הרבה שואלים איפה הקב"ה היה בשואה.
איפה אנחנו היינו בשואה?!
למה, כשהקב"ה שלח שליחים אף אחד כמעט לא עלה? (ואי אפשר להתכחש לאזהרות ולהפצרות החוזרות ונשנות, של אנשים רבים – לדוג' כמו הרב אלקלעי)
למה הכחשנו את זהותנו?
למה התבוללנו?
למה התביישנו בתפארתנו – בתרבות היהודית?
למה עמדנו על עצמנו לכלותינו בנסיון למחיקת זהותנו היהודית הלאומית?
למה ביטלנו מצווה כ"כ גדולה של יישוב א"י כשנפתחו השערים? כשהקב"ה זעק אלינו מתוך המציאות?!
רבותיי, ההיסטוריה חוזרת.
בתקופת שיבת ציון, לאחר 70 שנות גלות, הקב"ה דופק. שולח לנו את הצהרת כורש – שאין יותר גאולה ממנה. צו לבניית המקדש.
ועולים קומץ אנשים. שרובם המכריע מהפשוטים ביותר בעם, עם בעיות ייחוס. אנשים שלא היה להם מה להפסיד. אבל הגדולים (מלבד מעטים כמו מרדכי), נותרו בגלות. השתקעו שם.
ואז בא המן. ותכנן להשמיד את כולנו. אז בניסי ניסים מזימתו לא הצליחה, ואת זה אנחנו חוגגים. אבל אנחנו מבינים איזה מצב מביש זה?! הקב"ה פשוט התחנן שנצא משם. שנצא מהגלות לחיים של טוב. ואף אחד לא שמע.
וכאן, שוב אותו סרט. הקב"ה נוקט בכל אמצעי, וקורא לנו לחזור. לחזור אל ביתנו. אבל אנחנו כבר שכחנו איפה נמצא הבית שלנו. שכחנו למה אנחנו מחכים בכל 2000 שנות גלות הללו. שהציפייה לגאולה אמורה להיות המרכז של חיינו.
היו כאלה שבאמת ציפו לכך, והן אכן עלו. אבל בפרספקטיבה של עם, הכמויות מעטות. אפשר לומר זניחות.
אז כן, אני מתאבלת מאוד על נרצחי השואה. אני חושבת שזה היה אירוע מחריד שאין מילים לתאר את הזוועה שהתחוללה בו. אני כואבת את כאבנו כעם.
אבל איפה החלק שלנו?
איך אנחנו מסוגלים לבוא בטרוניה לאבינו הרחמן, ששלח בהמון דרכים את המסר של "הגיע זמן גאולתכם"?!
כשלומדים את הנושא של גלויות וחורבן לעומק, ומבינים את התהליכים שהתרחשו, אי אפשר אפילו להעלות על הדעת לשאול איפה הקב"ה היה בשואה. זה פשוט אבסורד אחד גדול.
ועוד ברחמיו הרבים, הוא הקים לנו מדינה. למרות שלא הגיע לנו. למרות שכפרנו בברית איתו (כחברה, לא כיחידים). למרות שנוצר גל חילון עצום.
והוא עוזר לנו גם כיום. ומשפיע עלינו מטובו.
איך אנחנו מסוגלים לבוא בתלונות?
אני חושבת שאני מעלה פה המון נקודות למחשבה רצינית.
בציפייה לגאולה שלמה, אמן.