הטנק השרוף
זה היה מראה כמעט דמיוני: הרב יעקב מזרחי, חבר-כנסת נכבד, מסתובב בין שלדי טנקים מפוייחים ברמת-הגולן ומחפש את עקבות בנו הנעדר. קודם היה במרכז הרפואי רמב"ם ותיחקר את חברי צוות הטנק של בנו, שנפצעו באותו קרב. הם ידעו את האמת המרה, אך לא העזו לאומרה לו. האב בעצמו מצא לבסוף את שרידיו של הבן
זה היה ביום העשרים-ותשעה למלחמת יום-הכיפורים. כוחות צה"ל סיימו את שלב הבלימה של הכוחות הסוריים ועברו למתקפה בשטח האוייב. הקרבות כבר התנהלו מעבר לגבול. אבל כל רמת הגולן היתה זרועה שלדי טנקים ונגמ"שים, עדות אילמת לגיהינום שהתחולל שם בימים הראשונים של המלחמה, כאשר טנקים ישראלים בודדים עמדו מול טורים ארוכים של שיריון סורי ורבבות חיילי רגלים נושאי טילי נ"ט.
הבלבול עדיין שלט במצב. היו המון נעדרים. לא ידעו מי יצא חי מהמלחמה, מי נפצע ומי נפל בשדה-הקרב. היחידות לזיהוי חללים של הרבנות הצבאית עבדו כמטורפים, בתנאים בלתי אפשריים. אך הם לא היו ערוכים להיקף גדול כזה של חללים.
החיילים שהסתובבו בשטח החלו להתרגל לדמות מיוחדת במינה שנעשתה חלק מהנוף. יהודי בעל חזות רבנית, שזקן שחור ארוך מעטר את פניו. הוא הסתובב בין הטנקים והנגמ"שים החרוכים וחיפש משהו.
היה זה חבר-הכנסת, חסיד חב"ד, הרב יעקב מזרחי. הוא חיפש את בנו, דוד, שיצא לחזית מיד עם פרוץ המלחמה והיה בכוח השיריון האחרון שנחלץ לקרב הבלימה. כמעט חודש לא שמעו ממנו דבר. הוא הוכרז כנעדר. האב, הרב מזרחי, ניצל את מעמדו כחבר-כנסת כדי להגיע לקווים. הוא תיחקר אנשים ועשה ימים שלמים בשטח בחיפוש אחר גופת בנו.
על שם הסב
דוד, הבן, היה אחד משישה-עשר ילדיו של הרב יעקב מזרחי. הוא נולד זמן קצר לפני מלחמת השיחרור. הסבא, הרב דוד מזרחי, מהדמויות הבולטות של רחובות באותם ימים, ביקש שהרך הנולד ייקרא על שמו - דוד. חודשיים לאחר מכן פרצה מלחמת השחרור ומטוס מצרי, שהטיל פצצה בחוצות העיר, קיפד את חיי הסב, יחד עם שבעה אנשים נוספים שעמדו לידו. הוא נקבר בבית הקברות הצבאי ברחובות. הנכד הצעיר נשאר מזכרת חיה לסבא שנהרג בנסיבות טרגיות.
משפחת מזרחי היא משפחה ידועה ומכובדת ברחובות. הסבא, הרב דוד מזרחי, עלה לארץ עם העלייה הראשונה מתימן. בנו היחיד, יעקב, כבר נולד בארץ, ואביו השקיע בו את כל כוחותיו, חינכו לתורה וליראת-שמים והחדיר בו אהבה לכל יהודי ורגש אחריות לזולת. הבית שבו נולד הרב יעקב מזרחי היה בית של תורה וחסד. שניים מחדרי הבית שימשו לתלמוד-התורה הראשון בעיר.
