קצת לפני חודש חזרתי ממסע משמעותי,
מסע שלא חוזר על עצמו עוד הפעם.
מסע שבו חזרתי לאותו מקום נוראי אשר נהרגו מיליונים מעמי.
מסע שבו לא הבנתי איך במקום כזה נוראי אנשים ממשיכים עדיין לחיות שם?
פולין
ארץ עם ככ הרבה ירוק אבל עם ככ הרבה זוועות.
זוכרת את עצמי עומדת במחנה השמדה אושוויץ,ומביטה לשמיים בזמן השיר "אבא" של אביתר בנאי.
"אבא, אני רוצה לעמוד מולך
להאמין שאתה אבא טוב..
אבא, אני רוצה להיות בטוח בכל ליבי
שלמסע הזה יהיה סוף טוב
שכל מה שאני עובר בדרך
יהפוך חולשה לעוצמה גדולה"
חושבת על המילים ושואלת את עצמי שוב ושוב ..איך?למה?איפה?בגלל מה?היכן ההשגחה של ריבונו של עולם?
זמן קצר אחרי היציאה מאושוויץ קיבלנו קטע שנתן לנו בדיוק את התשובות לכל השאלות.
"אני מאמין בשמש גם אם אינה זורחת. אני מאמין באהבה גם אם איני חש בה. אני מאמין באלוקים גם אם הוא שותק"
קראתי את הקטע הזה פעם פעמיים ולאט לאט התחלתי להבין קצת יותר.
לכולנו יש אמונה,אמונה בה'.אך השאלה היא עד כמה האמונה שלנו חזקה?
האם אנו מאמינים רק מתי שהכל טוב אצלנו?
או שאמונה שלנו ממשיכה גם אחרי שאנו עוברים מצבים קשים,ואנו לא מבינים למה קרו הדברים אך ההאמונה ככ חזקה וזה לא שובר אותנו.
המסע נמשך עד החזרה לארץ ישראל,הגענו לארץ והדמעות החלו לזרום ששרנו התקווה בשדה תעופה.
אחרי מסע כזה מדהים אתה חושב לעומק על המילים של התקווה.
"עוד לא אבדה תקוותינו
התקווה בת שנות אלפיים
להיות עם חופשי בארצנו
ארץ ציון וירושלים"
עם ישראל נמצא בחצי הדרך לגאולה.אנו בארצינו ,הקדושה!עומדים ושרים התקווה,אני מאמין..
ואולי הדרך עוד קצת ארוכה..
אבל היי!
"עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" 