כל בן אדם מתמודד עם הכאב שלו בצורה שונה.

יש אחד שמעודד אותו לאכול גלידה

ואחד שכל הזמן אומרים לו כמה הוא טוב בדברים אחרים.

בקטע הזה אני חושבת שזה אישי.

שצומח ממנו.
[משבר- מלשון- שבירה. אבל יש גם את המובן של "משבר"= כך נקרא המקום  שיושבת היולדת]
צריך לתת מקום לכאב ולהרגשות שנלוות אליו
אבל צריך לדעת לקום- ובס"ד לצמוח ממנו למקום גבוה וטוב יותר ממה שהיה קודם.

זה הכי קל. לי לפחות.

זה מתוך בחירה לשכוח מהכאב ולא להתמודד...(לא כתבתי מתוך ביקורת, אל תפגעי בבקשה...)

אחרי זה זה סתם מתפרץ בצורה לא נעימה..

ההדחקה עצמה קלה.

ההתפרצות אח"כ - לא...

ברור שזה לא פשוט בכלל וזה המון עבודה אבל זאת ההתמודדות הכי טובה, להתחזק ולהתגבר ולצאת ממנו גדולים יותר בע"ה...

שנזכה!

יש המון דרכים להתמודד עם כאב כל אחד בוחר את הדרך שהכי מתאימה לו

בעייני חשוב לדבר על הכאב להבין בעצם מאיפה הוא מגיעה ולמה אותה סיטואציה גורמת לנו לכאב לקבל אותו ולתת לו מקום כמו שצריך לתת לכל הרגשות

בס"ד

ורק אח"כ להתמודד. אצלי. אישית.

שכתוב שהתורה היא תבלין ליצר הרע. לא התרופה לו.

זה לא כמו אנטיביוטיקה שמשמידה חיידק זר, אלא כתבלין, שנותן למאכל את הטעם הטוב.

אני חושבת שכמו התורה, שעוזרת בכך שמראה מה המשמעות האמיתית והטובה של יצר הרע, כך גם בקשיים.

הדבר שעוזר להתמודדות איתם זה לזכור לשם מה הם קיימים בשבילנו, ומה הם באים להוציא מאיתנו בסופו של דבר

וזאת הדרך שרוב האנשים נוהגים אבל גם הדרך הכי לא טובה.

הפגעות מחבר או משהו..

ברב המקרים פשוט צריך להביט קדימה,

לראות את הטוב,ולהתקדם..

אבל ברור שכל מקרה לגופו...(:

אבל עם זה סתם..זרק מילה ונפגעת..הבנתי צודק..אני איתך..

אבל רוב המקרים שאנשים נורמליים[מחייכים..זורמים..אוהבים את העולם..נפגעים לפעמים..]

זה מקרים שבאמת הבן אדם התנהג ממש לא יפה..

וגם ברוב הפעמים אנשים בורחים מזה..

אתה יכול להיסתכל למי שסביבך\עליך..תראה שאנשים בורחים מזה...

אין ממש דרך להתמודד עם כאב.

הוא בא.

לא צפוי, חד, פוגע- והכי פשוט, כואב.

אבל צריך לדעת לקבל אותו, מתוך הבנה שלהדחיק ולטייח זה הכי גרוע בעולם.

צריך לדעת לצמוח מתוך המשבר, להבין שהקב"ה לא שולח לנו נסיון שאנו לא יכולים לעמוד בו, אז צריך ללמוד ולזכור להרים את הראש, לנסות.

זה קשה, זה כל כך קשה. אני יודעת מנסיון. ויש רגעים שאתה רוצה להתגלגל מתחת לשמיכה עם חבילת טישו ולבכות ולבכות ולא לצאת לעולמים.

אבל צריך להמשיך ללכת, ולא להתפרק. לדעת שהקב"ה הוא זה שמנהל את העולם, וזה היה אמור לבוא. וזה בסופו של דבר, בשבילנו. לרומם אותנו, להצמיח מתוך הקוצים-פרח, פרח שיפיץ את שמו הגדול והנורא של הקב"ה. 

תלמדי, תתחזקי באמונה, כי זה הדבר היחיד שהחזיק אותי לפחות באותם התקופות. הידיעה שהקב"ה שם, שהוא בשבילי, שהנה הפרק הפצפון הזה שלמדתי, במקום לטבוח בטישואים- ממלא אותו בנחת.

אז דרך להתמודד עם הכאב? לא, לא מצאתי והבאתי אותה לפניכם. אבל הבאתי לכם דרך איך לצמוח מתוך הכאב,איך טיפטיפה לנצל אותו לטובתנו.

כמו שחברה שלי [המדהימה בלי קשר] אמרה היום [ אמא שלה נפטרה ] שהיא יודעת שאסור לה לשקוע בזה , כי היא פוגעת בעצמה , וזה לא עוזר לאף אחד ולא יפתור את הכאב .

