משהו שלמדתי בשבת
אני מניח שידוע לכולם שיש שש שבועות שהשביע הקב"ה את ישראל (כתובות קיא.)
- שלא יעלו לא"י בחומה (=בחזקה)
- שלא ימרדו באומות
- השביע את הגויים שלא ישעבדו את ישראל יותר מדי
- השביע את הנביאים שלא יגלו את הקץ
- שלא ידחקו ישראל את הקץ
- שלא יגלו סוד תורה לגויים
בפוסקים על מצות ישוב א"י מבואר שמצות ישוב א"י לא בטלה בזמן החורבן, כי האיסור הוא רק לעלות בחומה, ולא לעלות כל אדם בפני עצמו
הענין הוא ששם בגמרא מבואר שהיה רב, שקראו לו רב יהודה, שהוציא אחד משלושת השבועות האחרונות, והוסיף שבועה חדשה - שלא לעלות לא"י מבבל בכלל!
כלומר אסור לעלות לארץ אפילו אדם יחיד. חייבים להישאר בגלות!
והרבנים האחרים (רבי אבא ורבי זירא) שרצו לעלות לארץ היו מתחבאים ממנו, כדי שלא יאסור עליהם לעלות, או ימחה בהם שלא לעלות (רש"י בכתובות קי:, ברכות כד: )
זה נשמע שרב יהודה היה מחובר מאד לגלות, לא? ממש לא קשור לאהבת הארץ, לא רק שהוא לא עולה בעצמו, אלא הוא אוסר על רבנים אחרים לעלות, עד שכולם מתחבאים ממנו
ובמקרה מצאתי גמרא אחרת (ברכות מג.), ששמן של עץ אפרסמון יש לו ריח מיוחד, ומברכים עליו ברכת הריח מיוחדת, ואומרת הגמרא שרב יהודה היה מברך עליו "בורא שמן ארצינו" (כי האפרסמון היה גדל ביריחו), והגמרא אומרת שזה לא להלכה, כי רק רב יהודה מתוך שחביבה עליו א"י בצורה מיוחדת, היה מזכיר את א"י בברכה, אבל כולם צריכים לברך עליו "בורא שמן ערב"
דוקא רב יהודה? דוקא הוא היה אוהב את ארץ ישראל בצורה מיוחדת?
נקודה למחשבה למי שחושב שסאטמר לא אוהבים את ארץ ישראל
