אבל הכותבת ביקשה לפרסם.

בס"ד

הכותל עמד שם ושתק, היא נעצה בו עיניים מוכיחות בלי לשים לב לכל העיינים

של אנשים עם לב של אבן הננעצות בה, הנהנות מעליבותה. צועקת לכותל שידבר,

שהוא לא יכול לבגוד בה ככה, שהוא פשוט חייב לה הסברים.

אנשים חשבו שהיא חולת נפש, הכותל מלא בכאלה, שהם לא מספיק לא שפויים

בשביל להיות במוסד, או שהם יותר מדי בודדים בשביל שמישהו ישלח אותם לשם.

היא מהסוג הראשון, לא מספיק חולה, פחות מדי בודדת.

תמיד כל כך הרבה אנשים מסביבה, תמיד כל כך הרבה אנשים בכותל, מפריעים

לה להיות איתו לבד ולצעוק עליו את כל מה שהיא מרגישה.

היא יושבת פה כבר חודש כדי למצוא ז\מן איתו לבד, אבל נראה שיש עוד כמה

עקשנים כמוה, שלא עוזבים אותו לבד איתה. היא ניסתה לגשת, שיסדרו תור,

שלכל אחד יהיה אותו קצת, אבל הם לא הקשיבו, המשיכו להסתכל על הכותל

שקט ולחכות שהוא יענה, או שיתקטן קצת כדי להיות רק שלהם, שיכולו לשים

בכיס ולשמור עליו קרוב אליהם. אבל לה נמאס רק להסתכל ולוותר לו לשתוק

אז היא צועקת עליו שידבר, תופסת לו חזק חזק את האבנים והפתקיפ ובוכה

עליו שיענה. והוא  בשלו שותק אז היא החליטה ללכת עד הסוף, לשבות, היא

תצעק עד שייגמר לה הקול, תצעק סתם אה או אוי ונראה מי ינצח. קודם

שצעקה הלכה לשתות, להרטיב את הגרון במים עכורים מהברזייה שלו, ואז

להשתעל ולכחכח ולהיות בשקט שבעה לילות ושבעה ימים כדי שיהיה לה כל

הכוח שבעולם למולו. כשסיימה להתכונן התקרבה אליו בשקט בשקט שלא ישים

לב שהיא מתקרבת, בלי לדחוף, רק כשאנשים זזים קצת היא עושה עוד צעד,

מחכה שכולם יגמרו לנשק ומסתכלת עליהם חושבים שהרגישו שהוא נישק אותם

בחזרה. בלי להוציא מילה היא נעמדת צמוד אליו, אנשים מתחילים לזהות אותה,

המשוגעת שצועקת על הכותל, מתרחקים ממנה כאילו לבקש תשובות זאת מחלה

מדבקת. הם לא יודעים מה מחכה להם היום, היא חושבת. גם הוא לא יודע אפילו

שהוא יודע הכל.

היא כבר צמודה אליו ומחפשת את העיינים שלו שאיש לא ראה כבר שנים אבל

היא מוצאת ומסתצכלת לתוך לתוך העיינים בלי הצבע וצועקת עליו. צועקת את

מה ששתקה שבע ימים ושבעים שנה ואלפיים שנה. היא לא יודעת מה קורה

מסביב. היא שומעת את עצמה צועקת ועוד מישהו צועק ביחד איתה בשקט,

היא פוחדת שהיא הוזה, מנמיכה קצת את הצעקה והוא מגביר כדי להשלים אותה.

והם צועקים צעקה גדולה ומרה. הוא איתה והיא לא יודעת מי איתה ומי לא.

פותחת את העיינים ומחפשת . הכותל ריק, רק שלה ושלו, וזהו הוא שצועק.

מתפלל בשבילה והיא בשבילו. היא שותקת והוא צועק חזק יותר מכל הקולות

ביחד. וכשהוא מגיע לשיר, הוא נופל. מתפרק למולה, שוכב לצידה ומחבק אותה.

הם שותקים, בלי להרוס את הרגע של הלבד שלהם ביחד.

הוא מתקרב ואומר לה שהוא תמיד עונה, בלחישה.

אז היא לוחשת לו שוב

שובה אלי.

הוא מסתכל בה באלף עיינים ואומר שעדיין לא הגיע הזמן

עדיין יש אנשים עם לב של אבן.

אני יודעת.

הגלים חונקים. את נחנקת.

הנה הקינוח האחרון.

הסעודה האחרונה.

בואי. התכבדי נא.

