אני יודעת שזאת האמת. כל החיים שלי ראיתי ניצוצות ממנה, חלקים קטנטנים.
ואני יודעת שאם אני רוצה אני יכולה להגיע אליה. אם אני רוצה אני אעשה את זה.
אבל אני לא יודעת אם אני רוצה.
הלב שלי צועק לי שזה זה, זאת האמת, זה מה שתמיד חיפשתי.
אבל אני מפחדת, רבש"ע. הברכיים שלי רועדות מפחד, הלב שלי מפרפר, כולי משקשקת.
אני יודעת שזה מה שנכון וטוב לעשות, וזה יהיה לי טוב, אולי הכי טוב שיכול להיות לי. אבל זה מפחיד.
יש שם עומק בלתי נתפס. ואתה היחיד, אבא, שמכיר אותי יותר טוב ממני. ואני יודעת שאני לא מסוגלת לחיות כל החיים שלי בעומק.
אני צריכה להשתחרר, לנשום, לצחוק, לחיות. לחיות כמעט כמו בנאדם נורמלי.
נורמלי? מה נורמלי פה? אין פה שום דבר נורמלי!
אני לא יודעת, אבל אני יודעת שאני לא מסוגלת.
זה גדול עלי, אבא, זאת האמת שתמיד חיפשתי, והיא גדולה עלי במיליוני מידות.
בקושי ככה אני מסתדרת. נושמת בין לבין. אני לא יכולה יותר מזה.
אני מרגישה זרה, כ"כ זרה.
אבל א"א לבדוק מראש, כשנכנסים אז נכנסים. ובשביל להיכנס צריך לקפוץ ראש מהמקפצה הכי גבוהה.
ואני מפחדת, אבא. אני מפחדת שכשאעלה על המקפצה אני אגלה שזהו, נגמר, א"א לסגת.
אני מפחדת לטבוע. אני עוד לא כ"כ יודעת לשחות.
"קשה להגיע מן השקר המוחלט אל האמת המוחלטת, אבל קשה יותר להגיע מן האמת אל האמת המוחלטת." (ר"ן)
אבל אני יודעת שהאמת הזאת תפגוש אותי בכל מקום שאהיה בו. מהרגע שמוצאים אותה, זהו. א"א להתחמק ממנה. א"א לברוח.
האש כבר בוערת בלב, אני צריכה רק לתת לה לצאת משם, להתפרץ ולגדול, להתפשט לכל חלקי הגוף. "כל עצמותי תאמרנה."
וזה הכל אחיזות עיניים. ולמרות שאני יודעת אתזה, אני עדיין מפחדת שהאש הזאת תשרוף אותי.
ואם תשרוף? שתשרוף! ממתי את מפחדת מאש?
אני לא מפחדת מאש.
על מי את עובדת?
על עצמי, מן הסתם. כמו תמיד. אבל אני לא מפחדת מהאש.
סוף סוף מצאתי משהו שראוי לפחד ממנו. האמת.
