מצד אחד זה באמת מבלבל. להיות כ"כ בטוחה במשהו ולקבל עידוד ותמיכה מכולם סביבך, ואז פתאום כזה בום לצד הנגדי.

מצד שני- עכשיו את הרי לא יכולה להתעלם ממה שהיא אמרה לך...

נראה לי שהכי נכון לך לקחת את זה לכיוון של בירור אמיתי, בלי קשר לסביבה ולציפיות שלה ממך. בירור של עצמך מול עצמך האם את מרגישה מוכנה, או אולי היית רוצה קצת "לראות עולם" ולעשות דברים שבתור נשואה אין אפשרות לעשות אותם או שקשה יותר(נניח שנת מדרשה מלאה, עבודה מסוימת, לימודים  וכד')?

האם את באמת מודעת למשמעות של חיי נישואין (עד כמה שאפשר, גם בגיל 35 לא מודעים עד שלא מתחתנים) או שרק נדמה לך שאת יודעת מה זה?

האם באמת את רוצה את זה, או שאולי זה משהו שכל השנים היה ברור, ושודר ממך ואלייך, ודווקא יכול להשתנות?

אחרי שתעברי דרך הבירור הזה תוכלי בעצם לתת לעצמך את התשובה הכי אמיתית, ואם התשובה תהיה כן, אני רוצה להתחתן, אז החתונה תגיע ממקום הרבה יותר בשל ומבורר, וטוב שכך.

ולגבי הענין באופן עקרוני- אין כללים. הנה, אמרת שהורייך התחתנו בסוף יב וב"ה זכו להקים בית בריא וטוב. יש כאלה שלא מצליחים או שנתקלים בקשיים גדולים.

טוב מאוד שאת לא מרגישה בנויה לגמרי. היכולת להתפתח תמיד היא חשובה והכרחית, גם בגיל 80, ובע"ה התפתחות בזוג יכולה להיות טובה בריאה וחזקה.

ולגבי נסיון- אני התחתנתי בגיל 25. במבט לאחור אני כן חושבת שהתחתנתי ממקום הרבה יותר בוגר, מבין, רגוע, מקבל מאשר מה שהייתי בגיל 18. מצד שני- את זו לא אני כך שבעצם מה זה משנה מה אני הייתי??

[זו תופעה שנכונה גם אצל נשים כאילו "בנויות" לגמרי... שמישהי "אומרת משהו" וגורמת להן "להתבלבל" ולהסתפק..]

אין "כללים"; בוודאי לא נכון לומר "עד שנפש אדם לא בנויה ויציבה לגמרי".. זו שאלה של בגרות מסויימת.מי שהוא "ילד קטן", קשה לו יותר מאשר מי שכבר יודע מה הוא רוצה מעצמו.

אבל זה אישי.  לא צריך להגזים ב"כללים". לא מצד אחד שחייבים בסוף שמינית כי כך רציתי משהייתי קטנה.. ולא לאידך - שאי אפשר כי עוד לא בנויה לגמרי..  לפעמים גם נבנים ביחד. תלוי בבחור, בבחורה, בביחד.

וגם ה"מומנטום" של חלום נקי, אינו מבוטל כשהוא בא עם שיקול ויציבות. זה ההבדל בין חלום שנכהה עם הזמן, לבין חלום שהולך ומתיישם עם הזמן.

לא בלחץ. עדיף לדבר עם מישהו/י שמכיר/ה אותך היטב, ולא עם "אומרי כללים" למיניהם.

 שיהיה בהצלחה, בשמחה, בשלמות הדעת.

אם את מוכנה, זה בדיוק הזמן.

לא יודעת למה... אבל מה את ילדה בגן? שהוא בנה את האישיות שלך ואת זוקפת את זה לזכותו.. זה נראה לי כמו אבא ובת. לא כמו בעל ואישה.

אני לא הייתי מוכנה ככה להפקיר את עצמי ולתת לבעלי לבנות ולפתח אותי.. את כל זה עשיתי לבד בזכות עצמי.

אז אני התחתני כמעט 8 שנים אחרי כל אלו שכתבו כאן, ודוקא אני מרגישה שמיצתי הכל בכל ואני לא מרגישה שום הפסד שלא התחתני קודם.

דוקא יש לי חברות שהתחתנו כמעט 8  שנים לפני ודוקא הן מבכות את זה כל הזמן שהן לא ראו עולם..

אני לא מדברת שנה שנתים אחרי חתונה אלא אחרי 13 שנות נשואים שלהם...

הבעיה היא שכבר יש  שבגיל 18 מכירים מישהוא שרוצים ואז יש את הסיכוי לפספס אותו אם לא מתחתנים מוקדם, ובאמת אין כל כך בררה אלא להתחתן

מה הקשר לילדה בגן? למה צריך לזלזל במישהי שמכירה בטוב ובעזרה שבעל נתן לה, שמכירה במה שבעלה מהווה עבורה?

ח.י. בחרה לכתוב מניסיונה האישי ושיתפה בתחושתה שבעלה בנה אותה- מה יש לך לערער על זה? יש לך היכרות מוקדמת עם הנתונים? למה זה מפריע לך שהיא מרגישה ככה?

אגב, לא נאמר שהיא הפקירה את עצמה ונתנה לבעלה לבנות אותה. נאמר רק שבעלה בנה אותה ועודד אותה. כנראה הוא נתן לה מספיק תמיכה וחיזוק שהיא מצאה לנכון להתנסח במילים "בעלי בנה אותי".

בעיניי זה מעיד על זוגיות טובה, בריאה, כזו שמצמיחה את בני הזוג ובונה בהם שיעור קומה.

אין שום דבר רע ביכולת לפרגן ולהודות לבן הזוג על מה שהוא עשה.

כל טוב.

מי שחייבת לציין ש"נראה לה מוזר" - והסגנון הזה נראה שחוזר לגבי כל מי שכותבת משהו טוב מסוג זה על בעלה - אז הבעיה אינה בכותבות הללו, אלא ההיפך.

בעלי לא בנה אותי.

הזוגיות בנתה אותי, אבל אנחנו נבננו  יחד.

בעלי לא אבא שלי ולא המורה שלי. הוא השותף שלי.

חבל שבוחרים בטרמינולוגיה  כזו שמקטינה את האשה.

זו הבחירה שלהן. שאני לא מבינה אותה, אבל זו זכותן

ואני מצוטטת:  "אז הבעיה אינה בכותבות הללו, אלא ההיפך." (התכוון ד. שהבעיה בי) . זה לא נקרא לזלזל בי כשהוא החליט על שהבעיה בי?

על  שאופיה אחרת ממך (ולדעתי, בכך זלזלת רק בעצמך, שאינך יכולה לחוש את גודל הטוב שאצלם בבית) - 

ושאלת, "למה לי נראה מוזר", כאילו היא ביקשה הסכמה לצורת יחסה הלבבית לבעלה - 

וכיוון שזו תופעה חוזרת -

וכעת עוד הוספת "אוהבות להיות קטנות ליד בעליהן", כלומר, שיפוט מעוות (למרות ההוספה "זכותן"... אם היית חושבת כך באמת - לא היית רואה לנכון להעיר), במקום לראות את הענוה שבהן, את הרגשת הביטחון שיש להן שזה לא יקטין אותן -

אז אל תתפלאי. ובאמת הבעיה אינה בה אלא בך. אם אינך רוצה לשמוע דברים כאלה - אפשר להבין - אל תכתבי על אחרות שיש להן יחס כ"כ יפה עם בעליהן כפי שניכר מהודעתה - שיחסן  הנפלא הוא "בעיה"; קל-וחומר בצורה מזלזלת כמו שכתבת.

לא.

ואותה כן.

מה זה "חבל שבוחרים בטרימינולוגיה כזו".. היא שאלה אותך? אשרי אשה שאינה חשה צורך לעשות מאבקים פמיניסטיים כשהיא מתארת את יחסה לבעלה.

אני בטוח ב100% שהכבוד של בעלה אליה, וחיבתו אליה - גדולים בהרבה מכל "אבירות המלחמה" בעולמנו (בלי להתייחס כעת ספציפית לכותבות כאן), שדואגות כ"כ להקטנת האשה מביטויים כאלו... ובטוח שגם ה"שותפות" שלהם טובה יותר ואמיתית יותר.

ולדעתי זו ממש חוצפה, במחילה. אשה תיארה, אגב תשובתה, בסגנון טבעי לה, משהו מהיחס המיוחד שנוצר בינה לבין בעלה בגלל שהתחתנה צעירה מאד. מאיפה ה"רשות" להביע דעה על האופן שתיארה בתור "ביטוי מקטין" ובגלל ש"אצלך" לא כך.  היא אמרה משהו "מושחת", שמחוייבים "למחות עליו"?...  הנושא היה שאלה מה הדעה על ביטוי כזה?..  אלא מה? נשים מוציאות את הבעיות/התלבטויות של עצמן, בתגובות לזולתן. אז כדאי קצת להיזהר ולדעת להבדיל.

ולא תתפלא מי שפוגעת לחינם בזולתה, שמקבלת "פידבק" בהתאם.

מה הענין שלך לפגוע בי בשביל להגן עליה?

אם יש לה מה להגיד שתפנה אלי, למה אתה לוקח את תפקיד המוכיח ופוגע בי? אם זה היה מופנה אליך אז ניחא

א. אין לי כל "ענין" לפגוע באף אחד. גם לא בך, חלילה.