הכבוד כבד.

מיותר.

לא רוצה אותו יותר.

רוצה חופש.

התכבדי.

יש לחם על שם המלחמות שלא צלחו.

ל.ח.מ כמו לעג לרש.

יש מים. מי ים. מי יבשה.

את לא ים , הגעש שבך יבש. יצורים לא היו שורדים בך.

את לא יבשה.

אם נוגעים בך, את רטובה.

אַתְּ יוֹדַעַת

אֶתְמוֹל חָלַמְתִּי עָלַיִךְ

רָאִיתִי אוֹתָךְ עֲטוּפָה בְּלָבָן

עִם שִׂמְלָה וְזֵר

מְחַכָּה לֶחָתָן

רָאִיתִי אֶת פִּיךְ הַנִּפְעָר

בִּשְׁאֵלָה

אַךְ הֵד קוֹלֵךְ לֹא הִגִּיעַ לְאָזְנִי

רָצִיתִי לִצְעֹק

רָצִיתִי לִבְכּוֹת

אַךְ קוֹלִי נֶאֱלַם

רָצִיתִי לָדַעַת שֶׁעוֹד נוֹתַר לִי סִכּוּי

לְהִנָּצֵל

שֶׁעוֹד לֹא אִבַּדְתִּי כֹּל

רָצִיתִי לִשְׁאֹף לִרְצוֹת וְלָגַעַת

רָצִיתִי רַק מְעַט

לִנְשֹׁם.

וּכְשֶׁהֵד לְחִישׁוֹתַי הַטְּמִירוֹת

נָשָׂא אֶת אַחֲרוֹן כִּסּוּפַי הַנִּסְתָּרִים

הֵחֵלּוּ עֵינַי מַמְטִירוֹת דְּמָעוֹת

נוֹשְׂאוֹת זִכְרוֹנוֹת, נוֹצְרוֹת רְגָעִים

וּכְשֶׁדִּמְמַת הַלַּיְלָה הַגָּדוֹל

אִיְּמָה לְבָלְעֵנִי חַיִּים

נָשָׂאתִי מַבָּטִי מֵעֵבֶר לָאֹפֶק

אַל הַמָּקוֹם בּוֹ צוֹחֲקִים הַמֵּתִים

חָשַׁבְתִּי לְהִתְחַכֵּם

לְהָבִיס אֶת אַחֲרוֹן שִׁבְרֵי הָאָדָם

אַךְ מֶלֶךְ

לְלֹא כֵּס

לְלֹא צֶלֶם

נָדַם.

וּמִי יְשׁוֹרֵר אֶת אַחֲרוֹן רִנּוּנַי

יַזְכִּיר אֶת הֵד שִׁבְרֵי מַחְשַׁבְתִּי

וּמִי יִתְאוֹנֵן וְיִצְעַק וְיִגַּע

בַּכְּאֵב הַשּׁוֹכֵן בְּתוֹךְ לְבָבִי

וְחֹשֶׁךְ עָמֹק

עָשׂוּי לְלֹא חַת

נָעוּץ כָּחֶרֶב

בְּתוֹךְ סֶלַע מַצְפּוּנִי

וְקֵיסָר שֶׁהָפַךְ

לְעֶלֶם מֵת

וְנִשְׁאַר עַתָּה

רַק אֶבְיוֹן חֲרִישִׁי

וְנָדַם הַשִּׁיר

נָמוֹגוּ צְלִילֵי

הַתָּו הָאַחֲרוֹן שֶׁנִּכְתַּב בְּדָמִי

עוֹד נוֹתַר קְצָת חוֹתָם

עוֹד נֶאֱסַף, עוֹד לֹא תַּם

אֶת אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי עַל מִטָּתִי.

הַכֹּל עוֹבֵר, 

אֲפִלּוּ הַצִּפּוֹרִים יוֹדְעוֹת. 

כְּשֶׁרוּחַ קָרָה 

פּוֹרַעַת נוֹצוֹת 

הֵן מַתְחִילוֹת לְהִתְרוֹמֵם, 

מְחַפְּשׂוֹת בַּיִת חָדָשׁ. 

הַכֹּל חוֹלֵף, 

רוּחַ תְּסַפֵּר הַכֹּל. 

אֵיךְ נוֹצַר וְקָמַל 

קָם וְנָפַל, 

אֶת כָּל קוֹרוֹת  

הַאֶרֶץ הַזֹּאת. 

