חסידים עסוקים כל הזמן בעצמם
בעצם ההוויה, כאשר עוצרים לחוש את טעמה, יש משהו כה נסי, כה מופלא וכה בלתי-נתפס, שברור שקודם כל יש אלוקות. אחר כך באות השאלות: מדוע השם הגדול ברא אותי הקטן? מה השליחות שלי בעולם? כיצד אני מצדיק את קיומי לאור מופלאותו של הבורא?
השבוע נתבונן בסיפור חסידי.
כאשר החלה החסידות להתפשט היא עוררה התנגדות רבה מצד זרמים שמרניים ביהדות, והדבר אף הגיע לרדיפות והתנכלויות לגדולי החסידים. חשש המתנגדים היה, שהדגש שהחסידות שמה על עבודה מאהבה ועל דבקות רגשית בהשם יוביל לנטישת המחויבות למצוות ולהלכה. הרקע לחשש היתה הטראומה הכפולה של שבתי צבי ויעקב פרנק, שני משיחי שקר שאך דור קודם לכן פיתו המונים אחר חוויות של ריגוש חיצוני ולבסוף כפרו לגמרי בתורה וביהדות.
ניתן להבין את הפחד, אך במקרה של החסידות הוא לא היה מוצדק: החסידות היתה אמנם מהפכה, אולם כזו שניתן לכנותה 'שמרנית' – מהפכה שלא מפרה אף אות מהתורה וההלכה, אלא פשוט מבקשת כי ילמדו ויקיימו אותן מתוך חיבור אמיתי לפנימיות הדברים, בשמחה ובטוב לבב (כפי שהתורה עצמה מצווה). אף על פי כן, הפחד מהחדש והנסיון הצורב מהדור הקודם גברו על שיקולם הטוב של רבים, והחסידות נאלצה להתמודד עם הרבה חשדנות והתנגדות.
סיפורנו נפתח כאשר חסיד נודד אחד הגיע לעיירה של מתנגדים לחסידות, ונאלץ להסוות את זהותו האמיתית...
החסיד נדד בין העיירות במטרה לגייס כספים לצדקה. בעיירות רבות האירו לו פנים ותרמו לו בנדיבות, אך העיירה אליה הגיע כעת היתה מעוז מובהק של מתנגדים לחסידות, והוא ידע שאילו תתגלה זיקתו אליה איש לא יתרום לו. הוא בחר איפוא להצניע את זהותו ולהתמקד בגיוס הכספים. ברם, משהו במראהו עורר את חשדו של ראש הקהילה, והלה החליט לבחון אותו. הוא ניגש אליו, ולאחר כמה דברי נימוסין שאל אותו ישר ולעניין, "מה חושב כבודו על הכת"? ה"כת" היה הכינוי שהעניקו המתנגדים לחסידות. חשב מעט החסיד והשיב: "הכת? כן, אני מכיר כמה מהם... כל היום הם עסוקים רק בעצמם". תשובתו מצאה חן בעיני ראש הקהילה, אך רק כדי להיות בטוח הוא שאל, "ומה דעת החכם הנכבד על המתנגדים לחסידות"? "המתנגדים", השיב החסיד, "הם בדיוק הפוכים – כל היום הם חושבים רק על הקב"ה". ראש העיירה זרח כולו: האורח התגלה כמתנגד מובהק! הוא מייד עודד את כל אנשי העיירה לתרום לו בעין יפה, ואף בעצמו העניק לו סכום נכבד.