ב. אם היית כותבת לה באישי, ענין אחד. אבל כתבת כלפיה ברבים, בזלזול, על דבר נפלא שבה, אז שם התגובה, מה נעשה.

ולשאלה למה אני.. באמת עדיף לי לא להיכנס לדברים כאלו.  אבל אני ראיתי שהכותבת היא בחורה עדינה, שלא הראש שלה לענות לגבי עצמה (וגם אפשר להבין: הרי "להתנצל" אינה צריכה על הטוב שבה - ולאידך, אם תכתוב ב"תקיפות", זה בדיוק ההיפך מכל הכיוון שלה כפי שניכר מדבריה) - 

אז "לא תעמוד על דם רעך".

בנוסף, יש ענין ששייך גם לרבים: הדבר הזה שאת כתבת לגבי אופן התבטאותה ויחסה, יכול "להחליש" נשים שיש להן יחס מאד טוב לבעליהן. וזה בא כביכול מעמדה שמגינה על "כבוד האשה". וזה לא קורה לראשונה. אז אין לי ברירה, אלא לומר את האמת - שזה בדיוק ההיפך.

בנוסף, הרי גם את לא כתבת על דבר ש"התבקשת", היא כתבה בכלל על נושא אחר, למישהי אחרת, והזכירה כבדרך אגב את תיאור  יחסה המלבב לבעלה. אז למה כתבת לה ברבים את ביקורתך (הלא-מוצדקת)? "טול קורה מבין עיניך"...

[וגם כך - ניסיתי ככל האפשר לכתוב בסגנון שיהיה בו רק את מה שצריך לומר, ולא מעבר לכך.  אם פוגעים בזולת ללא סיבה ברבים - צריך להביא בחשבון שתהיה תגובת מחאה.. פה זה לא "מלחמת שוורים" שכולם עומדים מהצד ומוחאים כפיים ואם הנפגעת רוצה - שתגיב בעצמה.. לא ראוי]

ויש כאלה שמה שבונה אותן זה טיולים ושופינג ו'למצות את עצמן'.

כל אחת בוחרת את דרכה.

לא תלות בבעל

ולא תלות בשופינג וטיולים.

בנ"א צריך להיות עצמאי בפני עצמו ולבנות את עצמו, כל השאר זה תוספות

קשר עמוק לבעל ("תלות" זה שם כיסוי),

ל"שופינג וטיולים"..

ולקרוא לקשר לבעל, "תוספות" לכך שהאדם "עצמאי בפני עצמו ולבנות את עצמו", זו "תובנה" אומללה מאד.

והתורה אמרה "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". "אשתו כגופו". מי שלא מסתדר לו כך והצליח איכשהו להסתדר אחרת, טוב שמצא דרך כלשהי.

אך לנסות להקרין תובנה מרה כזו, זה כבר ענין אחר.

[כמובן ללא סתירה לכך שאכן לכל אדם יש גם הצד האישי שלו וגם הצד האישי עם "החצי השני" וגם הביחד של שני הדברים]

שלא טוב שהשמחה והחיות של אישה תלויים בתגובות של בעלה ובמערכת היחסים שלה עם בעלה.

מסכימה עם ד. שדבקות של אשה בבעלה בוודאי לא דומה לתלות בשופינג וטיולים,

אבל דווקא ממרחק של יותר מעשור שנות נישואים יש אמת בכך,

שטוב שאישה תבנה לעצמה עוצמות רוחניות-נפשיות-תורניות משל עצמה גם כן.

לפעמים מתוך התלהבות של שנות נישואים ראשונות וכניסה לשגרת חיים של עבודה-בית-ילדים,

האשה מזניחה את עבודת ה' הפרטית שלה, את ההתקדמות הרוחנית שלה ונסמכת יותר מידי על

עולמו של בעלה וכמסקנה מהתמודדויותי בחיים -זה לא כ"כ טוב.

אבל-

זו מסקנה שמגיעים אליה גם תוך כדי חיי נישואים בריאים ואת העבודה הזו בודאי שניתן לעשות

גם תוך כדי חיי הנישואים.

וגם מזה אל תנח ידך...

גם הביחד וגם הבנין האישי, שמוקרן גם מהביחד וגם מקרין עליו.

ואשרי מי שהשמחה והחיות שלה, מקבלים חיזוק מהיחס עם בעלה. וגם "עבודת ה' הפרטית שלה" והתקדמותה הרוחנית.

[ועם לימוד הזכות היפה שלך, חוששני שלא לכך הכוונה. ובנוסף, הכותבת שעליה הגיבו, שהיא מחנכת כיום בנות בתיכון, מן הסתם יש לה עולם רוחני נאה, הנדרש לכך..]

"ודבק באשתו" "אשתו כגופו."

זה מדובר שהבעל צריך לדבוק באשתו, לא כתוב שהאישה צריכה להיות לבשר אחד עם בעלה.

וכנראה שככה היו צריכים לכתוב  על הגבר ולא על האישה, כי רוב הגברים אוהבים חופש, להיות עצמאים וכו.

צריך להזכיר להם שזה המחויבות שלהם לאישה. זאת לא המחויבות של האישה להיות תלותית בבעלה (אולי יש כאלו שרוצות את זה וזאת זכותן) זה ענין של אופי, יש כאלו שלא יכולות להחליט כלום בלי הבעל, אני לא חושבת שזה מעלה גדולה, אולי לפי שיטתך זה יפה וכך הטוב, לדעתי לא.

ודוקא החברות האלו שהאישה לא יודעת להחליט כלום וכל שניה מתקשרת לבעל לשאול ולכאורה מאוד תלותית בו, הבעלים האלו מתעצבנים תלמדי להחליט כבר! תהיי עצמאית,

אז אי אפשר להגיד חד משמעית שמי שדבוקה בבעלה זה טוב ומי שמצאה איכשהוא דרך אחרת,זה הסתדר לה אבל זה לא הדרך האמתית.

של מה שהשני אומר, אינה דרך לויכוח.

"יש כאלו שלא רוצות להחליט כלום בלי הבעל", "מחוייבות של האשה להיות תלותית בבעלה".. זה לעשות קריקטורה ועיוות מדבר מאד נחמד ויפה שהועלה כאן ע"י מישהי. אין לכך כל קשר לאמירה היפה והענוה של מישהי שהתחתנה צעירה מאד, ש"בעלה בנה אותה". כך גם כל הכתיבה החוזרת ונשנית נגד ה"גברים"... ואם באמת כך את תופסת את הדבר, כלומר: אין יכולת לתפוס את העדינות במה שתואר ובדברים דומים, אז זה מאד חבל - ולא לה. 

"מי שדבוקה בבעלה" - "ודבק באשתו" - זה לא הציור שאת ציירת כאן, כאילו "כל שניה מתקשרת לבעל לשאול".. אלא זה שיא השותפות. ומי שנזקק "להקצין" את הענין, אולי כי אינו מסוגל לחוש אותו, ההפסד כולו שלו. ו"דרך אחרת" במקום זה ("שופינג"...), זה בוודאי לא הדרך הכי-טובה, אלא "הסתדר לה" כך. בסדר..

תודה באמת   שאתה מראה לכל הכלות הצעירות את הדרך הנכונה. שהרי "בעלי בנה אותי" זו אמירה יפה וענווה, ואילו מחשבות כגון "בעלי הוא לא אבא שלי, הוא לא בונה אותי, אנחנו נבנים יחד" הרי שזו מחשבה "נגד הגברים".

צר לי שככה אתה מפרש את מי שלא חושב כמוך.

אני בדעה שאפשר לפתח זוגיות משלימה, בונה ומושלמת גם בלי להרגיש ש"בעלי בנה אותי".

בעלי לא בנה אותי- כמו שאני לא בניתי אותו. הזוגיות בנתה אותנו ואנחנו נבננו יחד.

ויש הבדל גדול.

מי שמפחד מאמירות כאלה שיבדוק למה.

בעל ואישה=שווין מוחלט.

אין היום בעל שהוא מורה דרך לאישתו במצב שהיא כנועה וענוה כלפיו ועונה על כל דבר אמן.

דן אולי זה חלום שלך... אבל לדעתי אין בנות תמימות כאלו היום. אלא אם כן היא בת 17 שבחינתי ,זה נורא לחתן ילדה בכזה גיל זה ,כמו אצל הערבים והוא שולט עליה ומראה לה את הדרך הנכונה ,כי היא עדין לא בנויה.

אל תפסלי אחרים במום שרק בך.

מי שיצאה פה בביקורת מתנשאת ומזלזלת כנגד מישהי שלא שאלה את דעתה כלל, היית את ותואמתך.

כשאת והיא כותבות בסגנון כזה, אז אכן אנשים - ולא רק אני- יוצאים נגד זה.

ומכיון שבאתן לקלקל לנשים צעירות וטובות במרירותכן, אז אכן ראוי להראות את הטוב-בהרבה במה שכתבה מישהי אחרת. טוב בהרבה. ניכר מכל הודעתה. הרחק-הרחק מהגועל שניסיתן לייחס לזה, מחמת עניינים שלכן שאינם נוגעים לה.

נכון - את צודקת, ראוי "להגן" מפני נסיונות "חינוך" כשלכן כנגד כל מי שמביעה יחס יותר לבבי אל בעלה.

אינני צריך את "תודתך" המלגלגת והאווילית (סגנון חוזר כנראה, לא רק כלפי הקודמת שהגבת נגדה) - לא כתבתי לך.

ו-האם את ו"אין כמו אמא" פשוט אותה כותבת, בשני ניקים?!...

