יש גיל שבו אתה יכול להציג בפני ההורים את דעתך, ולהחליט שאתה הולך בדרך הישרה, אותה מצאת בעמלך ויגיעך למציאת הדרך הנכונה.

הגיל הזה, משתנה מאדם לאדם, ליתר דיוק מדובר בשלב, שבו האדם עובר מגיל הנערות שבו הוא עושה מה שמתחשק לו, ואז יותר מתמיד הוא צריך מישהו שיגיד לו מה לעשות כדי שהוא לא יתרסק, אל הבגרות שבה האדם מחליט מתוך שאיפה אמיתית לבניין העולם ללכת בדרך מסוימת והדרך שההורים שלך רוצים היא דרך אחרת. בשלב הזה, האדם יכול לבוא להוריו ולומר להם שהוא מצא דרך נכונה יותר, והוא הולך בה, והוא ישמח שהם יעזרו לו ויצטרפו אליו, וכמובן, שמכיון שהוא לא סתם מקשקש בשכל, הוא מוכן לשבת ולדבר איתם על הדברים שהוא רוצה ומה שמפריע לו בדרכם.

ללכת אם האמונה שלך  תמיד. הרי מה זה "איש באמונתו יחיה"?!

ללכת בדרכך זה לאו דווקא אומר למרוד בהורים.

אם בחרת בכ"ז ללכת בדרכך שלך וזה ההפך מהורייך, זה מרידה בהם.

אני חושבת שמגיל 18! מאז את לא ברשותם! הם לא יכולים להעיר לך על דרכך!

לפעמים,כל אחד בוחר את דרכו הרבה יותר מוקדם. ואם את מרגישה שדי את לא יכולה עם דרכם.

תסבירי. תדברי. אל תטרקי ככה את הדלת ביי אני הולכת הדרך שלכם לא טובה.

הם יקשיבו. אולי יהיו עצובים. אולי יכפו בכוונה כדי לחנך אותך, בכ"ז את עדיין ברשותם.

ועכשיו שאני חושבת עלזה השאלה לא נראית לי כ"כ.

בהצלחה, אחות!

מאחלת לך שתעשי ר-ק טוב! והתרווי להורייך הרבה נחת!!

תדעי- שהדרך שה' מכתיב לנו זו ה-דרך!! הוא היחיד שבאמת יודע מה טוב לך!!

אל תחפשי דברים אחרים!! אל תלכי חשוכה אחר החברה!! אל תכנעי ללחץ חברתי!!

הדעות שאת חושבת..

למרות שהם בכלל לא מסכימים עם זה..

לעולם אנחנו לא "מורדים" או הולכים רק לפי דעתנו גם בגיל 8, 18 או מאה! ההורים שלנו נותנים לנו את הכלים והמתפחות לחיים שהם היו רוצים להעניק לנו על פי יכולותיהם, הם לא היו רוצים מינהסתם שעד גיל 18 "נסחוב" תדרך שלהם ות'הערות שלהם ובשמונה עשרה ויום נשים פס יענו רק כי עד עכשיו כיבדנו במרכאות כמובן או שעד עכשיו סבלנו אותם בשקט, לא ממש לא!

הדרך שהם מנתבים לנו, על פי ההלכות שהם הולכים היא מה  שאמורה להישאר איתנו גם בגיל 17 (שרק על פי איזו תעודה עם תמונה בצבע כחול מראה שאנחנו כביכול "גדולים".)

. ואין לזה גיל כל כך.. כמובן שאם ממש דעותייך שונות אז מתישהוא תציגי מה שאת מאמינה בו אבל שתדעי שהם יודעים לרוב מה טוב בשבילך גם אם זה קשה ומתסכל...

בהצלחה נשמהה!

חוץ מהזמן שבו האישה מצווה ללכת אחרי בעלה, והאיש מצווה ללכת אחרי אשתו

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....