סיפור(או יותר נכון משל) שכתבתי לפני כארבע שנים. ממחיש לדעתי ממש טוב את המצב וגודל האבסורד.
ישראל מעולם לא היה איש של מריבות, הוא היה איש נחמד, אוהב שלום ורודף שלום, כל רצונו היה רק לגור בשלווה עם אשתו וילדיו בבית יפה עם נוף לטבע. אך למרבה הצער משאלת ליבו לא מיהרה להתגשם, ומהר מאוד הוא נוכח לדעת שתהליך בניית בית הוא דבר מורכב ובכלל לא פשוט כמו שחשב.
לעת עתה הוא גר בקראוון פשוט וצנוע, אך הוא מעולם לא שכח את משאלתו.
כך עברו להן חמש שנים, והנה ישראל מקבל מהבנק את חשבון העו"ש שלו ורואה כי לשמחתו הרבה כי בידו סכום כסף נכבד איתו יוכל להתחיל לבנות בית, כמובן עם משכנתא לכמה שנים.
ברגע שישראל שמע את הבשורה המשמחת התחיל מיד לחפש בית כלבבו.
וכך חלפו להן כמה שבועות של חיפושים עד שיום שישי בהיר אחד בעודו מעלעל להנאתו באחד מעיתוני סוף השבוע, צדה את עינו מודעה ובה נכתב על בית שככל הנראה היה בדיוק לטעמו: 4 חדרי שינה, מטבח יפיפה, חצר מרהיבה ומרפסת עם נוף מדהים להרים.
מיד התקשר ישראל לקבלן, דיבר איתו, התמקח קצת ולאחר כמה שבועות סוכם על מחיר סביר והוגן והעסקה נחתמה. חלומו של ישראל התחיל להתגשם.
שנה וחצי של המתנה והמון ניירת עברו על ישראל אך היום הגיע היום המיוחל, היום יכנס לגור בביתו החדש.
משאית ההובלה כבר הגיעה לבית והסבלים כבר פורקים את הרהטים ואת כל החפצים לתוך הבית החדש.
סוף היום הגיע וישראל משכיב את ילדיו לישון, נשכב במיטה והולך לישון עייף, אך מרוצה עד מאוד.
אמנם עברה כבר שנה וחצי מאז שקנה את הבית, אך ישראל אף פעם לא הפסיק להעריך אתו, הוא כל כך נהנה לשבת במרפסת הבית, ולהשתעשע עם ילדיו בחצר.
אבל דווקא אז, כשהכל היה נראה מושלם, הוא הגיע.
דפיקות נשמעו בדלת הכניסה.
ישראל פתח את הדלת, בפתח עמד איש זר, בן 35 לכל היותר, גבוה ורזה, מגולח היטב מרכיב על עיניו משקפי שמש שחורים, כיפה זהובה לראשו ומבט חתום נסוך על פניו.
"בוקר טוב, נעים לפגוש אותך סוף סוף, באתי לראות את הבית לפני המכירה".
"בוקר טוב גם לך אדוני", אמר ישראל "אבל אני חושש שחלה פה טעות, הבית הזה לא עומד למכירה", אבל זה היה מאוחר מידי כיוון שהזר כבר נכנס לבית ולא שמע מה שאמר.
ישראל הלך אחרי הזר ומצא אותו במטבח פותח את הארונות, ממש כאילו זה הבית שלו.
ישראל התיצב מולו בבטחה ושאל "אתה מוכן להסביר לי בבקשה מה קורה פה אדוני?"
הזר התרומם ושאל "אדון ישראל זילברשטיין זה אתה?"
"כן, זה אני" ענה ישראל.
"אז באתי לראות את הבית, כמו שסיכמנו" אמר הזר " ואם אפשר לשאול, מדוע לא פינית את הרהיטים מהבית, למה אתה מחכה?" שאל במבט כועס במקצת .
"על מה אתה מדבר?" פלט ישראל כשמבט מבולבל על פניו,
הזר הוציא מתיקו כמה מסמכים וטפסים והראה אותם לישראל המבולבל. אלו היו מסמכי מכירת בית שכולם היו מלאים חתומים.
"על זה אני מדבר, אתה מכרת לי את הבית שלך, מה יש לך איבוד זיכרון?"
המום לגמרי עיין ישראל במסמכים וראה שאכן, הדבר נכון כל המסמכים היו חתומים על ידו כדת וכדין.
אך הדבר הנורא ביותר היה כישראל קרא את הסעיף שעסק בתאריך הכניסה לבית ע"י הקונה. התאריך שצויין שם היה למחרת.
דממה השתררה ברחבי הבית.
הזר פצה את פיו ראשון "אז אני מקווה שעד מחר תפנה כבר את הרהיטים, ונוכל להיכנס בלי ויכוחים מיותרים"
הזר פסע חרישית לכיוון הדלת ולחש לישראל באוזן: "תאמין לי שאתה לא רוצה להתווכח איתי, מחר אני רוצה שתעוף מפה לפני שאני אצטרך להשתמש באמצעים שאתה ואני לא רוצים שנשתמש בהם, אל תעשה בעיות", אמר בטון מאיים ויצא מהבית בטריקת דלת.