הרי את האמירה על כתיבה קבועה "נגד גברים" כתבתי בכלל על השניה, שזה סגנון חוזר אצלה... ולא על דברייך.

או אולי נכון דווקא לגבייך מה שכתבת בהמשך, שמי שמפרשת דבר כזה "נגדה"  -שמא היא חוששת שיש אצלה משהו כזה...

הדבר היחידי שנכתב "כנגדך" (אם אינכן אכן אותה אשה...) לעיל, היה שזו חוצפה לתת ציונים למישהי שהגיבה כאן ואגב תיארה את היחס היפה בינה לבעלה.

אף אחד לא התייחס למה שאמרת ש"בעלך הוא לא אבא שלך". לא מענין אותי מה שבינך לבעלך ואני מניח שגם לא את אחרים פה.  והבעיה היא לא ש"בעלך הוא לא אבא שלך" - אלא הצורך לומר את זה...  כאילו מה שהיא אמרה יקלקל משהו..

אני התייחסתי לדבר היפה שכתבה מישהי אחרת, בגלל שאת ותאומתך ניסתן לקלקל את זה - וכן, מתוך הווי קטן בהרבה משלה לדעתי. ולא בגלל שאי אפשר "להיבנות ביחד" אלא בגלל מה שניכר מהצורך שלכן לצאת נגד דבריה, כשלא היה בכך כל צורך.  לא נולדנו אתמול..

ועל כן, את האמירה (הזולה) "מי שמפחד מאמירות כאלה שיבדוק למה"... ראוי לך להגיד לעצמך בלבד. שהרי אני לא הגבתי כלל על ה"אמירות" שכתבת כעת, אבל את יצאת-ויצאת נגד מישהי שסה"כ כתבה דברים נעימים וטובים. תבדקי למה...

[ובדברי אלה, גם תשובה ל"אין כמו אמא" בהודעה הבאה (אם זו לא את), שגם "המציאה" דברים שכלל לא נאמרו. הכי קל "להילחם" במה שלא אמרו..]

הרי לא נוכל להסכים על השקפת עולמות.

זכותך לרצות אשה כנועה ועוד לנסות לשכנע אותה שזה מה שטוב לה

זכותך לחשוב שכל מי שרואה בזוגיות שלה מערכת יחסים שיוויונית היא מרירה

זכותך לקרוא בהודעות רק מה שנוח לך ולפרש אותן כראות עינך.

העיקר שכולם יהיו מרוצים.

יאללה, ל"ג בעומר היום, נגמרו הויכוחים.

הולכת לארגן את המדורה (השוויונית שלנו, יש לציין)

אבל רק עם "זכותך לקרוא בהודעות רק מה שנוח לך ולפרש אותן כראות עינייך", כמופנה אלייך.

דן לא כתב שהוא רוצה אישה כנועה וניסה לשכנע אישה כנועה כלשהי שזה מה שטוב לה- ככה את בחרת לפרש את דבריו.

דן לא כתב שמי שרואה בזוגיות שלה מערכת יחסים שיוויונית היא מרירה- ככה את כתבת.

דן כתב שבאת לקלקל לנשים צעירות וטובות במרירותך. הוא לא כתב מה הסיבה למרירות ולא התייחס לזה 

ובהחלט אין טעם להתווכח על השקפת עולם כשכל אחד מהצדדים מעוניין להמשיך להחזיק בהשקפתו.

אני רק תוהה למה את לא מכבדת השקפת עולם שהיא שונה משלך.

השניה כתבתי - יותר באריכות - את מה שכתבת את בקיצור...

אני "כולה" הבעתי דעה לגבי הביטוי השנוי במחלוקת "בעלי בנה אותי".

לדעתי זה ביטוי שמקטין את האשה ועדיף לנו שלא נשתמש בו. לא יצאתי חלילה נגד אף אחת אלא נגד טרימינולוגיה שלדעתי גורמת נזק.

דן מיד קם נזעם להגן על האמרה וטרח להסביר לכולם כמה זה ביטוי יפה ונעלה ואילו אנו (אלה המתנגדות לביטוי) מרירות.

זו לא אני שיצאתי מפורופציות...ובטח שלא יצאתי נגד אף אחת.

תקראי שוב את הדיון.

היה כאן דיון פורה,  ומעניין.

וסיכמנו אנחנו לא מסכימים.

אפשר לכתת חרבות לאתים ולעבור לדיון מעניין הבא.

ראשית - יש רושם ש"אתֶן" (את ו"אין כמו אמא" - שבמפתיע מגיבות אחת על מה שאמרו לשניה, כאילו דיברו אליה..), אותה אישה עם שתי ניקים...

ב. אין לי כל ענין להסכים איתך על "השקפת עולמות", ב"ה.

אבל התת-רמה הזו להציג את דברי השני בצורה מעוותת ולקרוא בהודעות - לא רק "מה שנוח לך" כלשונך , אלא גם מה שלא כתוב בהן - זה גם בזוי אינטלקטואלית. 

את יכולה להמשיך עד מחר לקרוא לנשים מאושרות בהרבה, כנראה, מה"דגם" שאת מציגה, "אשה כנועה"..

את יכולה עד מחר להמשיך להתעלם מכך שהמדובר פה זה לא על מה ש"אני רוצה", כביכול - הנושא לא היה אני לרגע אחד - אלא על אשה טובה בהרבה ממה שמצטייר ממרירותכן, שכתבה כאן דברים חמודים על יחסה עם בעלה ותקפת(ן) אותה בגסות ובזלזול - למרות שאינכ(ן) מגיעות בהודעותיכ(ן) לקצה-קצה של עדינות ולבביות כתיבתה וכנראה גם מציאות חייה. 

אם תמשיכי לשקר - תמשיכי לקבל תגובות כאלה: את יודעת היטב (על אף שכפי הנראה את מגיבה להודעות עצמך מיד אחרי כתיבתן מניק שונה..), שנכתב כאן מפורש שלא כל מי שרוצה "משפחה שיוויונית" היא מרירה - אלא הפוך: מי שתוקפת כל מי שכותבת אחרת ממנה ובלבביות רבה ממנה, בצורה גסה ומזלזלת - עצם הצורך הזה מראה על מרירותה, וזה מה שאת כנראה, כניכר מהודעותייך השונות. יש פה כנראה לא מעט "שיוויוניות", שלא כ"כ "עקץ" אותן שאשה כותבה בתום ליבה ש"בעלה בנה אותה".. (אשה מורה בתיכון, מכינה בנות לבגרות, כנראה "עצמאית" באישיותה לא פחות ממך, ולכן גם לא מרגישה "מושפלת" בענוותה הנחמדה כלפי בעלה. בטוח שהיחס שלו אליה הוא מכבד במקביל בדיוק..)

לפני "העיקר שכולם יהיו מרוצים" - העיקר לא  לכתוב קודם זלזולים על מישהי טובה ממך, ואחר כך שקרים על מי שיצא להגנת הודעותיה כדי שאחרות לא תושפענה מהמרירות שאת מקרינה פה יותר מידי בתדירות לדעתי.

ו"הוויכוחים נגמרים" לאו דווקא במילה אחרונה שלך..  נראה אותך כעת מפסיקה אותם....

לי יש ניק אחד בלבד!

אם אני רוצה להגיד משהוא, אני לא צריכה להסתתר עם עוד ניק.

לפחות בזה אנחנו מסכימים..

[באמת התפלאתי..]

יכולות להיות נשים כנועות מרירות

ויכולות להיות נשים שרוצות שוויון ומרירות .

כך שאתה לא יודע באמת כל אחד מה עושה לו את האושר ואין החלטה גורפת.

וזה שהיא מורה זה לא אומר כלום. זה לא עושה אותה אדם מורם מעל.

אז לידיעתך אני מורה! כבר למעלה מעשור, דוקא בממ"ד מאוד מוכר..

הרי אני כתבתי מפורש שהיא (המגיבה) עיוותה את הדברים, ושאני אמרתי "מרירות" לא בגלל הדעה על "שיוויון" (ומי בכלל דיבר על "כנועות".. למה אתן ממציאות מה שלא נאמר.. כמה פעמים צריך לחזור על זה? אי היכולת להבין שאשה שכותבת שבעלה "בנה אותה" זה לא "כנועה", זה עצמו בעיה). הביטוי "מרירות" נאמר בגלל סגנון שחוזר בהודעות - ובגלל עצם הצורך "לקפוץ" על מישהי שביטאה דבר יפה ולבבי ובצורה שהתנפלתן עליה.

וה"אושר" שלה -פשוט ניכר מכתיבתה; ולצערי מכתיבות אחרות פה - כולל לקחים "מרים" על "גברים".. - לא תמיד ניכר בדיוק אותו דבר...

ולא אמרתי שזה שהיא מורה עושה אותה לאדם "מורם מעם" (אני באמת לא מבין מדוע צריך לקרוא בהודעות מה שאין בהן), אני מכיר כל מיני מורים. זה נכתב כ"קונטרה" לצורה הבלתי-ראויה שניסיתן להציג אשה מעולה כזו.

[אני מאחל לך הצלחה בהוראה, ומציע לנקוט שם איפוק בהבעת הדעות בנושא הנידון פה, זה עלול להיות בעל השלכות מרחיקות-לכת, צריך זהירות..]

לגבי התלמידים אז זה גיל יסודי.. אז אל דאגה, אני לא מעבירה השקפות על חיי זוגיות....כי הם קטנים

אף אל פי שאין לי בעיות עם הדעות שלי.