שהה החסיד מספר ימים בעיירה עד שגייס את כל הסכום שהיה צריך. לפני שעזב, נכנס עוד פעם ללשכת ראש הקהילה כדי להודות לו על הכנסת האורחים הנאה. רגע לפני שיצא, הסתובב לאחוריו ואמר: "דרך אגב, רק כדי לוודא שאין בינינו אי-הבנות רציתי להסביר למה בדיוק התכוונתי בתשובתי על החסידים והמתנגדים". ראש הקהילה הרים גבותיו. "עבור החסידים", המשיך החסיד, "מציאותו של הקב"ה היא מובנת מאליה. אין להם שום ספק בקיומו, כי הוא זה הכל והכל זה הוא. מה שהם מופתעים ממנו ומשתוממים עליו זה העובדה שהם קיימים – לכן הם עסוקים כל היום בעצמם. המתנגדים לעומת זאת, חשים קודם כל את קיומם הם. העובדה שהם ישנם היא הוודאית עבורם, ומה שמפתיע אותם זה שהקב"ה קיים ושהוא זה שברא את העולם. לכן הם עסוקים כל היום בו".
פיו הפעור של ראש הקהילה נסגר ונפתח לסירוגין מבלי שעלה בידו להפיק צליל. "בכל אופן", הזדרז לסיים החסיד, "אני שמח שיישרנו את ההדורים. תודה רבה על כל התרומות!" חייך החסיד בביישנות, סבב על מקומו... ונמלט כל עוד נפשו בו. סוף הסיפור.
מה קרה פה? מה ניסה לומר החסיד למתנגד וכיצד עלינו להבין את דבריו?
ראשית כל נבהיר, שבהגדרת החסידים והמתנגדים בסוף הסיפור ערך החסיד הכללה, שכמו כל הכללה אינה מתייחסת לפרטים יוצאים מן הכלל. ישנם חסידים שונים ומגוונים וכן מתנגדים שונים ומגוונים, ומטבען של הכללות שאין הן משקפות מורכבויות כאלה. עם זאת, הכללתו כן תקפה לגבי החסידות וההתנגדות כשתי קריאות כיוון. דבריו הם תשובה לשאלה, איזו מין תודעה מעצבת תורת החסידות, ואיזו תודעה מעצבת היהדות הטרום-חסידית? ההכללה תקפה לגבי החסידים והמתנגדים עצמם בה-במידה שהם מושפעים משתי הגישות.
כשדברים אלו שורים ברקע, ניגש לניתוח הסיפור. כאשר נשאל החסיד לדעתו אודות החסידים והמתנגדים, הוא לא רצה לשקר. דבריו היו אמת לאמיתו, אלא שהם היו ה'שורה האחרונה' של רעיון רחב יותר, שרק בהנתן הרקע שלהם ניתן להבינם לאשורם. בטור הקודם ראינו שכל חידושי החסידות נבעו מפירוש הבעש"ט לרעיון הצמצום של האר"י. האר"י תיאר את האלוקות כהוויה כוללת-כל המשולה לאור אין סופי, ואת בריאת העולם כצמצום האור ויצירת חלל של חושך בקרבו. ההבדל היסודי בין החסידות לבין מתנגדיה נעוץ בשתי דרכים לפרש רעיון זה: לפי הגישה המסורתית הצמצום התרחש "כפשוטו": האור האלוקי הסתלק ממש, והקב"ה כעת משגיח מלמעלה איך אינו נוכח בפנים. לפי החסידות לעומת זאת, הצמצום "אינו כפשוטו": האור לא סולק אלא הוסתר, הוא עדיין נוכח בבריאה בהעלם, ועלינו לחפשו.
משני פירושים אלו נגזרות שתי חוויות החיים השונות המתוארות בסיפור. מהגישה לפיה הצמצום הוא כפשוטו והבריאה והבורא הם נפרדים, חווית החיים נקראת "עולמות בפשיטות ואלוקות בהתחדשות". המונח פשיטות מתאר את מה שהוא 'פשיטא', כלומר מובן מאליו, אקסיומטי וגלוי, ואילו המונח התחדשות מתאר את מה שהוא 'חידוש' – כלומר מסקנה מפתיעה ולא צפויה. "עולמות בפשיטות" פירושו שאנחנו תופסים את חיינו בעולם הזה כמשהו מאוד ארצי, ריאלי ונטול-קדושה. האלוקות לפי תפיסה זו היא משהו רחוק ונסתר שבאופן טבעי לא חווים אותו או מאמינים בו. "אלוקות בהתחדשות" פירושו שהאמונה בתפיסת עולם זו מופיעה כרעיון אקזוטי ומפתיע: פְּשִי, יש כוח רוחני על טבעי המושל בעולם! הוא ברא את הכל ואפשר לעבוד אותו ולחיות אתו!
