה לא כך...

מה שאני אמרתי, שבני אדם הם לא רובוטים, וסדרה של הוראות טכניות "תעשה כך ולא כך" ואפילו "מצווה מן המובחר לעשות כך" לא ממש מניעה אותם.

מה כן מניע אותם? הרצון (מה שבחסידות קוראים "לב").

וזה דבר שאי אפשר למדוד. בטח ובטח לא ע"י מעשים חיצוניים.

תבחן את עצמך:

יש מצוות שיותר קשה לך לקיים, כי מתחולל בתוכך מאבק בין רצונות סותרים.

ויש מצוות שפשוט לך.

האם אדם שאין לו מאבקים כלל, הוא "יותר" ממך?

ראשית, אפילו לא רמזתי שזה פשוט.

ועל זה כבר נאמר: "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו" (סוכה נב.).

אתה מחפש מישהי שהמאבקים שלה יותר עוצמתיים משלך?

גם הנפילות יהיו יותר קשות.

ולכן אני לא מבינה איך אפשר להגדיר בתהליכים האלה "יותר" ו"פחות".

עבודת ה' זה הדבר הכי מסובך שקיים בעולם.

ולפי ההיגיון שבדברייך, ניתן להקצין ולומר שלא רק שעדיף לקחת בן זוג ברמה תורנית נמוכה אלא אפילו נמוכה מאוד כי כך הנפילות יהיו פחות קשות. ולא כך כוונת הדברים.

ראשית הייתי רוצה להגיב על הרצון שלך שהיא תהיה מעין "משגיח".

שתי הערות על העניין:

1. הרצון שיהיה משגיח לידך "מריח" קצת כמו הטלת אחריות על האחר. ופי מיטב ידיעתי (מלימוד ומניסיון) בעבודת השם אין אפשרות כזאת. אם אתה לא לוקח את האחריות על העולם הרוחני שלך, ומצפה שאחרים ייעשו את זה, זה פשוט לא יעבוד. אתה לא תתחבר כמו שצריך, אתה לא תקיים כמו שצריך, ברגעי האמת דברים יחרקו וכו'...

2. מניסיוני בזוגיות, הדבר האחרון שעושה טוב (או יותר נכון, הדבר שגורם למועקות) זה כשבן/ת זוג מעיר לשני/ה שהם לא עשו משהו בסדר, במיוחד בנושאים לא פשוטים כמו עבודת השם. זאת התנהלות ממש לא טובה ולא בריאה בין איש ואישה. מה שכן מותר לאיש/ה לעשות כלפי בן הזוג בתחום הזה זה לאפשר לו להתקדם - לא למנוע או לחסום אותו בעבודת השם (כמה שאפשר כמובן), להתפלל עליו, ולשמוח איתו כשהוא מצליח להתקדם. וכמובן - להתמקד בעיקר בעבודת השם שלו עצמו.

ובכלל לגבי הערות בין בני הזוג - צריך ללמוד לעשות את זה מאוד בעדינות, ומתוך כבוד והערכה, לא משנה באיזה תחום ההערה - סדר וניקיון הבית, חינוך הילדים, התנהלות מול אחרים, עבודה וכו'.

עוד נקודה שחשוב מאוד לזכור, זה שמאוד מאוד משתנים עם השנים, ההריונות, הלידות, הילדים, העבודות שעובדים בהם ובכלל.

לכן, יכול להיות שעכשיו תתחתן עם מישהי שהחלטת שהיא יותר "דוסית" ממך, ובעתיד דברים יתהפכו לגמרי. ואז מה???

לכן הבסיס להקמת משפחה לא יכול להיות לפי הגדרות שכאלה. הוא צריך להיות על בסיס חיבור אהבה ונכונות לשיתוף ונתינה בין בני הזוג. 