אין מי שיקשיב לה? יחבק אותה? יתמוך בה? ב"ה יש לי את זה בשפע על אף הדעות שלי.

אין לי בעיה עם בעל תומך /מעודד,המילה "בנה" עוררה בי קונטציה לא טובה .

דוקא בדר"כ האישה זאת שבונה את הבית ולא הבעל, אם כבר מדברים על בניה....

טרמינולוגיה היא חשובה מאד.

אני מאד רגישה לאיך דברים נאמרים. כי מילים מייצרות השקפות עולם.

אני לא חושבת שהביטוי "בעלי בנה אותי" הוא ביטוי בריא.

כי בעלי לא בנה אותי.

נבננו יחד.

זה לא  אותו דבר. בזוגיות שלנו אין מישהו שהוא עליון על השני.

אנחנו יחד, ביחד במסלול החיים הזה.

ולפיכך, משום השקפתי זו אני לא אוהבת ביטויים שמקטינים את האשה (או את הגבר כמובן).

. 

 אני שוווה לגבר.

אמנם אני לא זהה לו, ואמנם יש חלוקת תפקידים בינינו, אבל הבסיס הוא שאנו שווים בפני אלוהים ואדם. אין אחד הוא מעל לשני.

ואם השקפה זו היא בעינך פמינסטית- אז כן, אני גאה בכך.

ואני מאחלת לכולן זוגיות כמו שלי.

ולמה את חושבת שלנשים בעלות השקפות פמניסטיות אין בעלים אוהבים?  ההפך הוא הנכון.

(ואני מקווה שהבנת שהמדורה הייתה בדיחה...אל דאגה, זו לא אני שחרפתי נפשי להוציא תפוחי אדמה לוהטים..)

אני לא מכירה אותה בכלל.

רק אמרתי לגבי בחירת המילים שלה, זהו.

הדיון הזה סתם יצא מכלל פרופורציות.

ואגב, אני לא רואה בזה בעיה שהאשה גם תגיד דבר תורה. זה דבר מאד יפה בעיני. וזה גם נפלא בעיני שאשה לומדת תורה ומקיימת גם מצוות שלא נצטוותה בהם. אני מכירה משפחות שהאמהות הן אלה שמברכות על החלה, זה דבר מקסים בעיני. ..אבל זה כבר לדיון אחר וכאן זה לא המקום המתאים..)

יופי של מילים. ולא דרשה מאף אחת לדבר כמותה.

מי ביקש לתת לה "ציונים"?... לא חייבים להתעקש על כל טעות. 

ואמהות ש"מברכות על החלה" בבית במקום הבעל - רק מראה עד היכן העיוות מגיע...

שיהיו בריאים. הם חכמים יותר מכולם..

מי שטוב לו כך - בעיה של עצמו, שלא ימתח ביקורת על מי שיש להם דרך מקובלת ויפה מאד (ולדעתי באמת בעיה קשה - ויהיו לכך לדעתי תוצאות מוחשיות בסוף, אצלם ואצל ילדיהם). אני מכיר כאלה שלא צריכים את החכמות האלה, והכבוד האמיתי בין איש לאשתו שם גדולים ועצומים.

את כל הזמן כותבת "הבהרה אחרונה", דווקא אחרי שמישהו/י אחר/ת הגיב/ה.

אז אם את חושבת שהדיון מוצה - את צריכה לדעת שזו לא החלטה בלעדית של צד אחד..

איש לא חייבך להגיב שוב.

"את רגישה לאיך דברים נאמרים" - גם אחרים. מהסיבה שאמרת שזה "מייצר השקפת עולם".

ומי ש"מוכרחה" להגיב על ביטוי לבבי של מישהי אחרת, שנאמר כבדרך אגב, "מייצרת" השקפת עולם דורסנית. מזלזלת.  אז מגיבים עליה.

ובעיני, זו חוצפה - ממש חוצפה - לכתוב "אני לא חושבת שהביטוי בעלי בנה אותי הוא בריא", כשהוא מופנה אל אשה שלא שאלה אותך כלל לדעתך, לא ביקשה אותך להתבטא כך, וכתבה אגב ביטוי יחס אוהב ומעריך לבעלה (בעיני, אגב, ביטוי מקסים, עניו, ומראה על הביטחון העצמי שלה ועל מקומה היציב בביתה, אם אינה חשה כל "בעיה" לכתוב כך..).   מי נתן לך רשות בכלל להיכנס לשם?!  כעת מובן יותר?

"בעלך לא בנה אותך"?.. בסדר. ובעלה כן. מה זה עניינך?!  ועוד אל אשה שרואים שהיא שמחה, מסורה, אוהבת ומכובדת.  אז כן - אני בטוח שמי שלא מסוגלת לקלוט את דבריה כפי שהיא כתבה - הבעיה אצלה. ולא בגלל שאינה רוצה להיות "כמותה" דווקא. 

אַת "ביחד" במסלול החיים הזה - תהיי כמה שאת רוצה. מישהו בכלל דיבר עלייך?  דיבר על בעלך?..

אבל הגיבו על כך שמי שכ"כ חשוב לה להשיג על מה שציינה אחרת - אז לא ברור מהיכן זה בא (וגם זה רק אחרי שראית לנכון לא רק לכתוב בזלזול כלפיה - אלא גם "לרמוז" על מי שרואה בכך מעלה, ולנסות לשים בפיו דברים שלא עלו על דעתו כמובן).

[וגם הצורך לומר "אני שווה לגבר" אינו נראה לי מעלה גדולה. כמובן, לא בגלל שאשה היא פחות מכובדת..]

בפורומים מתנהלים דיונים לא?

ברגע שמישהי כותבת בפורום ציבורי היא צריכה לקחת בחשבון שעלול להתפתח דיון סביב הדברים שהיא כתבה.

זה כל המשמעות של פורום אינטרנטי פתוח.

אם מישהי לא מעניין אותה מה אחרים חושבים- שלא תכתוב לעיני כל..

כמו שאני לא אכתוב על דברים שאני לא מעוניית לשמוע מה יש לאחרים לומר.

מי שבכל זאת בוחרת לכתוב בפורום ציבורי פתוח צריכה לקחת בחשבון שיכולים להגיב על דבריה....

.

אתה היחיד שמנסה בלי הפסקה לשכנע שכל המטרה שלי הייתה לפגוע-- אבל כנראה שהגמל לא רואה את הדבשת שלו, כי התגובות שלך מתלהמות, לא פרופורציונאליות ומעוותות לחלוטין.

די, תנוח

אלא היא כתבה בכוונה שבעלה בנה אותה, היא כתבה זאת כתשובה לאחת ששאלה האם כדאי להתחתן מוקדם? והיא במפורש ענתה שמהנסיון שלה  כן! ולמה כן? כי אצלה בעלה בנה אותה.

אז למה שוב ושוב כותבים שהיא סתם כתבה את זה ומה אנחנו רוצות ממנה?

כן אנחנו רוצות להגיד לבנות צעירות שאכן אותה בעלה בנה, אולי זה טוב לה.אבל זה לא מתאים לכל הבנות,

ולא סתם התנפלנו על אישה תמימה צדיקה וטהורה, היא ניסתה להראות לבת צעירה שלהתחתן מוקדם ובעל שבונה את האישיות זה מעלה, אז יש גם צד שני למטבע,

ואם היא בחורה עם אופי חזק ומתחתנת מוקדם, אם יש צד שבעלה ירצה לבנות אותה, אז יתכן שתהיה שם מלחמת עולם ,כי היא לא תהיה מוכנה לבניה שלה.

היא כתבה שזה טוב, וכדי לתאר את היחס הנחמד בינה לבין בעלה ואת התהליך כתבה בתוך הדברים גם את הביטוי הזה שהוא ביטוי נפלא. ולא ש"בגלל זה" ספציפית כדאי..

"אתן רוצות להגיד לבנות צעירות" - ובדיוק בגלל זה אני ואחרים מגיבים. כי אתן לדעתי רוצות, גם אם לא בכוונה - להרוס לבנות צעירות את האפשרות לבנות בתום ונחמדות, ולהכניס אותן ל"מאבקים" שלא מענינים אותן.

אתן כן "התנפלתן" סתם, ומסיבות פנימיות שלכן. חברתך כי ה"ביטוי" נראה לה מקטין ו"אצלה" זה לא כך - כפי שכתבה מפורש. וגם את - כפי שלא לראשונה "עלית" על דברים דומים.

היא כתבה שזה טוב - וכתבה את נסיונה. ואתן קפצתן  בלגלוג על הביטוי - כי זה הפריע לכן אישית. אפשר לקרוא כאן.. זה לא רחוק. אי אפשר "להנדס" את המציאות.

ואני מציע שלא לדאוג שמא זה יגרום ל"מלחמת עולם".. אדרבה, כתיבות מהסוג שלכן - זה בדיוק מה שיעורר דברים כאלו. לעורר מאבקים היכן שאינם. 

למה לה מותר להגיד מה טוב לבנות צעירות ולנו אסור?

האם בגלל שהיא חושבת כמוך מותר לה?

האם בפורום הזה מותר להביע דעה רק עם היא כדעתו של דן???

האם רק אתה יודע מה טוב לבנות צעירות??

ואולי אני דווקא חושבת שמה שהיא אומרת הוא לא טוב לבנות צעירות??

ואולי הנסיון שלי הוא אחר משלה ואני רוצה לשתף את הבנות הצעירות ולהזהיר אותן מגישה כזו??