אֵיךְ שָׁמַעְנוּ 

עַל הַמַּעֲבָר 

אִם הַנֶּצַח 

כְּלָל לֹא קַיָּם עֲבוּרֵנוּ? 

וּבְצוּרָה חֲלוּפִית, 

מַהוּ הַדָּבָר 

שֶׁאֵינוֹ חוֹלֵף? 

אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת הַתְּשׁוּבָה, 

אֲפִלּוּ אֲסַפֵּר לָכֶם אוֹתָהּ בְּעַצְמִי. 

הַדָּבָר הַיָּחִיד  

שֶׁלְּעוֹלָם אֵינוֹ חוֹלֵף 

הוּא אֲנִי. 

זאת מדי־ערב

טבילה בבריכת לא־כלום.

הלא־כלום הזה, מדי־ערב

מְאַכֵּל ומאכל

עד לנקודה האינפיניטיסימלית

הגו סיגים בלא־כלום.

ואני בהחלט טהור יותר, אם אני נותר בַּלא־כלום.

ועצוב יותר.

לומד לוותר.

וידיי מלאות בלא־כלום

ולבי גדוש עד גדותיו בלא־כלום.

ואת הלא־כלום הזה כבר אסור לחבק

ולא את הבקבוק לשבור, כבר אסור.

ניוותר,

ניוותר בלא־כלום,

אך ניוותר.

דרך תריסים פתוחים, הרוח מכניסה קור עוקצני אל חדרי הקטן ודל הריהוט. כפות ידיי מעקצצות בעיקשות, אני מתעלם ופותח את הקופסה הגלילית, המכסה ניתק בקול נקישה,

משאיר על אצבעותיי סימנים. 

משב רוח מרים את קצה מכתב ההתאבדות שלי באוויר, כמעט מפיל אותו מהשולחן.  

כדאי שאשים עליו משהו, שלא יעוף ברוח. הקופסה, אשתמש בה כמשקולת, יהיה בכך משהו סימבולי. 

בהטיה קלה של הקופסה שלוש גלולות נופלות ממנה אל כף ידי החיוורת.  

אני מרים ובוחן אותן באור הירח הקלוש, אני מקווה שזה מספיק. 

אני סוגר את הקופסה ומניח אותה על המכתב, הדיו מבהיק באור הלבנה   

קצה אפי לח, יש נייר בכיסי? 

ידי מפשפשת בכיס השמאלי, הוא ריק. אני מנקה את אפי בקצה השרוול,  

יללות הרוח מתדפקות על התריסים כמו מארש עגמומי ואפל.  

אני לבד. אתמול שוחחתי עם פרוצה, שנאתי אותה. שנאתי את הדחף לשרוד בכל מחיר, שנאתי את המחיר שכל אחד משלם בתמורה לחייו. 

לאנשים שונים ישנם מצבים בלתי אפשריים שונים, ובשבילי המצב הנוכחי הוא בלתי אפשרי. 

חרדה סתומה החלה לקונן אצלי, הפסקתי להתעניין באוכל ונשים. האינסטינקטים החייתים שלי נחלשו, אני כמו ברזל לוהט שהושלך אל חבית מים צוננים, בדרך להפוך לחרב קרה.

אבל אני לא רוצה להפוך לחרב. 

נחש קדמון רודף אותי, הוא פותח את עיניו בבוקר ועוצם אותן רק כשהשמש שוקעת.  

הנחש רודף את כולנו, ברי המזל פשוט לא רואים אותו מתקרב.  

אכילס והצב, הוא לא תפס אותי, אבל הוא מהיר ממני משמעותית, אני יכול לחוש בהדי לשונו המצליפה.  

אל תאשימו איש, ובכלל – אל תחפשו אשמים! אם תתחילו לחפש – רבים יורשעו בדין! 

זאת תורת האדם - תנהג עימו באהבה, והוא יקבל אותה כמובנת מאליה. 

נהג עימו בריחוק – נגזר עליו שיחפש את קרבתך בכל מקום.  

שריקות הרוח מתחזקות והזמן נוקף, עננים דקים מכסים את הירח כמו צעיף משי המוטל על צווארה הלבן של איזבל אשת אחאב. הגלולות נוקשות בכף ידי האחת ברעותה.

אם בבוקר הרגשתי שיש הרבה מה לומר, בערב נגמרו לי כל האותיות, לא נותרו עוד מילים.  

אני מביט בתקרה, ידי פוכרת עצמה מעל פי, גלולות נופלות בהססנות לתוכו. 