אז כן , לכאב צריך לתת נוכחות , אבל בזמן ובמקום המתאימים . זה אומר לחשוב עליו , להיות עצוב לפעמים , אבל כשצריך - להדחיק הצידה לכמה זמן .

זה איזון עדין מאוד . אבל אפשר לעמוד בזה .

בכולופן , זאת דעתי

להתמודד איתו,

עד שהוא עובר.

להחזיק אותו חזק,

למרות שהידיים כואבות...

לתת לו את המקום,את הזמן,את המרחב.

להאמין בלב שלם שבסוף הוא יעבור,

ויהיה לנו טוב.

אגב,לשמוע שירים מאד עוזר.. לפחות לי

ואז לראות למה הוא בא.

לאדם יש נטיה להחוש בדברים המשמעותיים יותר שיש לו.

הכאב נמצא במישורים הנמוכים של האדם.

לשכל לא כואב. החש בראשו-יעסוק בתורה. זה לא בהכרח יעזור בכל מקרה, אבל זה מייצג עיקרון מסוים שהעיקרון נכון.

(וזה לא שהמשפט לא מדויק, המשפט מדויק. כמו "דברים כבדים שוקעים במים", שזה נכון אע"פ שיש אוניות כבדות שלא שוקעות, כי זה טכניקה מיוחדת, ולכן כל מקרה הוא לגופו, אע"פ שיש כלל.)

זו לא הדחקה ולא בריחה. הדחקה ובריחה, זה כשאתה נשאר במישור של הכאב ומתעלם ממנו. כשאתה מתעלה כמה מדרגות מעליו-הוא פשוט כבר לא שייך לך.

ככל שהאדם במדרגה יותר גבוהה מוסרית, הוא פחות ירגיש את הכאב, לא במובן הטכני, במובן המהותי.

ואפשר לעבוד על זה. האדם יכול להעלות את עצמו הרבה מאוד. מאוד.

היום בעידן המחשבים וההייטק אנו מודעים יותר לדברים מסביבנו, ומתו"כ, נותנים ביטוי לכאבים שלנו ולטיפול בהן...

כל אדם באשר הוא מתמודד עם קשיים.

• יש אדם המבין את הקושי - מתחיל לדבר עם אנשים, מוריד את גאוותו מעליו, מבקש עזרה ומתמודד עם הקשיים בעזרת אנשים אחרים היכולים לעזור לו לפי רמתו.
• יש אדם שאינו מתמודד עם הקשיים ומתוך כך ישנם 2 אפשרויות לחוסר התמודדותו:

1. אדם שמעמיס על עצמו את כל משא הסבל והמאמץ, חורק שיניים.. אינו מוותר לעצמו, אינו מוכן לבקש עזרה מאחרים, ורק לאחר שעבר את הדרך הרבה בחייו  - מתחילים להתפרץ אצלו גלי-זעם על עצמו או על אחרים, או- התפרצויות כאלו ואחרות בלתי-נשלטות..
2. אדם שפשוט אין לו כוח להתמודד עם החיים, ומגיל מסויים בחיים - פשוט התחיל לברוח לכל מיני דברים מזדמנים, דברים אלו נמצאים בשפע רב מסביבנו - כגון: אינטרנט, פלא', כסף, אוכל, משקאות-חריפים, עישון לסוגיו, מתירנות בנושא הצניעות ועוד ועוד...

כל אחד מ-3 הסוגים הללו - סובל בדרכו הוא - אך, לדעתי האחרון שבהם - סובל הכי הרבה מכולם - כי, הוא פשוט מנותק מהעולם.. הוא לא רוצה להיכנס לבעיה ופשוט מוצא כל הזדמנות שהיא לבריחה מהם.

אדם זה חושב שהוא מתמודד, וכל חייו הם טובים - אבל - בעצם, הוא רק מחריב את עולמו יותר ויותר... לא מתוך רוע או ידע.. אלא, מתוך חוסר מודעות, וניסיון לעשות טוב.

לדעתי - עלינו לדבר, לחשוף את שורשי הכאב, לא לברוח מזה, פשוט להתמודד עם המצוקה, להבין שזה קשה לכולנו...

ופשוט כפי אותו אדם (של סוג מס' 1) - פשוט לבקש עזרה מאנשים אחרים שלפי דעתו יכולים לעזור לו.. בלי לפחד מהתגובות של האנשים האחרים... אגב, דעו שאנשים היודעים לבקש עזרה מאחרים - הם האנשים החכמים, האמיצים והמצליחים בחיים באמת!

ב"הצלחה לכולנו...

ולחזור להתמודד שיש כוח...

לעשות הפסקה יותר מתאים.

עושים הפסקה קטנה ,ואז חוזרים במרץ

אך אמורים היום ברבאק !

בס"ד.

להאמין שזה לטובתיינו .

ופשוט-להגיד תודה גם על הרע. ועל הכאב.

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....