ישראל היה לחוץ מאוד אך הוא לא איבד את עשתנותיו ומיד התקשר לעורך הדין שלו, אך לאחר שזה בירר את הנושא במשרד הבינוי והשיכון ובטאבו הוא בישר לישראל שהרכישה אכן התבצעה.
עכשיו היה ישראל ממש על סף דמעות. "מה אעשה עכשיו?" שאל את עצמו אובד עצות.
שעה ארוכה חשב ישראל עד שהחליט לבסוף, שאין מנוס אלא להתפשר עם המציאות. אם היו בידו של הזר את כל המסמכים, כנראה שבאמת מכרתי לו את הבית, ושכחתי" אמר לעצמו ביגון.
למחרת הזמין ישראל חברת הובלות להעביר את תכולת ביתו וחזר לגור בקראוון הישן שלו שהיה בקרבת מקום.
ומאז כל בוקרבדרכו לתפילת שחרית כשהיה ישראל עובר ליד ביתו שנגזל ממנו, היה עומד ליד קיר המרפסת של הבית בוכה, שופך את מר ליבו ויגונו על הבית שהשקיע בו את כל כולו ועכשיו כבר איננו שלו...
וכך במשך השנים זה הפך להיות לו מנהג קבוע הוא היה עומד על יד קיר המרפסת וצופה על ביתו האהוב ולפעמים גם היה ממרר בבכי חרישי.
עד שבאחד הבקרים, בעוד ישראל צופה לעבר חצר הבית המטופחת במבט נוגה יצא מהבית אותו הזר שגזל ממנו את ביתו ותחיל צועק לעברו גידופים.
בין גידוף לקללה עסיסית הצליח ישראל להבין שהזר דורש שישראל יסתלק מיד ושהוא לא רוצה לראות את הפרצוף שלו פה באזור, ואם יראה אותו, זה לא יהיה נעים ויגמר רע מאוד.
למחרת כשעבר ישראל ליד ביתו הישן ראה שהבית הוקף בגדר גבוהה, ועכשיו, גם לבכות על קיר המרפסת הוא לא יכול לא כל שכן לראות את הבית.
******
כך עוברות להן כמה שנים עד שבוקר אחד הגיע אל ביתו של ישראל מכתב משמח מאוד:
לכבוד מר ישראל זילברשטיין שלום רב,
לפני כשבע שנים נלקח מאיתך ביתך ע"י מר עומר אלאקצא, כעת מתברר שהקניה היתה טעות חמורה במערכת המחשוב שלנו, והבית שנמכר למר אלאקצא לא היה שלך אלא של ישראל זילברשטיין אחר, אנו מצטערים מאוד על עוגמת הנפש הרבה שנגרמה לך. כמובן שאתה יכול לבוא ולחזור לגור בביתך באופן מיידי.
בברכה ,
יוסי ששת, ראש אגף רישום
משרד הבינוי והשיכון.
את אושרו של ישראל באותם רגעים לא ניתן לתאר במילים וכמובן שהדבר הראשון שעשה מיד לאחר שקרא את המכתב היה לרוץ לביתו הישן והאהוב.
לאחר כמה דקות של ריצה מאומצת הגיע ישראל לבית, וכשראה את קיר המרפסת מיד עלו דמעות בעיניו ומיד, בלי יותר מדי מחשבה הוא הולך ומחבק את הקיר של המרפסת חיבוק אדיר כמו פעם... אחחח.. כמה התגעגע... כמה טוב לחזור סוף סוף.
לאחר כמה דקות של התרפקות על העבר הוא נכנס אל הבית ברעד.
כבר בכניסה ישראל זיהה שהבית לא נשאר כמו שעזב אותו הסלון נראה שונה לחלוטין אחד החדרים הוסב למקלחת ובאוויר עמד ריח משונה.
לאחר מספר שניות הגיח הזר מתוך אחד החדרים והלך במהירות לכיונו של ישראל. הוא נראה אבוד, מובס.
לאחר כמה שניות של שתיקה הדדית הזר פתח בתנצלות רפה. וכך בפנים חמוצות והושיט לישראל את מפתחות הבית.
אך ישראל, רחמן וטוב לב, בראותו את פניו האומללים של הזר, נכמרו רחמיו על הזר ואמר " אתה יודע מה?, אני מוכן ללכת לקראתך, אתה יכול להמשיך לגור בבית שלי, אני כבר התרגלתי לקראוון שלי, פה אני פשוט כבר לא מרגיש בבית.
אבל על דבר אחד קשה לי מאוד שתיקח לי, דבר אחד אני רוצה: את הקיר שליד המרפסת בשביל להתגעגע לימים הטובים...".
"אין שום בעיה" עונה הזר מיד בפנים זוהרות משמחה על מזלו הטוב.
וכך הם לוחצים ידיים ונפרדים לשלום כרעים ותיקים.
ומאז הם חיו באושר, הזר המשיך לגור בבית, וישראל המשיך לבכות ליד הקיר.
לכולם היה טוב.
מדוע רוב עמ"י חושב שהמקום הקדוש ביותר לעם היהודי הוא הכותל?
מדוע הר הבית אפילו לא נכלל ברשימת אתרי המורשת היהודית?
חומר למחשבה.
אשמח לתגובות...
מדהים. עצוב כמה שזה נכון
אפשר להשתמש-
]
] זרקנו חזרה לאומה הרשעה.