אני אתן לך דוג': לצערנו יש מקרים של משפחות שיום אחד האבא/אמא מחליטים שהם לא  דתיים יותר. אם הזוגיות שלהם בנויה על אהבה, אמון והערכה, זה לא יגרום לפירוד ביניהם, והצד השני יצליח להמשיך בשמחה באורח חייו הדתי, כשהצד הלא דתי מתחשב הכי שרק אפשר, והצד הדתי מאפשר לצד החילוני להיות מי שהוא. וככה שניהם מקיימים את אחת המצוות החשובות ביותר בעם שלנו - שלום בית. 

לעומת זאת, אצל זוג שההערכה מבוססת בעיקר על "כמה הוא דתי", הגירושין יגיעו מהר מאוד, וכל הצדדים יסבלו מזה, וכן, גם השכינה...

אני מקווה שהצלחתי להבהיר את עצמי

ב"הצלחה בחיפוש! ותזכור, תמיד כשאתה מתפלל על הזיווג, תתפלל לזכות להקים משפחה שתאיר את אור ה' בעולם. תכוון את התפילות שלך על ה"ביחד" שלכם ולא על עצמך או עליה...

ראשית תודה.

שנית, לעצם ההערה הראשונה אז בפעם המי יודע כמה בשרשור הזה באמת שאינני רואה קשר בין הדברים. אין במה שאמרתי ובמה שלא אמרתי שום בריחה מאחריות. יתרה מזאת, השאלה נשאלה דווקא לנוכח העובדה שהזוג מורכב משניים ושלכל אחד מהם הוא בעל מטען ואישיות בפני עצמה, ו"כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות" (שם שם).

לגבי ההערה השנייה אזי פשוט הוא שלא כיונתי למציאות בה נפתחת מלחמת עולם על כל כוס לא שטופה בכיור, או חומרא מסוימת במשנ"ב שאחד מבני הזוג חושב שיש לקיימה והשני לא וכיוצא באלו. זה שיש ערכים שהם בסדרי גודל חשובים יותר (השלום) מדברים אחרים זה פשיטא.

התחום בו אנו דנים הוא מענייני ההתאמה והחיפוש אחר בן הזוג וספציפית במצב של פער דתי מסוים בין בני הזוג. לא דתייה וחילוני אלא בספקטרום הרבה יותר מצומצם מכך. ואין לי ספק שכל אחד מאיתנו מכיר על הפערים בינו לבין אחיו, ובין חביריו בקיום מצוות (סתם לדוגמא- אלא שיקפידו על תפילה בנץ, ואלו שעל תפילה בשמונה, אלו במניין ואלו שלא יקרה כלום אם לא במניין וכן על זה הדרך). אני לא בא לטעון ולדרג מה עבודת השם ומה לא, מה טוב יותר ומה פחות כי זה לחלוטין עניין אישי כל אחד מול קונו (ואני גם לא רוצה להיכנס מראש לכזה דיון).

אבל בפירוש ישנו קריטריון שהוא האם לדעתי הבחורה תגרום לי להתקדם ולהתעלות, 

או שנראה שאשאר באותו המקום/אלך אחורה ח"ו.

והקריטריון הנ"ל הוא מתוך אותה ההכרה, שאני בטוח שלצורה שאשתי תתנהל ותהיה תהיה השפעה 

עצומה על העולם הרוחני שלי.

גולש סמוי כאן כבר הרבה זמן נעים להכיר  

מוסיף על מה שאחרים ענו.

בבקשה שאף אחד לא יקח אותי קשה כי פשוט יש לי סגנון הרבה יותר מדי רציני, רשמי, מייגע וישיר (יש שקוראות לו כאן סגנון של בנים ) וגם אני משתדל לא לקחת את עצמי יותר מדי ברצינות. (+סליחה על האורך המייגע אולי...)

ההתנהגות, דקדוק במצוות וההופעה שאדם בוחר נובעים הרבה גם מהעולם הפנימי שלו.

