אז נכון שזה מתסכל לצאת ולצאת ולצאת, אבל כמה אפשר לסבול את זה שבחור נזכר שאת קיימת רק אחרי שבוע שהוא קיבל את הטלפון שלך? וגם אחר כך לקבוע פגישה זה עוד שבוע. מה שיוצא ששבועיים את מבזבזת את הזמן על עוד איזה בחור שבסופו של דבר לא יצא כלום מזה???????
וכן, את מנסה שוב ושוב לזקוף אותו לכף זכות ולאמר שוב כנראה שלא היה לו זמן, שהוא היה עסוק, שכנראה יש סיבה מספיק טוב שהוא לא יתקשר...
ואת שבוע פשוט יושבת על גחלים ומחכה לטלפון, וןמחכה ויודעת שברגע הראשון שהוא יתקשר את פשוט תשתקי ולא תשאלי אותו לפשר העיכוב, אלא תבלעי את המילים וכמו תמיד. והנה עוד כאב קטן שמפלח בקרבך ונבלע ברגע אחד.
ואז אתם יוצאים פגישה ראשונה, היה נחמד לא מלהיב במיוחד, את את אומרת ניתן עוד צ'אנס,ננסה מי יודע אולי הפעם זה הוא... ואתם נפרדים בברכת "אני אדבר אִיתך מחר", ולמחרת את יושבת ומחכה ועובר יום, עוברים יומיים והבחור נעלם כלא היה כ"כעלה אשר תדפנו רוח", ואת פשוט לא שומעת ממנו, ושוב אכזבה ניבטת מעינייך ועוד בחור לאוסף.... ואת מתחילה לחשוב שאולי זה התיקון שלך..

]