בין לא להאמין בעצמך לבין לא להאמין במי שמולך.

אם את מאמינה בעצמך= בטוחה ש"לי זה לא יקרה" ולא נזהרת ואז באמת אפשר ליפול.

אם את לא מאמינה במי שמולך= את משדרת לו שהוא לא יכול, והוא נופל. 

זוגיות חייבת אמון מלא.

אם את לא מסוגלת להאמין באדם ב100% וביכולות שלו- תעבדי על זה עד שתוכלי.

חוסר אמון, קנאה מוגזמת או חשדנות יכולים להרוס הרבה יותר מאשר ללכת למקום מעורב.

זה הורס את הבסיס של הבסיס של הקשר!

ולנושא השרשור- אני לא חושבת שזה המקום שלי להחליט.

זה ההחלטה שלו.

אם הוא כבר החליט- אז אני סומכת עליו שעשה את ההחלטה מתוך שיקול דעת ומחשב (ואם לא- אז זו סיבה אחרת לא להתחתן עם בנ"א שעושה דברים כ"כ גדולים בלי שיקול דעת ומחשבה..)

אם הוא מתלבט ושואל אותי לדעתי- אז אני אנסה לעזור לו לחשוב (ולא להחליט במקומו)

כל עוד אני מאמינה באדם שמולי, שיש דברים שחשובים לו ושהוא מוכן להתאמץ בשבילם ושהוא מכיר את עצמו וחושב לפני שהוא עושה דברים כאלו, ויודע גם לשים לב אם יש בעיה ולטפל בה- אז אני נותנת לו להחליט לבד על עצמו.

אם אני לא מסוגלת להאמין בבנ"א את כל אלו- אני לא אתחתן איתו. לא יכולה לחיות עם בנ"א שאני לא יכולה לסמוך עליו.

החיים שלנו מעורבים, אין מה לעשות. בנ"א יכול ללמוד במקום הכי נפרד, לעבוד במקום הכי נפרד ולזרום עם השכנה\הגיסה\החברה בצורה שהאשה תקנא.

ויכול ללמוד ולעבוד במקום הכי מעורב- ולשמור על עצמו.

זה עדיין לא סותר את מה שהיא אמרה

שאם אני (כמו כל אדם ירא שמים) צריך להתרחק מלימודים במקום כזה (*) -> אז אם הוא הולך לשם -> הוא לא מספיק ירא שמים -> אני לא רוצה לבחור בו.

(*) אני אישית לא ממש מסכים עם ההנחה הזאת, אבל אלו דבריה.

[עריכה: דברייך בהודעה שלך עצמה - טובים מאוד, ותודה לך.]

קולטים את הבן אדם עצמו.

לדעתי זה מאוד תלוי בשיקולים למה ללכת לשם או לא

למשל, מישהי שרוצה ללכת ללמוד רפואה, אני לא רואה בעיה שהלכה למקום מעורב

לעומת, מישהי שיש לה מכללה דתית טובה ליד הבית ובכל זאת הלכה למקום חילוני למרות שהוא לא טוב יותר, שם ארצה לשמוע מדוע הלכה לשם

ושומרת על עצמה,

גם במקום דתי אפשר שלא

וגם במקום חילוני אפשר שכן

בלימודים המפגש הספציפי הוא בדרך כלל לכמה שעות בשבוע.

בעבודה הוא יום יומי ונמשך לעיתים שנים.

בלימודים נמצאים בעיקר צערים לא נשואים או בתחילת דרכם המשותפת, בעבודה נפגשים עם אנשים מבוגרים יותר שבחלקם עברו משבר בזוגיות האישית שלהם ומחפשים תחליפים בעבודה.

גם בעבודה לפעמים נשארים ביחד בשעות לא שגרתיות לסיים משימות דחופות או לא כל כך דחופות.

בעבודה יש יותר סיטואמציו של ייחוד על כל המשתמע מכך.

ולא לשכוח את הצבא ובמיוחד בבסיסים לא פתוחים.

|חלומות ורודים|.