כשגדל יעקב מזרחי והיה לאיש, נעשה לאחת הדמויות הדומיננטיות בעיר. הוא היה חבר בהנהלות מוסדות החינוך הדתי בעיר וגם פעיל נמרץ בהקמתם. כשקמה התנגדות מטעם העירייה בהקמת בית הספר "בית יעקב" בעיר, הגיע לילה אחד למקום עם קבוצת פועלים, וביחד יצקו את היסודות לבניין וקבעו עובדות בשטח. אחר-כך כיהן כחבר מועצת העיר, סגן ראש-העיר ויו"ר מחלקת הרווחה. הוא גם כיהן כסגן יו"ר המועצה הדתית ולימים נבחר לחבר-כנסת מטעם אגודת-ישראל. פעילותו העיקרית היתה בתחום החינוך. הוא נלחם בציפורניו להצלת חינוכם של ילדי עדות המזרח שהובאו ארצה על-ידי הסוכנות ונשלחו לקיבוצים.
אבל עסקנותו הציבורית לא פגעה כמלוא הנימה בחינוך המעולה שהעניק לשישה-עשר ילדיו. חרף כל פגעי הזמן הצליח לחנכם בדרך התורה והחסידות. את הבנים שלח להתחנך בישיבת חב"ד, ששכנה באותם ימים בפרדס ליד לוד. בדרך זו התקרבה המשפחה כולה לחסידות חב"ד.
ביום השני למלחמה
כל שישה-עשר ילדיו של הרב מזרחי גדלו ליהודים יראי-שמים ואנשי חסד. רוב הבנים עוסקים בהרבצת תורה, משמשים ככלי-קודש או נושאים בתפקידים ציבוריים. הבנות נשואות לאברכים תלמידי-חכמים ומפיצי תורה וחסד. משפחה שורשית למופת. הרב יעקב מזרחי שילב באישיותו אהבה לתורה ומסירות לארץ-ישראל. הוא עצמו שירת בצה"ל, וכך גם ילדיו, רובם בחילות קרביים. בנו דוד לא חזר.
דוד נהרג על-ידי פגז סורי שפגע בטנק שבו נהג. זה קרה ביום השני למלחמה במהלך קרבות הבלימה הראשונים שניטשו ליד נאפח. אך בני המשפחה עדיין לא ידעו דבר על גורלו.
דוד הוזעק לחזית מיד עם פרוץ המלחמה. הוא היה שייך לחטיבת שיריון צפונית. זו היתה חטיבה די חדשה, שאנשיה היו צעירים ברובם. דוד הגיע לשם עם חבריו מגרעין נח"ל דתי שאותו איישו. כשנה לאחר שהוקמה החטיבה, פרצה המלחמה. ביום-הכיפורים עצמו נלקח למחנה 'יפתח' בצפון, כק"מ מראש פינה, ובמוצאי יום-הכיפורים כבר היה על הטנק בדרכו לרמת הגולן.
דוד כבר היה נשוי ואב לשתי בנות. הגדולה בת שנה ושמונה חודשים והקטנה פעוטה בת שלושה חודשים. בחור עם שמחת חיים אך גם עם הרבה יראת-שמים ורצינות. חבריו זוכרים אותו תמיד מסתובב כשציציותיו מתבדרות ברוח, ותחת בית-שחיו השקית עם הטלית והתפילין. "הוא היה בחור שבלט בשטח", הם אומרים.
הקרבות היו קשים מאוד. שום דבר עוד לא היה מאורגן ומתוכנן. זה לא היה בכלל קרב. זו היתה מלחמה הגנה מטורפת, כמעט חסרת-סיכוי. טנק אחד עמד לפעמים מול כוח שלם של הסורים. מפקד החטיבה היה האלוף אורי אור, שקיבל אחר-כך את אות העוז. אבל על האות הזאת נפלו כ-70 חיילים ועוד מאות נפצעו. דוד נמנה בין הראשונים.
למנוע עיגון
"אבי היה אדם רגיש מאוד בטבעו", מספר בנו, הרב אליעזר מזרחי. "האירוע הזה פגע בו מאוד קשה. בלבו כבר ידע את האמת המרה, אבל לא היו לנו שום הוכחות על כך. אבי אמר שהוא חייב לנסוע ולתחקר בעצמו את כל מי שיוכל למסור עדות על מה שקרה שם. הוא גם רצה להגיע לשדה הקרב ולנסות למצוא את גופת בנו, בהנחה שהוא אכן נפל בקרב ולא נשבה. המניע העיקרי שלו היה למנוע מכלתו בעיות של עגינות. הוא עדיין לא ידע איזה מחזה עתיד להתגלות לנגד עיניו".
