אני חוזרת ואומרת שלא יעלו אי הבנות!

אני אוהבת את ההורים שלי את המשפחה שלי ואת השם שלי ולא מתביישת בכלום!!!!
הסיפור הזה לא משקף שום דבר על חיי הפרטיים!!!

מחשבות הכעס והשנאה כלפי הורי ואי האכפתיות שלהם כלפי המשיכו להדהד במוחי כל הדרך למשרד הפנים .                                                                                 

מחשבות הכעס והשנאה כלפי הורי ואי האכפתיות שלהם כלפי המשיכו להדהד במוחי כל הדך למשרד הפנים.
"אל תדאגו, עוד כמה זמן אני אמצע לי דירה משלי ואעבור אליה ולא אטריד אתכם יותר! מצדי אפילו לנתק אתכם את הקשר!" חשבתי לעצמי.
הגעתי למפתן המדרגות שמובילות לכניסה למשרד הפנים.
מעולם לא ראיתי עמה ארוכות הן וגבוהות.
"כמה יש שם?" תהיתי לעצמי, "בטח 100 או אולי אפילו יותר.
אחד, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה , תשע, עשר.." ככה המשכתי לספור עד שהגעתי למעלה.
"שלושים וחמש, שלושים ושש, שלושים ושבע..ארבעים מדרגות! מי יודע למה זה ניראה היה לי כל כך הרבה, אולי התבלבלתי בספירה או שסתם הייתי בלחץ, אבל למה? מאז היותי בת 12 אני רוצה לשנות את השם, ועכשיו מה? עזבו אותי! אני נכנסת!!!!

******
 

-"ילדה, מה את רצה? אין לי את כל היום בשבילך! תפסיקי לגמגם ודברי ברור!"
היא קראה לי ילדה?! לא! אולי שמעתי לא טוב? בטוח ששמעתי לא טוב! אולי היא לא שמה לב לזה אבל אני כבר בת שמונה עשרה!
"חמודה מה יש לך? את לא רואה אישה עומדת מולך?! אני כבר לא ילדה אם לא הבנת את זה!" רציתי לצעוק עלייה אבל שתקתי..
היא צדקה, גמגמתי ודברתי לא ברור..הייתי צריכה אולי להכין את מה שרציתי להגיד מראש, אבל מה כבר רציתי להגיד לה?
אני בסך הכל רוצה לשנות את השם שלי, למה כל כך קשה לי להגיד את זה?!
-"מה נסגר? לא רק שאת לא יודעת לדבר את גם שומעת לא טוב?!"
הפניתי לפקידה הקרצייה הזאת מבט שנאה שאומר "את לא מבינה שמספיק קשה לי להיות פה גם בלי כל הלחץ הזה שאת מפעילה עלי? תהי בשקט ותני לי לחשוב!" לא ניראה לי היה אכפת לה ממנו. "בטח היא מקבלת מיליונים מבטים כאלה ביום עם גישה כזאת." חשבתי.
בלי משים לב הסתובבתי והתחלתי ללכת לכיוון הדלת.
"מה נסגר איתי?! הצבתי לעצמי משימה, למה אני לא עומדת בה?! אני אמורה להיות בוגרת ולעמוד במילה שלי, או שאולי לא? מה יחשבו עלי החברים? אני אומרת להם משהו אחד ובסוף עושה משהו אחד? ומה יגידו ההורים? "אמרנו לך? ידענו שאת לא תשני את השם שלך! את לא מספיק חזקה בשביל זה!"
כל המחשבות האלה רצו לי בתוך הראש תוך כדי הליכה חזרה הביתה.

הגעתי לגינה מספר רחובות ליד ביתי והתחלתי לבכות, לבכות על החיים האומללים שההורים שלי יצרו לי, לבכות על זה שאני חלשה כל כך ולא עומדת במילה שלי, לבכות על ההורים שלי כמה שהם מעצבנים אותי ואני בכל זאת דואגת להם, לבכות על כל השנים שפספסתי עם ההורים שלי, לבכות על האי אכפתיות שלהם כלפי!
פשוט לבכות על החיים...
נכנסתי הביתה ועיני עדיין היו נפוחות מעט ואדומות מהבכי הכואב שלי.
אמי המשיכה לבשל במבטח, חזרתי, אמרתי שלום ונכנסתי לחדרי.
לאחר מספ דקות אני שומעת דפיקות על דלת חדרי, זאת הייתה אמי.
"מה היא רוצה ממני עכשיו?! להגיד לי "אמרתי לך"?! בסדר הבנתי את זה! עכשיו שתלך!" חשבתי לעצמי בשקט.
אבל לא, כנראה אני לא מכירה את אמא שלי כמו שחשבתי שאני מכירה אותה.

מהמם!!!!

ממש יפה וגם איך שכתבת את זה....

מה שבטוח יש לך את זה תמשיכי לכתוב.... ממש מעניין 

זה 100ם

מסקרן אותי לדעת מה השם...

ממש תודה!!!!

אני חוזרת ואומרת שלא יעלו אי הבנות!

אני אוהבת את ההורים שלי את המשפחה שלי ואת השם שלי ולא מתביישת בכלום!!!!
הסיפור הזה לא משקף שום דבר על חיי הפרטיים!!!