(ולעניין - "ממילא" זו לא גישה נכונה. כל אחד אחראי לגבולות שהוא מגדיר לעצמו ולסביבה. אלה לא דברים שקורים מאליהם).

אבל אם היא לומדת שם,

סביר להניח שהיא חורשת את החיים.

בתור אחד שגם למד באוניברסיטה במסגרת מעורבת אשמח לדעת מהן סיטואציות פחות ראויות.

ובהערת אגב, זה לא שאין קשיים, אבל במובנים מסוימים קל יותר להיות דתי (!) בחברה חילונית יותר מאשר בחברה דתית. הנושא הזה עלה בעקיפין בשבוע שעבר, הרגשתי האישית בלא מעט פעמים בסביבה דתית היא אי נוחות (חברתית) לנהוג בחומרות או הרחקות הלכתיות מסוימות שחורגות במעט מהממוצע באותה החברה. בסביבה חילונית זה לא כך מסיבה ברורה.

מסכים שזה עניין אישי. ואם כבר, נאמר שלחלוטין לא כל אחד בנוי לזה וצריך אדם להכיר את עצמו בטרם הוא נכנס לכך [כמו בהרבה מהצמתים בחיים שאנחנו נתקלים בהם אחרי שעוזבים את החממות התורניות בהן גדלנו (ישיבה/אולפנה וכיוצא בהם)].

לגבי הסיפא, כבר אז הבעתי את ההסתייגות.

מזה סיטואציות פחות נעימות? אדם יכול להגיע אליהן בכל מקום, אם הוא רוצה.. לא רק באוניברסיטה.

כל מקום בעולם היום מעורב.. 

אני לומדת במקום מעורב, והקשרים עם הבנים, גם הנשואים, מאד חמים וטובים, אני וחברותיי הרווקות

מכירות גם את הנשים שלהם ואפילו מתארחות אצלם בבתים ולומדות שם איתם.

כמובן שאין טלפונים/סמסים מחוץ ללימודים, ואם יש זה חריג וזה רק בנוגע למבחנים וכזה.

אז צריך גבולות, אבל מלכתחילה- אני אפילו בעד

אני לומדת באוניברסיטה ומודעת לקשיים שהלימודים בה כוללים.

עם זאת, דווקא בגלל זה אני לא נרתעת וב"ה יודעת לשים את הגבולות לעצמי ולאחרים ולשמור על הצניעות.

יש בזה שליחות וסיפוק, "בכל דרכיך דעהו".

צריך לדעת לשים גבולות. כאשר אחרים רואים שאת יודעת מה חשוב לך ועומדת על שלך, הם יכבדו את זה (וזה תקף לעוד תחומים בחיים).

לדוגמה: לא ללמוד מחוץ לשעות ההוראה (תרגולים, הרצאות) עם גברים, לא לצאת לימי הולדת וכו' של סטודנטים שלומדים איתך כאשר זה נראה לך לא מתאים, להיזהר מאוד מאוד מייחוד ובכלל, ממצבים שאת מנחשת שלא ראויים לך.

לא יודעת למה את קוראת "זורמים עם בנות" (ולא אוהבת את המילה "זורמים", בלי קשר), אבל אני יכולה להעיד מקרוב על סטודנטים דתיים ששומרים על עצמם מאוד. ראוי להערכה כנה (כי זה לא קל).

אז לשאלתך -  אני מנסה לחיות חיים של אחדות עם עמ"י ולא של היבדלות ממנו (כמובן שלא בכל התחומים ואכמ"ל) ומצפה שאוכל לסמוך על בעלי בכל מכל כל ושהוא יוכל לסמוך עליי.

אפשר להגיע לסיטואציות כמו שאת מתארת גם בחיים בחברה נפרדת ובכלל, בכל מקום. אנחנו חיים בעולם שמורכב משני המינים.

המטרה היא ללמוד לשים את הגבולות הברורים ולא לפחד (מסכימה עם זה שלא לכולם זה מתאים).

