אולי עדיף להמנע מלהתעסק בזה. אין חיוב של ממש להתעסק בזה.

תנסי לשקול אם זה מביא יותר תועלת או נזק.

ומגזימים בהחשבת הערך של כל העסק הזה, בגלל שחסרים ערכים במדינה, וכשלמישהו חסרים ערכים-איסתירא בלגינא קיש קיש קריא. (-כשיש רק מטבע אחד בקופסא-אז הוא עושה הרבה רעש)

הרבה פעמים אנחנו שומעים על השואה, עשרה בטבת, יום השואה, שיעורי הסטוריה, וכו'

אבל אפשר לשמוע, להיות עצובים, קצת בדכאון, ותוך יום יומיים זה עובר עד הפעם הבאה..

או שניקח את כל הסיפורים וניקח אותם לאנשהו, נחפש משהו שאפשר ללמוד מזה, משהו להתקדם בו, נעריך יותר כל דבר ודבר, נקח על עצמינו להמשיך את מה שנחתך שם, להיות הכי טובים, הכי לנצל כל רגע ורגע בשביל אותם אחינו שחייהם נגדעו בטרם עת, בגילנו, מבוגרים וצעירים מאיתנו. 
נמשיך להרים את שם ה' בעולם, מה ששם הושפל, נחזיר את הכבוד לעמ"י ...

אז היה להם רע. רע מאוד. הבכי שלנו לא מגיע טיפ טיפה לבכי שלהם, שהם היו ש ם הם עברו משהו מזעזע, אבל אני מאמינה שהם עכשיו לא רוצים שצאצאיהם כל חייהם יתאבלו ויבכו עליהם, אלא שנזכור. ונקח את זה למקום הכי חזק ופועל, שנמשיך. אני חושבת שעושה להם הרבה יותר נחת לראות את עמ"י קם, בונה, מאשר יושב בבוץ ובוכה...

דווקא ביום השואה הזה, פתאום שמתי לב שדווקא הרבה אנשים שהיו שם הם אנשים עכשיו עם הרבה שמחה, גאווה רצון להמשיך..
הייתי בטקס, שדיברה בו ניצולת שואה. אז היא מתחילה לדבר.. בהתחלה היא משבחת את הקבלת פנים שעשו לה, שהיא מרגישה בבית. אח"כ היא דיברה על איזה יופי והיא כ"כ שמחה לראות פה המון נוער, והטקס הוא בידי הנוער, והיא אומרת שמבוגרים תמיד יש, אבל מה שמנחם מה שמעודד משמח, זה לראות פה את הנוער, בהמשך היא אמרה שאנחנו ההמשך של אותם בני נוער שחייהם נגדעו אז (אני לא בטוחה שציטטתי מילה במילה, אבל היא דיברה עם המון, שמחה, גאווה, ומלא מלא התלהבות) אח"כ היא סיפרה את הסיפור האישי  שלה... פתאום באמצע היא קולטת בקהל שיש קבוצה של חיילים, ואוו איך היא מאושרת, ומתחילה לשבח אותם, וזה הניצחון שלנו וכו' ואיך היא אמרה על הנינות שלה?! שהן 2 היהלומים בכתר שלה!! 

ועוד סיפור שמישהי סיפרה שאבא שלה הוא ניצול שואה, ממש היה בין הראשונים בגטו והאחרונים במחנה נראה לי.. שש שנים שהוא היה בתופת הזאת. ולפני כמה שנים היא ואחותה נסעו איתו, והם הלכו למחנה בו הוא היה. והן מסתובבות שם, בוכות עצובות. ואבא שלהן, דווקא במקום הזה, מסתובב, צוחק, שמח, מברך "ברוך שעשה לי נס במקום הזה" בכזאת התלהבות. והן שתיהן לא מבינות. כאילו, כאן הוא כמעט סיים את חייב, כאן הוא ראה כ"כ הרבה אנשים נרצחים, וכאן הוא מסתובב מאושר! אז הן שאלו אותו  או משהו כזה.. ואז הוא אמר להן, שאם מישהו היה אומר לו אז, שהוא יחזור לכאן בעוד כמה שנים, כשיש לו ילדים, נכדים, הוא היה חושב שהו משוגע! וזה הנצחון!! 
וזה חלק מהתשובה שהיא מצאה.

אי אפשר להחזיר אותם. אי אפשר לתת להם לעשות את מה שהם תכננו לעשות בעולם הזה. אבל אננחונו יכולים להוסיף טוב בשבילם. 

אפשר לקחת את היום הזה ליום של הנצחה. מלשון נצח. להמשיך את מה שכאילו נגמר. 

איך את רוצה לצאת מהיום הזה? זו בחירה שלך!

אפשר לצאת ממורמרים ומושפלים ופשר לצאת חזקים עם גבורה וגאווה יהודית עצומה!

אפשר לצאת כופרים ואפשר לחזק את האמונה!

אפשר להחליט שאת יהודיה יותר טובה! בכל התחומים להיות הכי הכי... ולהשקיע בחינוך יהודי וכו'...

הכל בידיים שלך!

ואם זה בקטע שקשה לך מידי לספוג הרבה זוועות בלב אז תפחיתי... אל תשמעי המון...

או שתשתפי משהי...

בהצלחה ממש!!!

בע"ה תהיי חזקה!

בס"ד

אז שאני רואה שזה מעל לכוח הסיבולת שלי אני אוטמת את עצמי וחושבת על דברים אחרים.

יש תמונה אחת מזעזעת במיוחד של איש שמחזיק את הבת שלו והעיניים שלו מפוחדות ממש. הוא קצת דומה לאבא שלי וזה מלחיץ!

באמת שפשוט אי אפשר להכיל את זה!

אני תמיד הייתי לוקחת ממש קשה את ימי השואה, עד שפשוט למדתי משהו שנה שעברה. זה נשמע קצת דבילי, אבל זה ממש עזר לי להתמודד-

את לא צריכה להרגיש שאת בתוך זה. את לא צריכה להרגיש שאת אחראית לנצור את כל הזכרון הגדול של השואה בתוכך. השואה בסופו של דבר זה משהו שכבר קרה, היה, עבר. האנשים שסבלו עכשיו כבר תחת כנפי השכינה וטוב להם. מה שעלינו לעשות זה ללמוד, להעביר את זה לדורות הבאים, לחשוב איפה זה פוגש אותך, לחשוב מה לומדים מזה במימד הלאומי. 

לדעתי, זה לא טוב שתכניסי את זה למקום פגיע מדי בתוכך. זה בסדר גמור לא לחוות את זה באופן הקשה והעוצמתי ביותר. המצב הרגשי שלך חשוב ממה שהיה, בקטע שלא צריך לזעזע את עצמנו יותר מדי. רצוי ומותר להיות עצובים קצת יום אחד כהתייחדות עם השואה, עם כל הדורות שבהם היתה וישנה שנאת יהודים.

בקיצור, אל תלקי את עצמך על זה. זה דבר קשה וצריך לדעת לאזן את הרצון היפה שלך ללמוד ולהרגיש את ההיסטוריה היהודית והשואה, עם יכולת ההכלה הרגשית והנפשית שלנו.

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....