ולא כל אחד אכן יכול "להכיל" את זה - על אף הריווח הגדול שיש לאידך באישיות כמותך.
קל וחומר אם מדובר במישהו צעיר בעצמו, שמן הסתם גם עסוק עוד בבעיות של עצמו.
והאמירה "אם היית באמת אוהבת" וכו' - היא אווילית לגמרי.. כמו לומר למישהו אם בעיות שמיעה: אם היית באמת אוהב אותי - היית שומע, על אף שדיברתי בלחש ממרחק 100 מטר..
לגיטימי שאדם יאמר שזה "כבד עליו" מידי. בסדר. אבל "להאשים" את הזולת?.. ממתי מוציאים תסכול אישי על הזולת, בגלל בעיה שיש לו והוא מתמודד איתה בגבורה?
ויתכן שזה אומר משהו. הרי לפי התיאור, אדם מרגיש מתוסכל; אולי חש אהבה, אבל מתוסכל שהתופעה שידע שקיימת מפריעה לו - אז ה"פיתרון" הוא להגיד שזה "בגללך"?... כלומר: תסכול - זרוק על השני, למרות שברור שזה לא קשור.
אז אולי עדיף להיתקל בכך כעת - מאשר אחרי נישואין. התופעה של האשמת הזולת בתסכול אישי שאין הוא אשם בו כלל - אינה תורמת, לחלוטין, לחיי נישואין. גם אינה מראה על דרך התמודדות נכונה.
בנוסף - ספציפית, הרי הבעיה הזו קיימת בינתיים. נו, אז יותר טוב אחרי נישואין "לפוצץ" פתאום ולומר ש"זו לא את אלא הפיצול"?...
על כן, לא להסיק ש"אי אפשר". לא להיכנס לצער-יתר מדבר שמזל שהתברר בזמן.. להמתין למצוא מישהו שכן יכול להכיל את זה. יש כאלה. מישהו כתב - להבדיל - לרב אבינר לפני זמן קצר: התחתנתי עם בחורה חולת נפש. ידעתי מראש, ואני מאושר איתה. הרב מוכן להתפלל עבורה?.. ענה לו" אתפלל. אשריה שהסכמת להתחתן איתה. ואשריך שאתה צדיק אמיתי".
אז בינתיים תמשיכי לטפל בבעיה, כדי שתעבור או תתמזער. תעלי מבחינה רוחנית, אמונית, דקדוק תורה ומצוות. ונקוה שתמצאי בעז"ה "צדיק אמיתי" כזה, במקביל למאמצים להיות ראויה לכך.