בעז"ה.

בהצלחה!

לימודים במקום מעורב- לא מפריע, בכל מקרה הגיוני שהוא יעבוד במקום מעורב.

זורם עם בנות- מן הסתם היה מפריע. (תלוי גם ברמה, אם הוא סתם מנומס והקשר הוא ענייני לא יפריע)

אבל- אני אתחתן עם מישהו שאסמוך עליו  אז אם את מדברת על בעלי לעתיד- אני אסמוך עליו כמובן שידע את הגבול.

נחשבת הרבה יותר מוערכת.

ואפילו לפעמים זה מהווה עילה לפסילה בחיפוש עבודה אם לא למדת באוניברסיטה.

ומכיוון שהן מוערבות- לא רואה ברירה אחרת.

בנוסף, אח"כ גם עובדים מוערב- אז סה"כ את יכולה ללמוד כבר עכשיו על בחור ועל איך מתנהג בחברה כזו, אם זורם עם כל בת או מתנהג בצורה מכובדת וכו'...

עד שמצאתי את עצמי באוניברסיטה.. היום תלוי במקרה הספציפי.

אני חושב שאי אפשר להתעלם מהבעיה. שאתה באוניברסיטה אתה נתקל בסיטואציות מורכבות בכל צעד שאתה הולך.

עם זאת, אני מרגיש שדיי הוכחתי לעצמי עד עכשיו שאם אתה שומר על רמת מתח גבוה כל הזמן,

ומודע לכך שאתה צריך לשים לב, אתה יכול להישאר כמו שאתה.

ודאי שלא הייתי שמח אם הגברת הייתה זורמת שם עם בנים,מעבר לא ב של נימוס.. 

(כמובן , זה מורכב, כל סטודנט דתי חווה את המורכבות הזו אני מאמין..צריך לשים לב שלא גולשים.)

אני ככלל ממש מאמין בנקודה הזו של להיות כל הזמן במתח ובתשומת לב מלאה למעשים שלך,

לדעת שזה מורכב אבל אפשר להתמודד.

בעולמינו בדר"כ אין אפשרות לחיות כל החיים בעולם נפרד.

בכל אופן, יש כאן מימד של בחירה, כמו בכל תחום אחר בחיים.

צריך לדעת איך ומה לעשות וממה להימנע.

מוכנה לפרט יותר במסר"ש.

למעט מקרים מאוד מאוד יוצאי דופן.

ראיתי לא מעט בחורים יראי שמיים שדיברו עם בנות ושמרו על מרחק

וראיתי מעטים שפחות, ולדעתי הם לא הידרדרו במהלך הלימודים, זה היה שם קודם.

ובלי קשר ללימודים גם בעבודה אחר כך ובכלל נמצאים במקומות מעורבים וצריך לדעת להתמודד עם זה.

אם לא סוג ג.

זכור לי היטב מתקופת התואר באוניברסיטה, איך בחורה (דתית ואפילו מאוד) שקצת חיזרה, הציעה פעם הצעה לא לגמרי נאותה. או בחורה דתית אבל פחות קפדנית, שתמיד כיבדתי ודיברנו יפה, אבל יום אחד במעבדת המחשבים ראיתי אותה בסיטואציה לא צנועה עם בחור (דתי, אבל איך אומרים, ידעתי שאין הרבה מה להחזיק אצלו [וזו זכותו, הוא מחליט על חייו, אני לא מטיף של אף-אחד]). ומצד שני, כבחור דתי, התרחקתי כמטחווי קשת מהחילוניות - ודווקא זה יצר אווירה טובה מאוד איתן, שידעו שאיתי הן יכולות לשוחח בנוחות על לימודים, בעיות ועניינים קורקטיים ללא חששות. מובן שמול בנות דתיות דווקא היה מתח, בדיוק כמו שזה בסניף תנועה מעורב.