ואולי באתי מנישואין ראשונים כושלים בדיוק בגלל שהתחתנתי בגיל 18 וחצי עם גבר שרק רצה "לבנות אותי"? מה אתה בכלל יודע עלי???

מותר לך כמובן לחלוק על ההשקפה שלי. זה מהותו של הפורום

אבל מה שאתה עושה זה לא חולק על ההשקפה שלי אלא מתווכח על הלגיטימיות שלי להגיב ("חוצפה, רוצה להרוס, מי בקש ממך לתת ציונים, מי דיבר עליך בכלל,  תת רמה, באתן לקלקל נשים טובות במרירותכן, צורת שיפוט מעוותת".....) ...

היא לא כתבה "מה טוב לבנות צעירות".  היא כתבה מנסיונה על הטוב שבנישואין בגיל צעיר.

אגב זה כתבה מה קרה אצלה.

וזה לא שייך כלל ל"חושבת כמוני".  חבל לנסות "להוריד רמה" של כתיבה אחרת כדי להתמודד איתה.

זה שייך לתחושת העוול שמישהי כותבת משהו נחמד, על עצמה, ומתנפלים עליה, במילים קשות, ללא כל סיבה.

ומה הקשר "מותר להביע דעה"?..  אם תואמתך כותבת מפורש שהיא כתבה כדי "ללמד בנות צעירות" - אז אני רשאי, כמובן, כתגובה, לומר שלדעתי זה הרסני. או בנוסחך: "רק את יודעת מה טוב לבנות צעירות"?...

ואכן, מתברר מדברייך, כפי ששיערתי, ש"קפיצה" כזו על מישהי אחרת בלי שכלל ניסתה "לומר לאחרים" לנהוג כמותה - באה מנסיון מר כלשהו.

אני אכן משתתף בצערך.

אבל דווקא בגלל זה את צריכה להיות יותר זהירה בהנחלת "תובנות" כשהן באות בתגובה למישהי שמעידה שאצלה זה לא כמו אצלך. למה לכתוב לה "מקטין"?.. מה היא אשמה במה שאת עברת.

וזה לא נכון שלכתחילה כתבת כדי "לעזור לאחרות".. את ממש "קפצת" עליה, על ביטוי שכתבה אגב תיאור יחסה הלבבי. זה בסדר?..

ומה שעשית כעת, בסוף דברייך, זה "תרגיל" ידוע - אך לא לגיטימי. ליקטת מילות תגובה על כל מיני דברים שכתבת, רק בלי ההקשר של דברייך קודם. הרי לדוגמה: את כתבת כ"הסבר" ליציאתך עליה "בעלי לא בנה אותי".. אז כתבתי "בעלך לא - בעלה כן . מי דיבר עלייך". העתקת רק את החלק השני.. וכן השאר. אפשר בקלות לראות.

מה שנכון שאני אכן חושב שזו חוצפה מצידך, לתקוף בחורה טובה שכתבה משהו נחמד על היחס עם בעלה, לתקוף אישית את ביטויה, רק כי לך זה "מעלה את הפיוזים".

אל תהפכי את הדברים - אם לא היית תוקפת אותה, לא היו עונים לך.

זה כלל לא קשור ללגיטימיות של הבעת דעה.

אם הייית כותבת "דעה" בלי לתקוף אותה לריק - איש לא היה אומר שזו "חוצפה".. אני לא בטוח אם לא הבנת את זה בעצמך...

(שאת חלקם דן אולי אמר כבר).

ח.י. לא אמרה שמה שהיא כותבת הוא מה שטוב לבנות צעירות. היא כתבה את מה שכתבה כמשהו טוב אצלה, בזוגיות שלה עם בעלה, ותו לא.

זה כן פוגע כשאומרים על זה "ביטוי לא בריא" או הסתכלות לא נכונה. ברור שח.י. ידעה שאולי יגיבו למה שהיא כתבה- זה בכל זאת פורום ציבורי פתוח- ובכל זאת, זה לא אומר שמותר וראוי להעביר ביקורת על מה שהיא כתבה.

אנסה רגע להסביר למה זה פוגע, לדעתי. אם היית נושאת נאום, או כותבת מאמר ארוך, ומישהו היה אומר "וואו, איזו כתיבה יפה, איזה ביטויים מדויקים", הייתי מרגישה שהוא החמיא לך, לא שהוא החמיא לנאום או למאמר. היית מרגישה את המחמאה כאילו נאמרה עלייך ישירות (שוב, לדעתי).

וזה עובד אותו דבר כשמעבירים ביקורת. אם מישהו היה מביע זילזול על מה שאמרת/כתבת, היית מרגישה שהוא ביקר אותך.

מותר לך להגיד- בעיניי, יותר ראוי שבני הזוג יבנו ביחד את הבית שלהם ואת הזוגיות שלהם. מותר לך גם לכתוב מניסיונך.

אבל לומר- צורת ההסתכלות שלה, הטרמינולוגיה שלה (שנובעת מההסתכלות שלה), היא לא בריאה- זה צורת התבטאות פוגעת, שלא מכבדת את האחר. זה תקשורת אלימה (ממליצה לך לגגל את זה. נושא מרתק שראוי לכמה דקות של עיון).

כאן בעצם מצוי כל השוני לדעתי- האם את מעבירה ביקורת על מישהי אחרת כדי לחזק/להצדיק/להביע את דעתך, שאת משוכנעת בצדקתה, או שאת פשוט אומרת את דעתך, בלי לבנות אותה על ביקורת על אחרים, על דרך השלילה. מבינה למה אני מתכוונת?

"די, תנוח"...

בדיוק אחרי שהגבת..

אולי תציעי את זה לעצמך?..

אם מישהי כותבת משהו  "דרך אגב" על עצמה, אינה צריכה לקבל ממך "ציונים". זו לא "תגובה" על איזו דעה.

אני לא "מנסה לשכנע".. אני מנסה להראות לך שלא ילך באופן הזה, מתנפלים על מישהי שמטבעה לא תענה - וע"י חזרות על האמירה ש"אצלי זה לא כך", סותמים את פיה. אז לא.

תגובות לא פרופוציונאליות היו שלך. את מתעקשת כל פעם לחזור עליהן, דורשת להפסיק את הדיון מיד אחריהן, קוראת לתגובות אחרות "מעוותות" "ביטוי מקטין" - ואח"כ נתנת ציונים על הפרופורציה.

הרי איש לא ביקשך להגיב אחרי שענו על דברייך...

בצורה נעימה, אם את באמת רוצה לדעת למה ח.י. התכוונה.

נותן לי מקום להתפתח, נותן לי מקום להשען, נותן לח מקום להיות אישה..

כן!אצלי דווקא האפשרות להיות קטנה היא הבניה הכי גדולה שיכלה לקרות לי ברגע שהתחתנתי!!!

לשניה אני לא חושבת שזה משהו רע!!

הקב"ה ברא את הגבר בתור משפיע ואת האישה בתור מקבל!

זה חייב להיות בצורה יפה ונעימה ועם הרבה כבוד ואהבה אבל זה האדם מרגע הולדתו 

ולדעתי לשנות את זה, זה לנסות להפוך סדרי בראשית.

זו דעתי ותחושתי..

אני בטוח שלא התכוונה לאף אחד מהדברים שכתבת...

מן הסתם, סתם אשה טובה מלכתחילה, שנישאה ממש צעירה, ובעלה עזר לה לבנין עולמה הרוחני.. וגם בנין מידותי אינו דווקא "להתהפך" מרע לטוב. נבנים, משתכללים, מתגבשים..

[אגב, בקשר ל"מידה לא טובה" - ללא קשר לשרשור זה - לא צריך להתייאש. בוודאי שאפשר. לפעמים ע"י החלשתה, לפעמים ע"י הפנייתה לכיוון חיובי וכד']

ואם בבית הספר, חברתי הטובה בנתה אותי בתחום מסוים שהיה חסר לי?

ואם הקאוצ'ר שלי בנה אותי זה בסדר?

אם אמא שלי תמכה בי זה הגיוני?

ואם בעלי בנה אותי זה סימן שאני מושפלת?

צאו מהסרט!!

מרוב פמיניזם, במקום שיהיה שיוויון נהיה בעולם הדרת גברים.

מה הקשר, בעלי יכול לבנות אותי, בלי קשר להשפלה, בלי קשר להשתלטות.

תורידו את המילה בעלי ותכניסו כל מישהו אחר, זה יתקבל?

אז למה בעל לא?

אני האחרונה שתומכת בשובינזם. אך גם לא פמיניסטית כלל.

בשני הצדדים יש הדרה של הצד השני והגזמה לגמרי.

אני יכולה להגיד בפירוש שיש צדדים שבעלי בנה אותי, כן בנה.

ואם מישהו מעקם את האף, אז שיהיה לו אף עקום (בגין)

הוצאת את זה לחלוטין מההקשר.

לא מדובר בהשפלה. מי שמרגישה מושפלת זו בעיה שלה.

בסך הכל הערנו הערה קטנה שלטעמינו זו אמרה מקטינה.

כי זה מרמז שצד אחד הוא החזק והבונה וצד שני הוא החלש והנבנה..(בעל הוא לא אמא ולא קאוצ'ר)

אני לא רוצה לחשוב על בעלי כבונה אותי, אלא זה שאנחנו נבנים יחד, כל יום מחדש.