הוא נסע למרכז הרפואי רמב"ם בחיפה ותיחקר שם את צוות הטנק של דוד, שהצליחו להינצל. מפקד הטנק שלו היה גם-כן תושב רחובות, ושמו טיקטין. התותחן הוא כיום מזכיר המועצה המקומית ראש-פינה, מר שלמה בן-אבו. שמו של הקשר היה פישר. שלושתם נפצעו ואושפזו במרכז הרפואי רמב"ם בחיפה. בן אבו נפצע קשה.
אף שלהם היה ברור מה עלה בגורלו של דוד, לא העזו לאמר זאת לאביו. הם רק סיפרו לו באיזה מקום נפגע הטנק שלהם. הרב יעקב מזרחי החליט לצאת לשדה הקרב. כך הסתובב לו האב האומלל יום אחר יום בין הטנקים המפוחמים, תר אחרי שרידי בנו. מאוחר בלילה היה חוזר הביתה שבור ורצוץ. כולו מזועזע מהמראות המחרידים שראו עיניו. בקושי היה מצליח לעצום עין, כי השכם בבוקר היה יוצא ליום חיפושים נוסף.
זה היה בבוקר. בשיפוליה של תלולית עפר קטנה רבץ טנק הצנטוריון שבו נהג דוד. הוא היה מוטה על צידו, מעוות ומפוייח. על-גבי השילדה נח התותח ההרוס, שמוט ומנותק ממקומו כמו אבר קטוע. האופן שבו נח, בדיוק על פתח מושב הנהג, לא הותיר מקום לספקות. דוד נשרף חי בתאו.
קרבן לקב"ה
אחר-כך סיפרו החברים מה בדיוק קרה. פגז סורי פגע פגיעה ישירה בטנק והוא החל לבעור. שלושת אנשי הצוות זינקו מתוכו, אבל דוד לא הצליח להימלט. תותח הטנק נחת על מדפי תא הנהג ובכך חסם לפניו את דרך המילוט. הזיכרון האחרון שיש לחבריו ממנו הוא תמונה קשה ומזעזעת. הם ראו את דוד נאבק בגורלו, מנסה בכל כוחותיו לפלס לעצמו פתח החוצה, ולא מצליח. כעבור זמן קצר נדלקה התחמושת שבטנק וכולו עלה באש.
הרב יעקב מזרחי עמד מול הטנק השרוף והבין הכול. המעמד הזה היה מזעזע. אנשים שעמדו לידו הזילו דמעות. רגע ארוך עמד האב כמאובן, חיוור כסיד. אחר-כך התעשת והחל לטפס על הטנק. הוא נכנס פנימה וזחל לעבר מושב הנהג. שם, בתוך הטנק המפוייח, מצא את שרידי בנו. הוא אסף את האפר לתוך שק שהביא עמו, ואחרי עמל רב יצא החוצה, אוחז בידו את השק.
הוא עמד על-גבי הטנק השרוף. פניו להטו. הוא נראה כמי שאינו נמצא כלל בעולם הזה. ואז, לתדהמת כולם, הרים את השק למרום וקרא: "מודה אני לך ה' על שזיכיתי להקריב את בני יקירי כקורבן קודש על מזבח הגנת עם ישראל וארץ-ישראל".
כשחזר הביתה בצהריים, מוקדם מהרגיל, השתררה בבית דממה מתוחה. האב נכנס בשקט ואמר: "עכשיו אפשר לקרוע קריעה". האם, חביבה, קראה בהתרגשות: "ברוך ה' שדוד עלה כקרבן לה' ולא נפל בידי הטמאים".
המוני אנשים מילאו את הבית בימי ה"שבעה". אנשי קצין העיר, שבאו לנחם את המשפחה, מצאו את הרב מזרחי איתן כצור ונושא דברים מלהיבים באוזני הציבור שבא לנחמו. הם אמרו לו: "יש לך לב פלדה". הרב מזרחי השיב: "הלב של כולנו הוא בשר ודם, האמונה היא מפלדה".
בבית העלמין הצבאי ברחובות מוצבות שתי מצבות
