בבקשה תקראו עד הסוף 
זה חשוב מאוד
אני מביטה בך מכופפת, כמי שפגועה מכולם
עלייך לריבון העולמים מתפללת כשאת כבר נחרשת דומם.
מעינייך השמחות עוד נשקף אליי סבל, מלווה ברגשי האכזבה
דמעתך לא פוסקת, עפר על שערך, כאבלות של כלה עזובה.
הן שימש הוא לך משענת, ואת הקשבת לו, ועיניו עוד נותרו בך תלויות
הוא לחש לך את שמך, התענג על יופייך, והפך נשימות קצובות
ומאז שפסק לא עצרת מלבקש שיקרב שוב ולא יתרחק
הוא נגע בלחייך, ולרגע חייך, ומבלי ששמת לב התחמק
ומתוך המשבר עוד עמדת זועקת "אבי! רק פנים אל תסתיר!
הן גם את אהובי איני עוד מספקת, בלעדיו לא יהיו בי חיים!"
אך הוא מיאן להשיב, רק חזר והבטיח שבסוף יהיה טוב, כמו תמיד.
ומאז אהובך בך התחיל להטיח כעסיו, ובאופן מפחיד-
לא חשש הוא לדרוש את נפשך התמימה, בה אהבת אותו, שם בעבר..
ועצמת את עינייך לכל הרסיסים שפוזרו מהלב ששבר..
כשצעד לעברך בפנים חתומות את מנעת את עצמך מלראות
ששוב הוא הולך, אך הפעם הזאת, הוא לוקח עימו מזוודות.
שנים שלמדת, בגרת והבנת שסימן ממנו לא תקבלי
וגם הייאוש נגמר לבסוף, ונגנז בך כל רגש שלילי
עד שבוקר אחד את זיהית כל פסיעה, וחזית בו ניצב בדלתך.
פרץ הוא בבכי עת שאל לשלומך, היה כעפר לרגלך
בך הביט וקרב, ונשק לראשך, וחיפש אהבת נעורים
אך מנעת את עצמך מכל זה כשהלך, והפקיר את גופך לזרים
ולמרות שהיה שוב כמו זה בעבר, שקשר עימך ברית נישואים
לא השמעת את קולך, ואטמת את ליבך, והצבת מסביבך עוד הרים
לא שיוועת לשברו כשרק התחנן, שתתני לו עוד הזדמנות
הוא אינו עוד ראוי להסיר יגונך ודורש הוא דבר ללא זכות
אך בוכה אהובך, ואני, וכולם, ולוחשים לך את שמך הנצחי
הן מתי תאמיני שוב עיר אהובה? האם בנו עוד תבטחי?
#הערה:
כתבתי את זה לילה לפני הבגרות בתנ"ך, אז נבואות החורבן השפיעו בהחלט!
יום ירושלים. שמחה שאינה שלימה.