אני יוצאת מנקודת הנחה שמטרת הזוגיות היא לא שהגבר יבנה את האשה (או ההפך) אלא שהם ייבנו יחד, כשותפים.

אין לזה שום קשר לפמיניזם או שוביניזם , אלא לתפיסת זוגיות.

זהו. כל שאר הדברים יצאו מכלל פרופורציה

את לא חייבת להסכים. אף אחד לא מעקם את האף.

וגם את לא צריכה לעקם.

.

.

מה מקטין שמישהו בנה אותי? זה מגדיל אותי שיכולתי לקבל ולצמוח.

הוא יכול לבנות אותי, וזה לא סותר שאני יכולה גם לבנות אותו.

כל זוג ומי שצריך להבנות או שתיהם.

האשה היא חכמה והיא יכולה לבנות כמו גם להרוס.

גם גבר יכול לבנות, כמו גם להרוס.

אני נשואה שנתיים וקצת אז אני עוד טריה!

אבל התחתנתי בגיל 17, בפירוש הייתי יותר בוגרת מבנות גילי, ואני לרגע לא מתחרטת ב''ה.

אם הייתי יכולה להקדים ל16 גם הייתי עושה את זה.

זה הגבר הכי טוב שקרה לי, כמובן מתמודדים ויש נסיונות, אבל גודלים ביחד, וכל אחד עוזר לשני, אני ממליצה בחום!

המונמון ס''ד.

וכמה שאני אוהבת את בעלי (יותר מכל דבר אחר בעולם כולו) ואת הילדים היקרים שלנו, צריך לדעת שבצד היתרונות יש גם הרבה חסרונות.

היתרונות- הזוג פחות מקובע, גדלים ביחד, מתחילים הכל מההתחלה ביחד.. להיות אמא צעירה (שבוע לפני יום הולדת 19 הפכתי לאמא ) ומלאת כוחות

החסרונות- אחריות עצומה גם כלכלית, גם נפשית.  לפעמים יש מחשבות של דברים שאולי פספסנו

*אלא אם כן אתם ממש בקשר רציני, ואז אין לדעתי סיבה לדחות חתונה.

שיהיה בהצלחה מופלגה בכל מה שתבחרי.

אגב, אני נשואה בסך הכל 4 שנים כך שאין לי כל כך 'ראייה למרחוק' לדעת מה עדיף....

יותר נכון ראש חודש ניסן של כיתה י"ב שלו..

והוא לא מרגיש שהוא פספס כלום..

כל הנושא הזה הוא מאוד אינדוודואלי..

רמת ההכנה והבגרות של הזוג לנישואין חשובה מאין כמוה - וזה לא תלוי גיל.

השם יעזור שלך שתצליחי בכל מה שתעשי.... 

למיטב ידיעתי- טכנית אפשר לעשות ש"ל גם אם את נשואה (תקן בית)

אבל מבחינה כלכלית- זה לא שווה

בת שירות מקבלת ("דמי כיס" + מענק) פחות ממשכורת שמקבלים בשכר מינימום 

ואם את כבר נשואה, או מתכננת להיות כזו די מהר- 

זה ביזבוז של שנה שיכולה להיות מושקעת בלהגיע יותר מהר למקצוע מכניס יותר (כלומר- לעשות לימודים יותר מהר, ובצורה שקל יותר לצלוח אותם) 

יש המון דברים בחיים ששוחקים קשר- 

שעות עבודה ארוכות שמביאות לעייפות

עבודה לא מספקת נפשית שמביאה לתשישות אישית

ילדים שבוכים בלילה... 

עוד המון.... 

אבל הדבר שהכי שוחק קשר- 

זה חסר מודעות, וחסר נכונות להקדיש מאמצים- כדי לבנות את הקשר. 

להבין שזה לא בא מאליו, ולא מובן מאליו, ולא קורה מעצמו- צריך שאני ואתה נקום עכשיו ונעשה 

המושג "בזבוז של שנה" ממש לא רלוונטי.

אוי לנו אם נראה שנת התנדבות כבזבוז של שנה. לדעתי מדובר בקידוש ה' אמיתי. בחורה דתיה, נשואה שלא מתחמקת מחובותיה האזרחיות ומוכנה לתרום שנה לשירות החברה!!!!

אני מעריצה בנות כאלו אם כי לצערי הרב לא יצא לפגוש כאלו.

זה גם חשוב מאד לנפש הבחורה עצמה, זו לא רק "חובה אזרחית". שירות לאומי זו חוויה עצומה, את פוגשת אוכלוסיות שלא היית פוגשת בסיטאוציות אחרות , פוגשת חברות חדשות שיהפכו להיות חברות נפש, זו חוויה חשובה ומחזקת. בראיה לאחור, בחיים, אבל בחיים לא הייתי מוותר על התקופה הזאת בחיים. (בתנאי שאת במקום שטוב לך בו כמובן).

ולשאלה הראשונה שלך:

כן, אני חושבת שזה מוקדם מאד להתחתן אחרי שמינית.

גם אם נראה לך שאת הכי בוגרת שבעולם.

מספיק לקרוא קצת בפורומים ולראות מצוקה רבה של בני זוג שנישאו מוקדם מאד לפני שהפסיקו ל"התבשל". יש הרבה שינויים שחלים בסביבות גיל 18-20, היציאה לעצמאות (מחוץ למסגרת לימודים) משנה השקפות מסויימות. עוד שנתיים את לא תהיי אותה בחורה שאת עכשיו. לדעתי את צריכה את השנה הבאה כדי להכיר את עצמך יותר טוב (הרי מה את יודעת על עצמך עד עכשיו, את "כולה" אולפניסטית,         מה את יודעת על ההתמודדויות האמיתיות בחיים?)

אולי לנשים מעטות נישואים בגיל 18 עשו רק טוב, אבל לרבות אחרות זה עשה רע.

אני מכירה 3 בנות שנישאו  ישר תיכון וכולן התגרשו בשנות העשרים המאוחרות. וגן הן חשבו שהן נורא בוגרות.

אם זה הבחור בשבילך- הוא יחכה לך עוד קצת.

אני מאוד מאוד מסכימה עם מאמע צאדיקה וחולקת על צורית7 זה נשמע שלא חווית את עול הנישואין על כתפייך ובטח שלא את העול הכלכלי שלהם...

נשואה ותיקה ותיקה עם כמה וכמה ילדים....

אני מדברת בראיה של הרבה שנות ניסיון ולא בראיה של צעירים מתלהבים..

בנות רבות שנישאות בגיל 18 מגלות אחר כך שעשו טעות ואז כבר מאוחר.

תאמיני לי, שממרום שנותי ראיתי ושמעתי הרבה.

המלצתי החמה לכל בנות ה -18. חכו עוד קצת.

של זוגות שלא התחתנו בשל הגיל הצעיר, ומצאו את עצמם רווקים בגיל מאוחר אח"כ...

וגם של זוגות שהתחתנו מוקדם, וחיים בשמחה ואושר כבר עשרות שנים

קשה להגדיר שגיל מסויים הוא מוקדם מדי באופן גורף. הכל תלוי באישיות ובכוחות של האדם המדובר...

"כל אדם קרוב אצל עצמו" ואמא שלך קרובה אלייך מאוד, ואוהבת אותך- 

ולכן יש משהוא בראיה האובייקטיבית שלה אותך- שלא לגמרי מדוייק.

(והרבה פעמים זה השבח של אימהות- "אמא יודעת"... כי היא מכירה ואוהבת כל כך...) 

כדאי לך להתייעץ עם רב או רבנית גדולה, שגם מכירה אותך אישית או שאת יכולה לפרוס יותר מאשר מה שכתבת בפורום-

כדי להתייעץ ולקבל הדרכה, הנחיה וליווי 

אין באמת דבר כזה "לצאת לעולם" 

אפשר לצאת לעולם שלך- עצמך 

אפשר לצאת להכיר עולמות של אחרים- יהיו אשר יהיו- אפילו אם הם לא אקזוטיים כמו עיירת פיתוח נידחת אלא העולם של בעלך.... 

אין "עולם" אובייקטיבי שיוצאים אליו. בדקתי  

מבחינת שעות ממש להפך בזמן השירות היה לי הרבה יותר זמן לבית ולבעלי לעומת תקופת הלימודים שיש הרבה שיעורי בית וחוזרים בשעות לא שעות...תקופת השירות זכורה לי כשנה של ירח דבש אבל כנירא שזה תלוי בתחום השירות שאותו את בוחרת. יש תחומים מאוד מאוד עמוסים (בית ילד וכדומה)

הבעיה היותר משמעותית היא האם אתם יכולים להרשות לעצמכם את זה כלכלית אם בעלך יעבוד או שהוא יהיה סטודנט\בצבא\תלמיד ישיבה ואז באמת כל שקל יהיה לכם חשוב.

חוץ מזה אם כבר נשואים יש גם חשיבות להקדמת הלימודים בשנה (כל שנה משמעותית כשנשואים זה יכול להיות ההבדל בין ללמוד עם ילד ללמוד עם 2)

בקיצור זה לא כל כך פשוט להתחתן מוקדם הרבה דברים מתנגשים זה בזה וצריך לפעמים לוותר על דברים. אני אישית לא הייתי ממליצה לך להתחתן עכשיו אלא לחכות שנה שנתיים ואז הדברים באמת הרבה יותר קלים (אני התחתנתי כי כבר היינו בקשר ארוך מאוד של 4.5 שנים..)

את יכולה "להמליץ לחכות שנה שנתיים" בלי להכיר אותם..  ככה סתם מחכים תוך כדי קשר "שנה שנתיים"?...

