אז אחרי הפסקה מ-קשרים כלשהם של חצי שנה..
ולא כי לא הייתי בנויה אלא כי "נתקעתי" עם ההוא שלא יצא לי מהראש.. ועכשיו ב"ה הוא כבר אינו שם..
נשאלתי אם אני מעניינת להכנס לזה שוב.. הגבתי בחיוב..
כי זה בוער בי!! אני כ"כ רוצה את זה!
אבל..
אין לי כח!
אין לי כח שוב להיקשר..
ואז להתנתק.. ו
להיפגע..
ולהתכנס בתוך עצמי.
כי אף אחד לא היה שם ועמד במצב שאני עמדתי. או הרגיש מה אני הרגשתי.
אבל.. אם אני לא אאסוף את עצמי. ואבין שזה טבע הדברים כרגע..
ייתכן כי לא אשיג זאת לעולם ושוב, הקול הפנימי זועק לי "את רוצה את זה!!"
אז מנסים ואוזרים אומץ ומנסים להסביר שוב מה מחפשים ומה הסגנון.. אך..
אין בסביבה.
ועד שהוא הגיע. האחד שבזכותו יכולתי להראות מה אני פחות או יותר מחפשת.
העניין נמרח.
כן נו..
הם כבר נשואים.
הם לא שם כמוני. הרצון, הלחץ..
והנה עוד אחת מתחתנת. וההיא התארסה. וההיא שבכלל אמרה שהיא לא ממהרת נשואה עם ילד.
ואני?
אני עדיין מחכה.. לרגע שבו המשפט הבא יקבל אצלי משמעות קצת מעבר 
"..בורא עולם בקניין השלם זה הבניין.."