קיבלתי השראה לכתוב,
אז הנה השיר הצנוע שלי+הקדמונת
(יש בו הרבה "נתונים חיפאיים" כאלו ואחרים אז אשמח להבהיר דברים לא ברורים):
'אני ישנה וליבי ער'.
'אני ישנה' מבית המקדש ו'לבי ער' בבתי כנסיות ובתי מדרשות,
'אני ישנה' מן המצוות ו'לבי ער' לעשותן (ילק"ש שה"ש פרק ה').
"אמר רבי תנחום א"ר חנילאי כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה בלא ברכה בלא טובה." (יבמות סב, ב)
בקצה של ההר / רשמים מרגעים לא פשוטים בבין הזמנים האחרון לפני שירות בפועל
הר ירוק. עיר אדומה. שמים שחורים.
הכפירים שואגים למעלה בגן,
והתַנִים עונים, למטה בעמק,
מתחת להר.
ואצלי על השידה,
השכוי הבחין בין יום ובין לילה,
קורא בקול גדול, ואני נבעת:
"אבנים מִגִיר. לבבות מִצוֹר. מֵחוֹגים מברזל."
בקצה של ההר.
לפנות בוקר, מניין אחרון,
אֲשָׂרֵך רגליי, למקום בו עצר השעון,
כמה זקנים, נשארו מהמון,
והעיר ישֵנה, אך ליבה התעורר,
אם לא מחר, לפחות היום.
בקצה של ההר.
יש לו, לַזמן, מחליף אחראי,
חזן מהיר ודייקן, חיפאי.
דגים מנהר פרת, וחוֹפְשִׁים מהונגריה,
המוֹרָה במעברה, והמרור של טבריה,
כאן ביחד, הם חיים, עדיין,
ואני, מתוך הגולה, בינתיים,
מייחל לחיים, מייחל לבית,
דע שכן הוא: למנהגנו, ברכת כהנים אַיִן.
בקצה של ההר.
כביש שחור. שמש צהובה. שמים כחולים.
בית הכנסת המרכזי נדם, ישֵנים חייו החיוורים,
עד עת ערב.
שוב לבד, מול שטף עיר נמה, שוקקת חיים,
רוח אחרת עימה, בינתיים.
תודה