[ובאמת קשר "ארוך" לפני כן, זה גרוע. טוב שלפחות ניצלתם את זה לטובה..]

אם היא באמת תוך כדי קשר אז אין מה לחכות...היא אמרה שהיא מתלבטת אם להתחיל לצאת ובמצב כזה בלי עניין של בוגרת לא בוגרת יש שלב בחיים (לקראת אמצע הלימודים וכ"ו) שזה הרבה יותר קל להקים משפחה מבחינה טכנית...

(התחלנו לצאת כשהיינו דתיים לייט ברוך ה' התחזקנו תוך כדי הקשר ושאר הקשר היה בהדרכה צמודה של רב לגבי מספר פגישות כמה זמן פגישה וכ"ו כדי שהקשר ישמר בקדושה...זה באמת לא כזה פשוט לצאת הרבה זמן...)

כנראה לא קראת את זה..

וב"ה שזכיתם להתחזק ולהקים את הבית כבר בקדושה.

פשוט כל ההודעה שלה עסקה ברצון להתחתן מוקדם מתוך צפייה שלה מעצמה מהסביבה וכ"ו זה לא היה נירא שהרצון שלה נובע כי היא מצאה את האחד שאיתו היא רוצה להתחתן זה היה נירא דבר שולי שהיא התחילה כבר לצאת אבל עוד לא יודעת מה יהיה עם הקשר הנ"ל

יקרה,

נפש האדם תהיה בנויה לגמרי אולי אחרי 120.

אנחנו נבנים ונבנים כל הזמן.

ואם ה' מזמן לך משהו שאת אוהבת ויש בינכם תקשורת טובה, חבל לדחות.

נישואין הם "בנין עדי עד" בלשון הווה - כל יום בונים.

אף פעם זה לא נגמר.

העיקר שיש אהבה ואחווה בין בני הזוג, שיש שותף לבניה.

לא בטוח שאם הורייך היו נישאים מבוגרים הם היו יותר מנוסים בגידול ביתם הבכורה.

מברכת אותך בבחירה טובה!

צריך להתיעץ עם מישהו שמכיר אותך טוב, ויש לו גם קצת ידע וניסיון. (עדיף לרב שמתעסק בנושא או משהו כזה.)

בגדול- האם את מסוגלת לצאת מהאני האישי שלך ולהכניס לשם גם בעל וילד? 

ובקטן- האם יש לך תכנית, רעיון איך לכלכל בית? יש לך לפחות דרך הגיונית? (כי בסופו של דבר פרנסה משמיים, אבל בלי דרך, כלי, היא לא תגיע..) 

לגבי השירות- אני חושבת שאם את עומדת באמת (כלומר- יש לך כבר עם מי, לא רק באידאל) להתחתן תוותרי על שירות. כמה שאני מאמינה בשירות לאומי וכו'- אני מאמינה יותר בלדאוג שהילדים שלך לא יהיו רעבים. תתחילי ללמוד ויפה שעה אחת קודם. שתסיימי עם הלימודים ותתחילי לעבוד בעבודה רוחית לפני שיהיו לך כמה ילדים שזה ממש קשה לעשות ככה תואר.

לגבי זה שאת כבר בקשר- לא אוהבת את זה שברגע שיש כבר קשר דוחפים להתחתן ויהי מה. מתחתנים כשמוכנים לזוגיות. לא לפני. יש פתרונות אחרים כמו מיעוט פגישות או להפרד ולחזור עוד כמה שנים.

ועוד דבר שבעיני הוא חשוב ובטח אני אחטוף על זה עגבניות- אם אתם אכן מחליטים להתחתן, תתיעצו עם רב גם לגבי ילדים. רב חכם שיוכל לעזור לכם להחליט אם נכון לכם לא למנוע ואז סיכוי שתכנסי להריון אפילו חודש אחרי החתונה, או למנוע כמה חוד'. (לדעתי כל זוג צריך לחשוב על זה, אבל זוג צעיר כ"כ בודאי.)

 לא מילאת 101 והורידו לך 47% מס במקור?

אני מכיר כאלה שעושים את זה בכוונה לקבל עם ריבית והצמדה. זה המקרה?

ליתר דיוק:

בתחילת 2025 שילמתי מאות אלפי שקלים מיסים בגלל מימוש ביטקוין, כמה ימים לאחר המימוש קניתי דרך הבנק קרן מחקה ביטקוין, ובגלל שהקרן הזאת הפסידה - ביצעתי מכירה בשביל שאוכל לקבל בחזרה חלק מהמס ששילמתי בתחילת השנה. כמה ימים לאחר המכירה רכשתי מחדש כמובן, אבל זה כבר לא קשור להחזר שקיבלתי אלא לאדם המטורף שאני.

אני מנסה כבר בערך שנתיים ולא עבד

לפני שבוע העלית פוסט על כך שחברה טובה שלך מתחתנת, ולך זה קשה כי את עדיין רווקה.

ועכשיו תוך מספר ימים את כבר מתחתנת בעצמך...? 

חברה קרובה מאוווד מתחתנת וקשה לי מאווד - לקראת נישואין וזוגיות

אני משתף בצורה קיצונית.

זה העלה את הזוגיות שלנו עשרות מונים למעלה,

פתר הרבה מאוד בעיות שהיו לנו (בעיקר לי),

ושחרר הרבה מתח וחרדה.

אבל זה הגיע עם השנים, לא חושבת שהיינו בנויים לזה בשנים הראשונות.

צריך ביטחון עמוק אחד בשני ובמקום שלנו, חוסר שיפוטיות וקבלה, לא רק בתחום הזה.

צריך המון נפרדות והבנה שלא כל מעשה שהשני עושה קשור אלי. 

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

יש משפט חשוב של דוקטור ויקטור פרנקל (ועוד רבים וטובים) שחשוב רגע להנכיח לעצמנו עכשיו:

כל התנהגות/תגובה בלתי נורמלית במצב/במציאות בלתי נורמלית - היא נורמלית.

אז מצאת את עצמך / את אשתך / את אישך / את הילד ברגרסיה בתחום מסוים?

אתם נורמליים.

זו המציאות שלא נורמלית.

אז לוקח לך שוב שנה לעשות פעולה פשוטה?

הכל עמום, מבולבל, לא מרוכז?

את נורמלית. אתה נורמלי.

פתאום בוכה כאילו בלי סיבה הנראית לעין?

כל פעולה הכי קטנה נראית כמו הר?

התחלת דיאטה בדיוק לאחרונה ומאתמול מחפשת רק מתוק ומנחם?

הסבלנות מתקצרת לפתיל קצרצר או אפילו בלתי נראה?

לא מבינה את עצמך?

שואל מה נסגר איתי?!

תוהה לעצמך או אפילו מבקרת את עצמך: מה זה מה קורה איתי?!

את נורמלית. אתה נורמלי.

ומה יעזור גם לנו וגם לזוגיות שלנו עכשיו?

בעיקר חמלה.

הבנה.

לגיטימציה לאנושיות שלנו.

המון חמלה ואהבה.

לעצמי. לאשתי. לאישי.

לקחת נשימה עמוקה

ועוד אחת

להוריד סטנדרטים כרגע במה שאפשר

ובעיקר לזכור שגם אני וגם בעלי/אשתי - אנושיים.

ועוברים, שוב, בתוך מציאות מוטרפת.

ולנסות למצוא עוגנים גם כעת

ולנסות לחזק את עצמינו ולהתמלא ממה שעוזר

לנו, ולזוגיות שלנו.

בשורות טובות ב"ה 🩵🙏

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍

בכלל אני חושב שעזרה במשפחה בסכומים מאוד מאוד גבוהים היא מתכון למרירות מניסיון.

אל תעשה משהו שיגרום לך להתבאס.

באופן כללי לדעתי - אם החלטת לתת את הכסף, אז תן אותו בלב שלם בלי לחפור. אולי רק בליווי תפילות שלא תהיה פה נפילה גדולה מדי...

כל עוד לא מדובר במשהו שהוא סכנת חיים או נפש - נראה לי שלא נכון "לחנך" את האחות...

הייתי מפרידה בין שני הדברים.

העצות שלך לגבי הנכס לא קשורות להלוואה, גם אם לא היית נותן חלק, בתור אח שמבין בזה אתה רשאי לייעץ, אולי כדאי לדבר על זה שוב דרך בעלה.

ואם אתה רוצה לעזור, תעזור.

בלי קשר למה יעשו עם הכסף כל עוד ההחזר שלך מובטח.

אל תחנך אותה בעזרת הכסף שלך.

בטח לא להחזיק אותה בתנאים.

(שוב כל עוד אין פגיעה בהחזר)

ממילא הבנק דורש להביא שמאי, אם באמת יש פער עצום בין המחיר המבוקש לבין שווי הנכס, אז הבעיה תהיה עצומה: הבנק יעמיד משכנתא בהתאם לשווי שקבע השמאי, ולא בהתאם למחיר בחוזה. 

ומה שיפגע ראשון זה ההון העצמי שהוא נתן לה

אני לא הייתי נותן במקרה כזה

אתה מקבל אישור עקרוני מהבנק

אין סיבה שלא יקבלו. כי זה לא קשור לנכס.

