שנים מעטות אני חי. מעטות מאוד.
עשרים ושש שנים אני הולך על האדמה וכעט, ביום הזיכרון אני נזכר בלא מעטים.
דוד שלמד איתי, וגם אחיקם.
אביחי שהיה חבר,
אליסף שהיה לוחם.
ועוד אחרים שהכרתי ואיני רוצה לפרטם בשמם.
הורים ילדים, חיילים, אזרחים כולם יודעי שמך.
בהרבה לוויות השתתפתי בחיי המעטים. הרבה בתי קברות פקדו רגלי. יותר מידי תהילים אמרתי על קברים שכיסיתי בידי.
'ויום הזיכרון ', החג הקדוש הזה, תמיד איחד וניחם, שייך וחיבר את השכול הפרטי לחיים כללים.
הכאב הציבורי גימד את הכאב הפרטי ואיפשר להמשיך את החיים בצורה נכונה.
אז
חשבתי אלך לטקס להינחם, אלך לטקס לקבל כוח.
וביישוב שאני מכיר תושביו
קרא אסון.
בבית חג"י ישוב ליד חברון
נשכח ילד במכוניתו
ונפטר מרוב חום.
ואני אנה אני בא?
האלך לזכור ולהינחם?
או שמא אשתתף בצער יחיד?
האוכל לעמוד בצער שכזה?
האוכל לחוות צער הורים על עולליהם?
בכיו של אב?
זעקתה של אמא?
יודע אני בעצמי שעם רוב ניסיוני בפגישותי עם המוות. עוד לא פגשתי במוות שכזה.
אלו דברים שאין להם שיעור?
לווית המת.
ילד שלא טעם טעם חטא.
נסעתי לבית חג"י..
לא רק אין שיעור, גם אין זמן וגם אין גיל.
לוויה
אין אלונקה שמרחיקה את המת מעיני
אין טלית שחוצצת בין מת לחי.
לוויה
תינוק מת נישא בידים
עטוף בבד לבן
נדמה כמלאך משמים
לוויה
'לוי יצחק' קרו לו
כשמו של סניגורם של ישראל לפני דורות
ואין איש מבין
היכן הם אותם
לימודי הזכויות
ודמעות זולגות מעיני
ונספגות בזקן של ימי הספירה
ויש פרץ ויש יוצאת ויש צווחה
ויש גם קול דממה דקה.
ושאלות של איך זה יכול לקרות
כבר לא רלוונטיות,
והרבה יותר חשוב
איך אפשר מכאן להמשיך ולחיות.
והרב מנסה לחזק
וקולו נשבר
ועקביא בן מהלל נשמע שוב
בניגון יותר מידי מוכר.
ואין לאף אחד מושג מה לומר למשפחה
לא לאבא לא לאמא
לא לקהילה
ויישוב שעמד איתן
כנגד טרור שגבה ממנו קורבנות
מתפרק לרסיסים
וצועק בקול ענות.
ואין מה לומר
ואי אפשר לנחם
ועצוב
עצוב
עצוב
מאוד
ושקט.
ומחר, בארצנו
מתחלף לו זכרון בעצמאות
אבל לא אצלם
שם ישבו שבעה
על לוי יצחק ילד תם.
וממני אליכם בקשה
"והחי יתן אל ליבו".



