הכל סביבי שחור,שקט
אני שומע צרחות אך הם נישאות עלי
כמתחת למים.
אני יודע שלאיש לא באמת אכפת,
הם ימשיכו בשגרת יומם כרגיל,
העולם ימשיך בסיבובו ודבר לא ישתנה.
אין כאב,לא מכות
ולא סבל נפשי שאינו ניתן לתיאור.
אני יודע כי הוא יגיע אך עתה אני מתנחם בזרי השקט
לא כך תיארתי אותו בדמיוני
תיד היו שם פרחים שחורים שנפלו מהשמיים
וכמו כהד לדמיוני כמו משום מקום
עלים שחורים מתחילים לנשור עלי מלמעלה,
אני מביט בהם מוקסם
מסתכל בשחור השחור הזה
שלפתע צדה עיני עלה דובדבן אחד
בין כל אותם עלים שחורים.
אני תוהה לפשר הדבר אך לא מייחס לכך חשיבות.
מתרכז בשקט
השקט אותו ביקשתי כל ימי היותי ב"מקום ההוא"
ורק עתה השגתיהו.
ועתה הם קרבים אלי,
מקבל את פניהם כמו חברים קרובים
כל ימי פחדתי וחששתי מהם אך דווקא עתה
אני שליו לחלוטין,
יודע כי טרם שאלותיו אחרוץ אני את דיני
בהתרסה, אתייצב מולו ללא חת ואגיד את דיני.
והחשיכה שוב עוטפת
החשיכה המלחשת
האוהבת ומגוננת
החשכה השולטת.