היא נכנסה לחדר, התיישבה על ידי וחבקה אותי, למרבה ההפתעה לא התנגדתי. בדרך כלל אני אוהבת כזאת קיצ'יות וקירבה כזאת אבל כניראה הפעם הייתי צריכה אחת כזאת..
 
-"אני יודעת שזה קשה" התחילה אמי, "אבל הכי חשוב לי לדעת שאת שלמה עם ההחלטה שלך. גם לי קשה ואת אפילו לא מתארת לך עד כמה! אבל את כבר ילדה גדולה וזאת החבריה שלך.
"ילדה גדולה" אני לא מאמינה שאני אומרת את זה! רק לפני שנייה זחלת פה על הרצפה עם חיוך מקסים שגורם לכולם לחייך גם כן, ועכשיו תראי אותך ילדה שלי! את כל כך גאה ואני כל כך גאה בך!"
"גאה? אולי יותר נכון מתביישת!" חשבתי לעצמי.
"איך את יכולה להיות גאה בי?! אני אמנם לא מתחרטת על שום החלטה שלקחתי בחיי, אבל אני מאמינה שכל החלטה שלי גרמה לכם להתחרט על משהו..אולי על זה שאני כאן איתכם? אולי על זה שאת ואבא הבאתם לעולם ילדה שגורמת לכם רק סבל?"
ראיתי את אמי יושבת מולי פשוט בשור. גם אני הייתי בשוק, אני לא רגילה לדבר איתה שיחה של יותר מחצי שנייה, של מספר מילים שזרוקות לאוויר החלל הפתוח של החדר.
"אני לא מאמינה שזה מה שאת חושבת שאנחנו חושבים!" העלתי חיוך קטנטן, משפט מצחיק אמרה אמי.
"את חושבת שאנחנו מתביישים בך? ההפך הוא הנכון! אנחנו גאים בך! עזבי את זה שאת הולכת לא בדרך שבחרנו למשפחה בצד, כן זה קשה לראות אותך סובלת אתנו בשולחן שבת בזמן שאת יכולה לצאת עם חברייך לסרט, אבל כן אנחנו גאים בך על זה שאת לא רוצה לגרום להורים שלך צער ועל זה שאת מכבדת אותנו!
את יודעת בכלל כמה בני נוער עושים את זה בגילך? כמעט אף אחד! וזה בתי היקרה מה שגורם לנו להרגיש בך גאווה, שלמרות הכל את הולכת לפי האידיאלים שלך, גם אם לפעמים הם סותרים אחד את השני. אנחנו גאים בך בזה שאת תמיד רוצה לרצות את כולם.
את אולי לא שמה לב לזה, אבל מתחת לגופייה ולג'ינס שאת לובשת יש נשמה, נשמה טהורה, נשמה פשוט צדיקה!!!
נשמה צדיקה שרק רוצה לצאת החוצה ואת הכלי שלה להשלים את משימתה!                                                                     
אמי דיברה בכל כך הרבה התלהבות שלא היה לי לב לעצור אותה.
"אני רק מקווה שאת לא חושבת שאני הולכת לשים חצאית ולהתפלל." אמרתי לאמי ספק רצינות ספק ציניות.
הפעם גם אמי העלתה חיוך ולא רק אני.
"לא יקירה, אני לא חושבת על זה בכלל ואני כלל לא העלתי את זה על הדעת. אני אוהבת אותך כפי שאת ולא רוצה שתשתני!
את השם שינית אבל אני מקווה שהוא עדיין עדין כמו שהיה ושהוא לא יקלקל את הנפש העדינה והכל כך מקסימה שלך שאת רוקמת עם השנים שחולפות."
מה? לא הבנתי על מה אמא מדברת. ממתי שם משפיע על הנפש? וגם אם כן, בכלל לא שיניתי אותו!!! עדיין לא סיפרתי לה שנשארתי עם שמי המקורי!
"אמא" לחשתי.
"מה יקירה?" היא החזירה.
הוצאתי את תעודת הזהות שלי והראיתי לה אותה.
אני לא יודעת מה עבר לה באותו הרגע בראש אבל מה שכן, הבעות פניה הראו בלבול ואי הבנה.
-"אמא, אני לא שיניתי את השם שלי. החלטתי לתת לכם עוד הזדמנות, הזדמנות אחת אחרונה שתסבירו לי אחת ולתמיד, מה "מיוחד" כל כך בשם שלי? מדוע את לא קוראת לי בו? הרי לשם כך הוא נועד! ומדוע כל פעם שאני שואלת אותך ואת אבא עליו אתם מחליטים להתעלם ממני?"
הרגשתי שאולי התחצפתי קצת אבל הרגשתי גם שהשיחה כל כך פתוחה שאני יכולה פשוט לזרום עם מה שהלב שלי אומר לי לעשות.
-"חכי שאבא יגיע, נשב לאכול ביחד, נדבר וננסה להביא הסברים אחד לשני."
 

אמי נשקה לי ויצאה מהחדר.

רק לתקן-בשורה הראשונה בטח התכוונת בד"כ לא אוהבת..

ומהר.. אחרת תשמעי ממני

מסיבות כאלה ואחרות...

אתם מוזמנים לכתוב את ההמשך ככל העולה על רוחכם רק  הקטעים שלי לא להתעסק בבקשה.
 

תודה רבה על הכל!
שיהיה לילה טוב וחודש טוב!

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....