במקרה הטוב, תפיסה זו היא שלב התפתחותי מובן. אך אם נשארים בו, מעיד הדבר על חוסר התקשרות אמיתית לאלוקות. כל עוד חווית החיים היא של עולם ארצי ורגיל אזי האלוקות איננה חלק מחיינו, אלא אידאה מרוחקת שאנחנו צריכים לשוב ולהזכיר לעצמנו את קיומה. לכך התכוון גיבור סיפורנו באומרו כי הרחוקים מהחסידות עסוקים כל הזמן בקב"ה: מכיוון שהוא נחווה כרחוק הם זקוקים להוכחות לקיומו, ומכיוון שאינם מזדהים עמו הם רואים במצוותיו כעול זר שיש לכפות על עצמך בכוח.
ההסתכלות החסידית לפיה הצמצום אינו כפשוטו מולידה חוויה הפוכה: "אלוקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות". בחוויה זו האלוקות אינה מסקנה שמגיעים אליה בעקבות טיעון או מופת אלא נקודת מוצא. בעצם ההוויה, כאשר עוצרים לחוש את טעמה, יש משהו כה נסי, כה מופלא וכה בלתי-נתפס, שברור שקודם כל יש אלוקות. אכן, הדבר תקף גם לגבי התורה, שלעד חומקת מכל המשגה פילוסופית או משנה אידיאולוגית. אדרבא, הוכחות ותזות למיניהן רק מגמדות ומגחיכות את האלוקות והתורה. מה ששב ומפתיע את מי שחווה כך את הדברים הוא שיש עולם. הוא צריך מדי פעם לצבוט את עצמו כדי לשכנע את עצמו שהוא והעולם קיימים.
חוויה כזו מעידה על הפנמה אמיתית של מציאות הבורא, חוויה פשוטה שהוא המצוי הראשון והמוחלט. לכך התכוון החסיד באומרו כי החסידים עסוקים כל הזמן בעצמם: מי שחווה כך את הדברים, עיקר מעייניו נתונים לשאלה – מדוע השם הגדול ברא אותי הקטן? מה השליחות שאני אמור לבצע בעולם? כיצד אני מצדיק את קיומי לאור מופלאותו של הבורא?
למעשה, שתי החוויות המתוארות כאן הן רק חלק מסולם שלם שבו חמש מדרגות. מפאת חוסר מקום נתארן בקצרה בלבד, וכל המעוניין יכול להרהר בעצמו אודות משמעותן.
ראשית כל ישנה מדרגה הנמוכה מאלו שתוארו כאן. במדרגה זו אין אלוקות כלל, רק עולמות. זוהי כמובן תפיסה חילונית שכלל לא נעורה לחוש בפלא הנשגב שמעבר למציאות הארצית. (האם העולמות בדרגה זו הם בפשיטות או בהתחדשות? דומה כי אצל השפוי הם בפשיטות ואצל המשוגע בהתחדשות. אכן, בנקודה זו דומה המשוגע לחסיד, שכן שניהם חווים את העולמות בהתחדשות; מה שמציל את החסיד זו האלוקות שהוא נשען עליה, המחדירה שפיות לחייו).
שתי המדרגות הבאות תוארו במאמר – תחילה "עולמות בפשיטות ואלוקות בהתחדשות", ומעליה "אלוקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות" – וכעת יש שתי מדרגות נוספות. במדרגה הרביעית חווים את הכל בפשיטות, גם את האלוקות וגם את העולמות והאדם, הנחווים כעת כחלק ממנה. היינו מצפים שזו תהיה המדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר, אך ישנה מדרגה חמישית ואחרונה: מצב בו רואים את הכל – אלוקות ועולמות גם יחד – בהתחדשות. "תן לחכם ויחכם עוד".
