אבל הכותבת ביקשה לפרסם.
בס"ד
הכותל עמד שם ושתק, היא נעצה בו עיניים מוכיחות בלי לשים לב לכל העיינים
של אנשים עם לב של אבן הננעצות בה, הנהנות מעליבותה. צועקת לכותל שידבר,
שהוא לא יכול לבגוד בה ככה, שהוא פשוט חייב לה הסברים.
אנשים חשבו שהיא חולת נפש, הכותל מלא בכאלה, שהם לא מספיק לא שפויים
בשביל להיות במוסד, או שהם יותר מדי בודדים בשביל שמישהו ישלח אותם לשם.
היא מהסוג הראשון, לא מספיק חולה, פחות מדי בודדת.
תמיד כל כך הרבה אנשים מסביבה, תמיד כל כך הרבה אנשים בכותל, מפריעים
לה להיות איתו לבד ולצעוק עליו את כל מה שהיא מרגישה.
היא יושבת פה כבר חודש כדי למצוא ז\מן איתו לבד, אבל נראה שיש עוד כמה
עקשנים כמוה, שלא עוזבים אותו לבד איתה. היא ניסתה לגשת, שיסדרו תור,
שלכל אחד יהיה אותו קצת, אבל הם לא הקשיבו, המשיכו להסתכל על הכותל
שקט ולחכות שהוא יענה, או שיתקטן קצת כדי להיות רק שלהם, שיכולו לשים
בכיס ולשמור עליו קרוב אליהם. אבל לה נמאס רק להסתכל ולוותר לו לשתוק
אז היא צועקת עליו שידבר, תופסת לו חזק חזק את האבנים והפתקיפ ובוכה
עליו שיענה. והוא בשלו שותק אז היא החליטה ללכת עד הסוף, לשבות, היא
תצעק עד שייגמר לה הקול, תצעק סתם אה או אוי ונראה מי ינצח. קודם
שצעקה הלכה לשתות, להרטיב את הגרון במים עכורים מהברזייה שלו, ואז
להשתעל ולכחכח ולהיות בשקט שבעה לילות ושבעה ימים כדי שיהיה לה כל
הכוח שבעולם למולו. כשסיימה להתכונן התקרבה אליו בשקט בשקט שלא ישים
לב שהיא מתקרבת, בלי לדחוף, רק כשאנשים זזים קצת היא עושה עוד צעד,
מחכה שכולם יגמרו לנשק ומסתכלת עליהם חושבים שהרגישו שהוא נישק אותם
בחזרה. בלי להוציא מילה היא נעמדת צמוד אליו, אנשים מתחילים לזהות אותה,
המשוגעת שצועקת על הכותל, מתרחקים ממנה כאילו לבקש תשובות זאת מחלה
מדבקת. הם לא יודעים מה מחכה להם היום, היא חושבת. גם הוא לא יודע אפילו
שהוא יודע הכל.
היא כבר צמודה אליו ומחפשת את העיינים שלו שאיש לא ראה כבר שנים אבל
היא מוצאת ומסתצכלת לתוך לתוך העיינים בלי הצבע וצועקת עליו. צועקת את
מה ששתקה שבע ימים ושבעים שנה ואלפיים שנה. היא לא יודעת מה קורה
מסביב. היא שומעת את עצמה צועקת ועוד מישהו צועק ביחד איתה בשקט,
היא פוחדת שהיא הוזה, מנמיכה קצת את הצעקה והוא מגביר כדי להשלים אותה.
והם צועקים צעקה גדולה ומרה. הוא איתה והיא לא יודעת מי איתה ומי לא.
פותחת את העיינים ומחפשת . הכותל ריק, רק שלה ושלו, וזהו הוא שצועק.
מתפלל בשבילה והיא בשבילו. היא שותקת והוא צועק חזק יותר מכל הקולות
ביחד. וכשהוא מגיע לשיר, הוא נופל. מתפרק למולה, שוכב לצידה ומחבק אותה.
הם שותקים, בלי להרוס את הרגע של הלבד שלהם ביחד.
הוא מתקרב ואומר לה שהוא תמיד עונה, בלחישה.
אז היא לוחשת לו שוב
שובה אלי.
הוא מסתכל בה באלף עיינים ואומר שעדיין לא הגיע הזמן
עדיין יש אנשים עם לב של אבן.