ככה שזה תלוי בכל אחד ואחת. איך אנחנו מתנהגים, לאן אנחנו נגררים, האם אנחנו שוכחים את עצמנו והאם חשבנו איפה עובר גבול. ואני נאלץ לחזק את מי שהעיר לגבי רמת לימודים. יש הרבה מקצועות שפשוט חד-משמעית דורשים לימודים מעורבים. פיסיקה מתקדמת (לא, לא מכון לב, ממש לא), מתמטיקה מתקדמת, מדעי רוח מתקדמים (להיות חזקים בתחום הזה זה בטח משהו שלא מוצאים במוסדות השכלה גבוהה באוריינטציה דתית). יש טכניון (שבו כיהן כפרופסור מי שהיה חבר כנסת ושר ויושב ראש של המפלגה הדתית-לאומית, וכיום נשיא בר-אילן), יש אוניברסיטת תל-אביב, יש אוניברסיטה עברית בירושלים. ורפואה על אחת כמה וכמה. פעם בכלל לא הרשו לנשים להרצות באוניברסיטאות, אפילו במוסדות של נוכרים בארצותיהם המשכילות, למשל גרמניה. עוד בתחילת המאה העשרים, כשפעם העירו על כך שאישה מועמדת למשרת פרופסורה בכירה, ושזה לא נאות, המתמטיקאי הדגול והענק הילברט ענה בפשטות "אוניברסיטה היא לא בית מרחץ".

הייתי מציע קצת לנשום עמוק ולהירגע בקשר לנושא הזה.

מזדהה לגבי האווירה הטובה מול סטודנטים חילונים (דווקא בגלל שאני שומרת מהם מרחק והיחסים הם קורקטיים בלבד), לעומת מתח מסוים מול סטודנטים דתיים (לגיטימי, כמובן).

כשאני ביררתי על בעלי-מאוד נרתעתי מזה שהוא לומד במקום מעורב, ובבירורים שאלתי- והבנתי שזה נעשה בהדרכה ובהסכמת רבותיו- אז נרגעתי..

הבנתי שההיכרות של הרב איתו- היא עמוקה ורחבה- ואם הרב אומר וסומך עליו שלא יתבלבל במקום מעורב- אז מה לי לומר?!

והיום אני רואה שזו הייתה בחירה נכונה- כי מהיכרות רחבה איתו אני רואה שהוא 'יודע' לשמור על עצמו גם בחברה מעורבת ויודע לשים גבולות.

מתלבטת איך להגיב.

פעם חשבתי שעדיף כמה שיותר נפרד.

כיום אני לא בטוחה שזו התשובה התאימה, בכלל.

פשוט, כבר אי אפשר לסגור את העניין. וכשאי אפשר, זה לא בריא. לדעתי. זה נשמע ממש טוב לעשות מאמצים לפתוח מקומות נפרדים. כשזה יהיה אלטרנטיבה לאוכלוסיה מרובה, 50% ~, יהיה ניתן לדון בכך.

מצב של זרימה- תחושה כזו של טשטוש גבולות, זה מצב כואב. ורע.

מה עושים כדי לא להגיע למצב הזה? בעיניי, אי אפשר לומר רק ללמוד במקום נפרד. אחרי הכל (מצטטת) "לא בריא לחיות, מתים מזה". טיעון הסיכון גם הוא מוגבל.

לדעתי, אין ברירה אלא בשלב מסויים לצאת לשטח ולתפקד שם. אם נכשלים שם, צריך לעבוד עוד ועוד. אבל אפשר גם להצליח. גם בניסיון הראשון.

לגבי טיעון המוסריות הכפולה- הציפיה מבת הזוג לעמוד במצב שהוא לא עמד בו- לא מוסרי.

אגב, לדעתי  המפתח בנושאים הללו נמצא במישור נוסף, מלבד הצניעות: הלכות שמירת הלשון.  כשפחות מלכלכים, אפשר לשמור בכללי על רמה עניינית של הנושא והשיחות איכותיות יותר.

שלום.

אני מכירה חברה קרובה שפיתחה קשר ריגשי עמוק עם עמית לעבודה, נשוי, עם אישה, ילדים וזוגיות מאוד טובה.

