יש לי תשובה מסובכת.
כמה גורמים שמשפיעים על ההחלטה אם להגיב או לא:
א. כמה משתתפים בסיטואציה
ב. האם דעתי תהיה מספיק מובנת
ג. האם מדובר באמת מהותית או בהשקפות שונות לגבי טכניקה
ד. האם האנשים מכירים את העמדה שלי כבר, או שזה יהיה חדש להם
ה. האם מדובר בפרובוקציה, שאין לה עדים (כולם פרובוקטורים)
ו. האם הם עושים פרובוקציה כדי לזכות בדיון, ובעצם הם כן רוצים תשובות, רק מותחים את השאלה עד הקצה.
ז. האם יש מישהו אחר שמגיב, והאם הוא צריך את תמיכתו או מסתדר יופי לבדו.
ח. האם אני חלק מהסיטואציה החברתית, או שאני שומע מהצד והתערבותי היא לגמרי "התערבות".
ט. אם זה עושה לך לא טוב.
וכמובן -
מאיזה מניע אני מחליט להגיב, ומאיזה מניע אני מחליט לא להגיב.
באופן כללי, אני חושבת שהאמת צריכה להאמר, והאדישות שמתחפשת ל"למה להתווכח?" "העיקר לאהוב" "מה שחשוב זה האחווה" היא קטנות.
לפני שנה עמדתי בסיטואציה הכי קשה בחיי (בתחום הזה), ואחריה עשיתי מרתון בירורים עם תלמידי חכמים לגבי איך היה צריך לנהוג ומה הלאה. עיקר הבירור היה, ששילמתי מחיר כבד, ונראה שאין תועלת אולי רק להפך (מה שהתברר כלגמרי לא נכון).
בגדול, אמרו לי בצורה מאוד ברורה - "איך אפשר לשמוע שקר כזה ולא להגיב?"
זה לא אומר, שצריך להכנס בכל הכח במי שדובר שקר לדעתי. ממש לא.
אבל לומר בצורה עדינה וברורה, שלדעתי הוא טועה מהסיבות האלה והאלה, זה נראה לי הכרחי.
אני באמת לא מבינה איך אפשר לעמוד מנגד.
לפיכך,
הבירור שלך חשוב בעיני.
ושוב כמה הסתייגויות:
א. בתנאי שעושים אותו בנחת ובשמחה.
ב. זה בסדר שלא לכולם יש דעה מוצקה ותקיפה. ממש בסדר. כל עוד זה אמיתי לך, לא צריך יותר מזה.
ג. חוסר בטחון עצמי - לא יעזור לתקן אותו באמצעות האשמה עצמית ואכילה עצמית. זה יגרום להפך.
ד. אדישות - בעולמנו החסר היא מצרך הכרחי למי שרוצה בריאות נפשית. כמובן בכמות מוגבלת.
מסקנה: כמו שאמרתי קודם, פשוט לזהות מאיזה מקום אני בוחר להתערב ומאיזה מקום אני בוחר לא להתערב.