מוצא נכס

חותם עסקה ומשלם סכום התחלתי כלשהו

לאחר מכן מתחיל תהליך של הלוואת משכנתא. שחלק ממנה מגיע השמאי של הבנק

אם הדירה לא שווה את המחיר שחתמת עליו. השמאי יתמחר אותה לפי הערך האמיתי שלה ולפי הערך הזה הבנק יסכים לתת הלוואות משכנתא

ואז אין לך די כסף להשלים את העסקה ורוצים לבטל את החוזה. בדרך כלל זה יהיה כרוך בדמי פיצוי כלשהם למוכרים. הכסף הזה יצא מההון העצמי.

אפשרות נוספת.

לפנות לגופים חוץ בנקאיים כדי להשלים את היתרה.

הבעיות עם זה

1. אם הבנק ידע על כך. יכול להיות שהוא יצמצם עוד יותר את הסכום שהוא מוכן לתת.

2. הלוואה חוץ בנקאית בדרך כלל נתנת בריביות גבוהות יותר. כך שיכולות להכניס לסיבוך כלכלי

אתה לא מקבל בכלל אישור עקרוני.

ואתה לא חותם עיסקה.

ולא משלם כלום.

באמצע תהליך לקיחת הלוואות המשכנתא.

כי רוצים להביא דווקא שמאי שעובד ספציפית עם הבנק שהחלטת לקחת ממנו את המשכנתא

וכדי לקבל הצעה קונקרטית למשכנתא כדי להשוות בין בנקים. בדרך כלל הבנק ידרוש חוזה רכישה ונסח טאבו (ועוד כמה דברים)

ואין שום קשר לאישור עקוני.

אישור עקרוני לא קשור לנכס ספציפי

אלא בדיקה פרטנית של הזוג ולאיזה גודל הלוואה הם יכולים לקחת

יתרה מזו ידעתי בעת חתימת החוזה שזו טעות אבל בעל הדירה הלחיץ אותי שיש לו קונה אחר, אבל מכיוון שידעתי פלוס מינוס שאני בטווח המחירים באזור אז חתמנו.

ועדיין הלכו 20 אלף שקל, זו טעות וזו לא ההמלצה לעשות זאת, תלמדו ממני מה לא לעשות.

והמוכר מוכן לרדת עד 1.02 סופי סופי

לא היית מבצע את העסקה?

קשה לדבר על מה היה קורה אילו, בפועל אני ידעתי שאני לא אמור לחתום על חוזה לפני הערכת שמאי ובכל זאת עשיתי את הטעות הזאת במועד החתימה.

אני כאן כדי להתריע לאחרים לא לעשות זאת ובכלל זה את פותח השרשור.

לדוג' אצלי בבית. השמאי כתב מחיר עגול עגול. שהיה כ20+ אלף מתחת למחיר חוזה.

הלכתי אליו למשרד.

אמרתי לו שהוא מוזמן למצוא לי דירה דומה במחיר שהוא כתב.

ואם הוא מוצא דירה כזאת, אני נותן לו שכר כפול (בחצי בדיחה כן....)

אז הוא תיקן את המחיר שמאות למחיר שכתוב בחוזה

שהוא ממש ממש לא עגול ואין סיכוי שזה השמאות מדויקת. כי אם כן. אני יוכל למלא לוטו שהצלחתי לקנות במחיר המדויק של השמאות

לימים הכרתי שמאי אחר.

הוא סיפר לי שההנחיה של הבנקים היא לתת מחיר שמאות גג כמחיר החוזה, ואם אפשר. להוריד קצת

למרות שברור להם שזה לא המחיר הראלי של הדירה.

יש עדיין שמאים שכתובים מחיר מעל מחיר חוזה. אבל צריך להיות סיבה טובה למה הם כתבו את זה.

כך שזה שאתה נתת מחיר חוזה. יכול להיות שזאת התרנגולת שהטילה את הביצה של מחיר השמאות 

עצה שלי: אל תחתמו על חוזה לפני הערכת שמאי.

כלל לחיים.

כי היא (אחותו של פותח השרשור) כנראה לא תקח שמאות מוקדמת.

אבל מסכים איתך

אם אפשר. עדיף לקחת שמאות מוקדמת

ובגלל שהרוכשים שמים חלק מהכסף כבר במעמד החתימה, המוכרים יכולים פשוט לא להחזיר את הכסף הזה כדי לקבל את דמי הביטול שמגיעים להם בהתאם לחוזה.

אם הרוכש לא מצליח לקבל משכנתא, זה לא ''כוח עליון''. זאת בעיה שלו, והוא יצטרך כאמור לשלם הרבה כסף על הפרת החוזה

ופעמים שלא לעזור זו העזרה הכי גדולה שאתה יכול לעשות לבן אדם.

ועצה אישית-לטובת אחותך ולטובתך. במידה ואתה מלווה לה כעת או בעסקאות אחרות. תתנהל מבחיינה משפטית עיסקית כאילו היא אדם זר. הכול לכתוב,תנאים ברורים. זה ישמור עליכם בקשרים טובים

בסיכון גבוה שלא יוחזר

כי מי שיש לו להחזיר

אין לו בעיה להלוות מבנק

אני לא מלווה סכומים שאני לא יכולה לוותר עליהם

לא רק בגלל ההפסד הכספי

אלא גם בגלל הרס היחסים שיתלווה אליו

בכל מקרה, אני הייתי נותנת רק אם המחיר קרוב להערכת שמאי (עדיף לשלם מראש על שמאי מאשר להפסיד ככ הרבה אחרי)

תתן הגדרה מראש איזה פער הגיוני. ולפי השמאי.

זה נותן פחות משקל לכמה *אתה* מחבב את הדירה או לא, ולכן בעיניי מפחית את החיכוך הפוטנציאלי.

אם זו הלוואה זה משהו אחר, לא חושבת שהייתי מלווה אם אין באמת יכולת להחזיר. 

כי הלוואה מהמשפחה זה ללא ריבית.

וזה ממש משמעותי.

שאתה לוקח משכנתא, 60-70% מהחחזרים החודשיים בתחילת חיי המשכנתא זה ריבית.

בהלוואה מהמשפחה זה 100% החזר

כמובן שלא מלווים לכל אחד.

רק לאחד שאתה סומך שיוכל להחזיר

תודה לכל העונים

כמה הבהרות:

1. מבחינתי, מדובר במתנה, ואמרתי לה את זה גם שמבחינתי זו מתנה.

2. הערכת שמאי של משכנתא היא רק לוודא שגובה המשכנתא נמוך מערך הנכס וזה יהיה נכון בכל מקרה (מדובר על כ-65 אחוז מערך הנכס). העניין הוא שערך הנכס לא שווה את הסכום המבוקש לדעתי וגם לדעת שומה חיצונית (שאינה עבור משכנתא)

3. דברתי גם עם גיסי, והוא גם תומך (יחסית פסיבי) בעסקה

לעזור ככה לאחים.

חלום!

זה בנוסף לכל מה שכתבו לפניי.

זה השקעה שאתה מבצע מכספך,

זכותך להחליט הם לתת או לא.

וזכותך להחליט להשקיע בדברים אותם אתה רואה ויודע שהם השקעה טובה.

נניח שאת קונה לילד שלך מתנה ליומולדת- את תגידי לו - יש לך x כסף תבחר פה בחנות מה שאתה רוצה?

הגיוני שכן

אבל אם הוא יבחר משחק שבעינייך בעייתי חינוכית?

או אפילו- משחק שפה עולה 100 אבל בכל בזאר עולה 15 והוא רוצה לקנות דווקא פה?

קצת כמו שאפשר לעזור כלכלית ברמה החודשית למשפחה ולהגביל את הייעוד של הכסף- סופר כן, מסעדות לא.

במקרה הזה- נשמע שהוא עוזר לה כלכלית, אבל חלק גדול מהכסף סוג של הולך לפח, כי הנכס שווה פחות…

והוא רוצה לעזור לאחותו, לא לשרוף כסף…

קצת כמו להגיד - קחי 1000 שח לקניות לשבת. אבל תקני בסופר גדול, לא בסופר הפינתי שפתוח 24/7 ויקר בטירוף. 

את אחותך בסוף, או, שהיא קנתה במחיר יקר נכס שהיא אהבה.

דירה למגורים, בעיני, אם אוהבים, שווה פער.

אין מה לעשות. היא צריכה לגור שם.

אבל אם היא תיקח משכנתא ותתמוטט באמצע הדרך, לא הייתי נותנת לזה עזרה.

גם אם הדירה מוצאת חן בעיניה. כי היא לא תהיה שלה, בסוף, אז למה להטביע כסף?

אם זה ברור שהיא יכולה לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואתה חושב שהיית משיג עסקה יותר מוצלחת, אז כאן הייתי אומרת שלא הכל רציונלי כשקונים דירה.

אני נגיד הייתי שמחה לגור בסגנון באו האוס וכמובן שזה מאד טעם אישי. אז אולי בשבילך לא שווה לשים חמישים אלף שקל יותר, ובשבילה כן.

אם זה פער של מאות אלפים, זה סיפור אחר. לא הייתי מסכימה.

יש עוד דירות בעולם, זה נשמע ממש ניצול שלה. ושמאי בעיני זאת לא הדרך היחידה,  מפני שיש גם טעם אישי

אם אתה נותן לה מאה אלף או כמה אלפים..

באמת חושבת שאם נותנים עשר אלף עדיף לא להתערב יותר מידי..

שנותנים עצה צריך לשזור את זה בעדינות ולא להתווכח.. בטח לא עם אישה .

תנסה להבין למה היא כל-כך מחובר לנכס כזה שלא מוליד רווח אבל בעדינות ..