עיקר הבעיה היא שהקשר התפתח גם מבחינתו... כמובן שאנחנו מדברים על דתיים. אם היא לא הייתה תופסת את עצמה ונלחמת עם עצמה זה היה נגמר רע מאוד. (אגב, גם הוא נלחם. הוא עבר לעבודה אחרת!!) (זה שווה כדי להציל בית יהודי)

די להיות תמימים.

כולנו שומעים סיפורים על דוסים, נשואים, עם זוגיות טובה ומלאת אמון שנפלו ובגדול. בדר"כ עם מישהי מהעבודה.

ישתבח שמו, יש לנו הלכה. שמגדירה מתי מותר להיות בקשר, מתי אסור, עד כמה וכו. וזה ממש לא משנה אם אתה נשוי או לא. (הפוך. אם את-אתה נשוי, זה יכול להיות הרבה יותר חמור...)

בואו נצמד להלכה ונפסיק להיות כאלה זורמים, חמודים, ישראליים...

לכל אחד יש את הבית היהודי שהוא היה רוצה.

אני לא הייתי מקבלת גם שיחת חולין עם אשה וכך גם בעלי, אבל יש אנשים שאצלם  אין בעיה עם זה והגבול הוא אחר, למשל נגיעה, או נפילה.

ככה שקודם כל את צריכה לדעת איזה בית את מחפשת ולפי זה הכל פחות או יותר נכנס למקומו.

בהצלחה!

אז בדיוק כמוך גם אני לומדת במקום מעורב,בהתחלה שנאתי כל ק=רגע, מהרבה סיבות אבל אחת מהן הייתה תחושת "שוק בשר, שיש שם.. רואים הרבה חבר'ה עם כיפה שנעלמת פה ושם משנה א לשנה ג או ד . אני אעדיף שבעלי לא ילמד באוניברסיטה מעורבת זה היה מפריע לי מאוד הבעיקר מכיוון שאני יודעת בדיוק מהי ההרגשה.

אני יודעת *עלי* שככ פשוט לפול,בלי לשים לב בכלל.. לאקשור ללסמוך..למה להכנס לכך מלכתיכלה?

אבל במציאות, אין ברירה, גם את וגם הוא תמיד תפגשו גברים ונשים, בעבודה,

בלימודים, בכל מקום, ולכן כל אחד צריך לדעת את הגבולות, אני בכל אופן, הגעתי למסקנה, שעדיף "לשחרר" מאשר להיות חשדן,

זה לא מוסיף לזוגיות, ולא מוסיף לאוויאה הטובה, רק אם יש משהו שבאמת חמור, צריך להעיר, אבל סתם ככה,

לא להציק לבן הזוג על כל חיוך או האפצ'י שהוא עשה לכיוון מישהו זר.

אבל בעיקרון היא צודקת, לא?

הבעיה כאן היא חוסר האמון במי שהציע לה.. 

פעם מישהו שאל אותו אם מותר להתגלח בספירת העומר לצורך פגישות

הרב אליהו שאל אותו אתה רוצה להתחתן עם מישהי שלא מפריע לה שבן אדם מתגלח בספירת העומר?;)

אדם אמין סיפר לי שכשהוא (או חבר שלו, לא זוכרת במדויק) שאל

את הרב מרדכי אליהו זצ"ל, איך לבחון יראת שמים של בחורה,

הוא ענה לו: אם היא מברכת על מה שאוכלת. 

ולא הוסיף יותר.

אני בעד, 

לפעמים אני גם מתקילה בשאלות(:

1.  היא לא חוקרת משטרה שמנסה ל"התקיל" עבריין.  

2.  זה לא כן, זה לא ישיר, ואם הייתי בחור, לא הייתי שמח עם בחורה כזו.

3  הוא אמר שהוא מעדיף חצאית. למה להמשיך לחפור ולהתעקש?!

הוא @חתול זמני.