כעת אני יושב דומם אל מול הירח, ידיי נחות על ברכיי, הירח שבורח מהערפילים הדקים זורח באור מיוחד.  

נפרד ממני לשלום, הוא מגלה לי את יופיו האמיתי.  

כפות ידיי כבר לא מעקצצות, הרוח מלטפת ומרגיעה אותי.  

עכשיו הכל בסדר, גם הלילה נפרד ממני לשלום. 

אני נשכב על הרצפה הלחה. קצהו הלבן של המכתב קורץ לעברי בשובבות ממרומי השולחן.

רק שלא יעוף עם הרוח, אני חושב, וזאת המחשבה האחרונה. 

בכל הרגעים שחשבתי שאתה לא נמצא,

הוכחת לי כמה אתה כאן.

ובימים שרציתי ללכת,

השארת אותי.

לא וויתרת.

אומנם לא נלחמתי בעזה,

אבל סידרת לי מלחמות אחרות.

ובזכותך ניצחתי אותן.

ובכל הרגעים שכמעט לא הייתי,

זה כי בכוח שלך לא האמנתי.

לא האמנתי שיש מלך שיכול להסתכל ולהגיד שזאת הבת שלו.

ואתה הסתכלת.. ולא רק שאמרת-

אלא ממש הכרזת:

זאת הבת שלי.

ובאמת הרגשתי. ומרגישה.

וידעתי מתחת לכל הקליפות,

שנשמה שנתת בי- טהורה.

ולא פלא, שיש מלך שאמר והיה העולם.

שהרי רק מלך כזה,

יכול להכריז בכל העולם על כל הילדים.

ולא לוותר עליהם לרגע.

ולהפך, לאהוב אותם. לחנך אותם. ולהיכנס בכוח.

ברוך הוא!

שחור

הכל שחור

מכונית לבנה שחורה

עץ ירוק שחור

אין צבעים

אין חיים

וזה היה קשה

קשה מאוד

לנסות לבקש

להתחנן לעזרה

שיראו אותי

יסתכלו עליי

לא רציתי

להיות חלש

נזקק

מסכן

אבל כבר לא יכולתי

לא יכולתי

להמשיך לשרוד

לבד

לבד

לבד

בתוך כל החושך סביבי

וימש חושך

וזה כואב

כואב בכל הגוף

דוקר

צורב

חודר לעצמות

וכל מה שרציתי

שיראו אותי

קצת עזרה

חיוך קטן

שיגידו אנחנו איתך

נעזור

אבל התשובה קבועה

"אין לנו מה לעשות"

במבט חומל

אבל לא רחמים על מצבי

פשוט חוסר אמון

"אתה בסדר"

אומרים ותופחים לעצמם על השכם

הצלתי עוד מישהו אומרים לעצמם

שקרנים

נבלות

אני כאן לבד

פשוט ממשיך לשקוע

בתוך הבוץ השחור

דממה שעוטפת אותי

אין חיים

אין צבעים

אין תקווה

אז דעו לכם

כל אותם יפי נפש

מגוהצי מדים

לובשי דרגות

הרגתם אדם

אולי לא גוף

אבל נפש כבר אין

אם הגוף מת

עושים סטיקר יפה

עם תמונה מחוייכת

והנשמה עדיין נשארת

אבל אם הנשמה מתה

יש גוף שממשיך להסתובב בעולם

אבל הוא לא מחייך

הוא ריק

עור ועצמות

מת-חי

לא יודע מה יותר

מת או חי

...

סוף שהוא לא סוף

שוב אני פה, אחרי חגים שיש בהם טריגר מתמשך (וגם הרבה שמחה, ב"ה)

רוצה לכתוב קטע יפה. משהו אמיתי, חשוף, נוגע. לתאר במילים יפות, בשיר, אולי עם חריזה, אולי איזו סיומת חוד פואנטה או דימויים מרגשים.

אבל אין לי מילים יפות, אין לי פואנטה לשמור לסוף, אין לי דימוי. יש לי רצון פשוט, שורף:

אני רוצה ילד. רוצה לנשום אלי את הריח של התינוק שלי. רוצה לחבק גוף קטן, פצפון, בידיעה שהוא שלי, שהוא נוצר בי, ואני אמא שלו. רוצה להצמיד אלי ילד בוכה ולנחם אותו בחיבוק ארוך. רוצה לתת ממני, את כל כולי, לעולם הזה המופלא שיקרא הילד שלי.

ואין לי ילד, והרצון הזה שורף לי, את כל המילים היפות, החרוזים והדימויים.