פעם נהרגו במחתרות שני לוחמים וכשהרב קוק זצ"ל בא להספיד אותם (ההספד נקרא "על במותינו חללים", מופיע ב"עקבי הצאן" וברב גוגל )  הוא אומר שהוא בקושי מסוגל נפשית להספיד אותם כי כנראה הם לא היו שומרי מצוות שבעבירות "ממיתים את נשמת האומה" (לא ברור לי עד הסוף מה זה אומר...) וכמעט אי אפשר לסלוח על זה ולכן נפסק בשו"ע שכשאנשים כאלו נפטרים קרוביהם עושים יום חג "שאבדו שונאיו של מקום". והוא כותב בפירוש שמדובר באנשים גיבורים שנאבקו בציפורניים על התחיה הלאומית בארץ עם עולם פנימי מדהים. למרות זאת, הוא מסיים שהוא מסוגל נפשית והלכתית להספיד אותם בלב שלם רק בגלל שמסרו עצמם להריגה למען עמ"י.

כמו שמשתמע מכך הוא גם כותב שם בפירוש  נגד התפיסה (שהוא משייך אותה שם לאחד העם) שההלכה היא רשימת הוראות יבשות וטוען ש"הספר (ספר ההלכה) וכל אגפיו - גילוייו של הלב הם, ואיזה לב - לב האומה, הלב של נשמתה, הלב של תמצית כל הוייתה, של מעמק חייה, זה הלב דוקא בספר הוא מונח וגנוז, ותוך כל גרגיר המתגלה מאוצר הספר המון רב של לב ושל חיים מונחים" (כנ"ל...) ומיד בוכה על הגיבורים שכל חטאם היה אי קיום רשימת הוראות: "אחים חביבים - שנואים, נשמות קדושות - משוקצות כטומאת הנדה. אוי מה היה לנו!".

בקיצור: ברור לי שההלכה היא לא הוראות יבשות, לא ברור לי עד הסוף מה ההלכה היא כן ולמה היא אמורה להיות דבר כל כך מלא השראה, רלוונטי וקיומי לחיינו, אבל מה שכן ברור לי שלעיתים אנחנו כן נדרשים לשפוט אנשים, בפרט אם כדי להכריע האם לחיות איתם את שארית חיינו, ושהיחס לפרטי הלכות וקיומן מעידים הרבה על עולמו הפנימי של האדם ועל היחס שראוי לתת לו וברור שצריך עוד הרבה לברר את הנושא הזה שהוא עם השלכות יום יומיומיות כבדות משקל.

עד כאן סוף מגילה בידידות וסוף רצינות יתר

לאיש- נתנו יותר מצוות ,להיות פועל בעולם והאישה נפעלת בעולם,ולפני שיקומו עלי הפמינסטיות למיניהן[זה שבחח!!] אני לא המצאתי את זה . הרב קוק כותב "היא -מצד השלמות, הוא-מצד ההשלמה", ז"א שהאיש צריך יותר מעשים/מצוות כדי להרגיש את הקב"ה..ולכן האיש צריך להוביל את ה"דוסיות" בבית -מטבע הדברים והאישה אחריו.

הוא @חתול זמני.

פשוט עדיין לא הכרתי אותך מספיק זמן בפרום  

עם שטויות

פה לא אוהבים שמשגעים פה את הפורום עם דיבורים לא קשורים🙃

זאת אומרת להתחיל לפרגן על המעשה הטוב שהאדם עשה - "איזה מעשה X טוב עשית"

ואז להגיד לו שזה לא רק המעשה אלא המעשה נובע מתכונה טובה שלו - "זה שעשית ככה זה מראה שאתה X Y Z"

אני שואלת כי ספציפית לגבי מחמאות לילדים, דווקא הבנתי שעדיף להחמיא על מעשים, ועל מאמצים. ולהימנע מלהדביק תוויות של תכונות אופי (חיוביות, כמובן. שליליות זה מובן מאליו)

את מציגה את זה כהנחת יסוד שאני לא כל כך מבין.

אדרבה, אם מדברים על ילדים - אדם תופס את עצמו עם תכונות חיוביות שהן מהותיות בשבילו, זה בונה לו תדמית טובה. 