פשוט עדיין לא הכרתי אותך מספיק זמן בפרום  

עם שטויות

פה לא אוהבים שמשגעים פה את הפורום עם דיבורים לא קשורים🙃

זאת אומרת להתחיל לפרגן על המעשה הטוב שהאדם עשה - "איזה מעשה X טוב עשית"

ואז להגיד לו שזה לא רק המעשה אלא המעשה נובע מתכונה טובה שלו - "זה שעשית ככה זה מראה שאתה X Y Z"

אני שואלת כי ספציפית לגבי מחמאות לילדים, דווקא הבנתי שעדיף להחמיא על מעשים, ועל מאמצים. ולהימנע מלהדביק תוויות של תכונות אופי (חיוביות, כמובן. שליליות זה מובן מאליו)

את מציגה את זה כהנחת יסוד שאני לא כל כך מבין.

אדרבה, אם מדברים על ילדים - אדם תופס את עצמו עם תכונות חיוביות שהן מהותיות בשבילו, זה בונה לו תדמית טובה. 

והסיבה שאליה כיוונתי - ברגע שאת מפרגנת רק על מעשה יש בזה משהו שיטחי. אבל כאשר את מפרגנת על עצם האישיות בזה משהו הרבה יותר אישי והרבה יותר מחמיא. זה לראות את מי שמולך ממש ולא רק בתועלת שהוא עושה. כל אחד רוצה ש"יראו אותו".

רצוני הוא להיות סמוי מן־העין.

יש עוד מחקרים דומים.

הרעיון הוא שאם ילד מתרגל להתיחס לעצמו כ"חכם", "צייר", "מוכשר", "יפה", ורואה בזה את עצמו ואת הערך שלו - מה יקרה כשזה כבר לא יעבוד? אם הוא ינסה לפתור תרגיל ולא יצליח? הוא כבר לא יהיה חכם? אבל אם הוא לא יהיה חכם אז מה הוא בכלל? הוא ינסה לצייר ציור ולא יצליח - אז הוא כבר לא צייר, אבל אם כך, מה הוא שווה?

ולכן עדיף להחמיא על מאמץ, לחזק מסוגלות שמגיעה על ידי ניסיון, ולא להחמיא על כשרונות.

זה קצת שונה מהדוגמא הספציפית שנתת, לגבי עין טובה, כי בדוגמאות שלי מדובר על כשרונות ולא מידות. ושוב - גם מדובר על ילדים. אני צריכה לחשוב על ההבדל בין הדוגמא שלך לדוגמאות היותר ברורות של כשרונות, וגם כמובן על השוני בין הקשר חינוכי לקשר בין מבוגרים. 

הוא כמובן לא קשור לכאן

הראשונים.

לא דוחים חתונה בגלל זה, ובוודאי לא לוותר על קורס הקצינים וההכשרה החיילית. ממש חשוב לטובת פיתוח הקריירה שלך בצבא ובהמשך באזרחות, עפ"י הניסיון שתצבור בצבא.  

מה שכן, ממליץ לתכנן בינכם מניעה בחודשים הראשונים. עד שתכנס למסלול שירות צבאי נוח מבחינת הבית.  

רק חושבת שלאשתך יהיה קשה. שנה ראשונה יעשה לביתו....

חושבת שהקשר בין בני הזוג בתחילת דרכם, הוא החשוב ביותר.

נניח שזו היתה קרירה אחרת, לא צבאית?

איזה מרגש

שתבנו בית קדוש ושמח ביחד

מזל טוב,

שיתמלאו כל משאלות ליבכם לטובה בבית הנפלא שתקימו יחד באהבה, בריאות, שמחה ואושר לאורך שנים רבות

איזה יופי!

שתזכו לבנות בית נאמן בישראל מתוך אהבה, שמחה, נחת ורווח!

המון המון מזל טוב! כן תרבינה הודעות משמחות כאלו!

איזו בשורה משמחת ומרגשת

בשעה טובה ומבורכת ממש

שתזכו לבניין עדי עד בשמחת עולם ובאהבה גדולה ❤️🌟🥳