והסיבה שאליה כיוונתי - ברגע שאת מפרגנת רק על מעשה יש בזה משהו שיטחי. אבל כאשר את מפרגנת על עצם האישיות בזה משהו הרבה יותר אישי והרבה יותר מחמיא. זה לראות את מי שמולך ממש ולא רק בתועלת שהוא עושה. כל אחד רוצה ש"יראו אותו".

רצוני הוא להיות סמוי מן־העין.

יש עוד מחקרים דומים.

הרעיון הוא שאם ילד מתרגל להתיחס לעצמו כ"חכם", "צייר", "מוכשר", "יפה", ורואה בזה את עצמו ואת הערך שלו - מה יקרה כשזה כבר לא יעבוד? אם הוא ינסה לפתור תרגיל ולא יצליח? הוא כבר לא יהיה חכם? אבל אם הוא לא יהיה חכם אז מה הוא בכלל? הוא ינסה לצייר ציור ולא יצליח - אז הוא כבר לא צייר, אבל אם כך, מה הוא שווה?

ולכן עדיף להחמיא על מאמץ, לחזק מסוגלות שמגיעה על ידי ניסיון, ולא להחמיא על כשרונות.

זה קצת שונה מהדוגמא הספציפית שנתת, לגבי עין טובה, כי בדוגמאות שלי מדובר על כשרונות ולא מידות. ושוב - גם מדובר על ילדים. אני צריכה לחשוב על ההבדל בין הדוגמא שלך לדוגמאות היותר ברורות של כשרונות, וגם כמובן על השוני בין הקשר חינוכי לקשר בין מבוגרים. 

הוא כמובן לא קשור לכאן

אבל בעיקרון היא צודקת, לא?

הבעיה כאן היא חוסר האמון במי שהציע לה.. 

פעם מישהו שאל אותו אם מותר להתגלח בספירת העומר לצורך פגישות

הרב אליהו שאל אותו אתה רוצה להתחתן עם מישהי שלא מפריע לה שבן אדם מתגלח בספירת העומר?;)

הראשונים.

לא דוחים חתונה בגלל זה, ובוודאי לא לוותר על קורס הקצינים וההכשרה החיילית. ממש חשוב לטובת פיתוח הקריירה שלך בצבא ובהמשך באזרחות, עפ"י הניסיון שתצבור בצבא.  

מה שכן, ממליץ לתכנן בינכם מניעה בחודשים הראשונים. עד שתכנס למסלול שירות צבאי נוח מבחינת הבית.  

רק חושבת שלאשתך יהיה קשה. שנה ראשונה יעשה לביתו....

חושבת שהקשר בין בני הזוג בתחילת דרכם, הוא החשוב ביותר.

נניח שזו היתה קרירה אחרת, לא צבאית?

איזה מרגש

שתבנו בית קדוש ושמח ביחד

מזל טוב,

שיתמלאו כל משאלות ליבכם לטובה בבית הנפלא שתקימו יחד באהבה, בריאות, שמחה ואושר לאורך שנים רבות

איזה יופי!

שתזכו לבנות בית נאמן בישראל מתוך אהבה, שמחה, נחת ורווח!

המון המון מזל טוב! כן תרבינה הודעות משמחות כאלו!

איזו בשורה משמחת ומרגשת

בשעה טובה ומבורכת ממש

שתזכו לבניין עדי עד בשמחת עולם ובאהבה גדולה ❤️🌟🥳

-לשאול מראש את שני הצדדים אם יש דברים במראה חיצוני שקשה להם איתם והם עילה לפסול מבחינתם, ולפעול לפי זה.

-אם יש אפשרות להציע קודם לצד שפחות יתלהב בלי שהצד השני יודע שהציעו אותו. אולי לבקש פרטים משני הצדדים, ורשות להציע וכולי... ואח"כ אם התשובה שלילית להגיד שבסוף הצד השני תפוס.

נטית ליבי אומרת שזה לא אחריות שלך, מי שלא ירצה אז לא ירצה, אתה עשית את שלך.

איזה הצעה שהצעתי לחבר.

תתיעץ עם אנשים שמבינים