ביטחונה של בתך קודם לכל,אין שום תירוץ לאלימות

ושאמא שלה יכולה להעניק לה בטחון ולפרוס עליה רשת הגנה במקרה הצורך.

בשורה התחתונה-

         נהגת בסדר גמור,

ובתור אב לילדה קטנה ומתוקה שבהחלט נוהגת לכפכף חברות שלה (ושניה אח"כ עושה להן "טובה" עאלק) אני הכי ישמח אם מישהו יעמיד אתה במקומה ברגע שזה קורה 

אם היא תגיד שזה הגיל ואין מה לעשות אז תפסיקי להזמין אותה לחודש-חודשיים

אם זה קורה פעם ב... אז זה באמת גיל אבל אם זה קורה בקביעות אז זה ממש לא בסדר ואין שום סיבה שבת שלך תסבול

ורב הילדים בגיל הזה בהחלט מבינים את העיניין

וגם אל תלכי אליהם

אומנם בת של של שכנים מפונקת וכאילו לא מבינה מה היא עושה אבל בת שלך לא אמורה לסבול בגלל זה

הילדה שלי עוד תינוקת, אבל אני לא מדמיינת מצב שמישהו מכפכף אותה ואחרי זה נפגשים שוב.

אבל יכול מאד להיות, שאני עדיין צעירה באמהות ולכן מגוננת יותר מדי...

אני מתפלאת על התגובות כאן...כאילו היא איזו מפלצת אלימה.

לפותחת השרשור- כל עוד את שולחת את הילדה שלך לשחק עם הסביבה קחי בחשבון שמדי פעם היא תחזור עם נשיכה או משהו כזה. ככה זה ילדים בגיל הזה ואת לא יכולה לחנך את כל העולם.. לא קשור לפינוק, לא קשור לאלימות, זה קשור לסוג של תקשורת של הילד. רוב הילדים הנשכנים והמכים מפסיקים עם זה מהר מאד.

אם את רוצה לוודא שהילדה לא מכה את בתך, פשוט תשלחי אותה הביתה ברגע שהיא מגיעה. לא בצעקות אלא בחביבות. אולי אפילו תני לה ופל או משהו כזה ותשלחי אותה לדרכה.

או שפשוט תשבי לידם כל הזמן.

אבל צעקות וכו' ממש לא שייך על ילדונת בת שנה וחצי. היא תינוקת בעצמה.

אבל לילדה שמקבלת מכות לא כואב פחות מזה 

וזה גם יכול להיות מסוכן

מה אם היא תשרוט עיניים חס וחלילה או תיתן מכה עם צעצוע כבד?

כמו שכתבתי שאם זה קורה בקביעות אז זה לא בסדר

וברור שלא משאירים בגיל הזה לשחק לבד או בהשגחה של בת 5 אלא יושבים איתם

ואני אישית נגד עשיית טובה כשלא ביקשו. צריך להגיד בטון ברור שלא מרביצים ואם זה לא עוזר אז להרחיק ולנסות להסיח תשומת לב. ולא להגיע למצב שזה יהיה מן משחק קבוע כשאחת מרביצה ושנייה בוכה

ובעיקרון זה תפקיד של שכנה של פותחת השרשור להתמודד עם זה

ועוד משהו שאם משדרים לילדה שזה בסדר שהיא תרביץ כל עוד היא תעשה טובה אחר כך אז היא פשוט תמשיך עם זה הלאה

גם בגיל יותר מאוחר

גם הילד הכי עדין  והכי שקט יכול פתאום לתקוע בחבר שלו משחק כבד בראש או משהו כזה.

זה לא נחשב לאלימות. יש פעוטות יותר אגרסיביים מאחרים.

ואני מסכימה איתך שצריך לומר לא בטון ברור ואם יש צורך גם להרחיק.

אבל בשום אופן לא להתייחס לילדה השניה כאלימה, או כפוגעת.

אם החלטתם לגדל את הילדים שלך בתוך חברה אנושית ולא בבידוד, אז דעו לכן שיש כל מיני סוגי ילדים ולא תוכלו אף פעם להגן עליהם באופן טוטאלי.

אגב, הייתה תקופה שהבן של השכנים היה מציקן. אז כל פעם שהוא היה מגיע הייתי נותנת לו ופל או שלוק ומסבירה לו שאי אפשר לבוא לשחק עכשיו. ככה הפרדתי בינו לבין הבת שלי ומצד שני גם עשיתי את בחביבות ובטח שלא כיניתי אותו אלים....

עובדה שאמא שלה באה כי היא ידעה שהילדה לא היתה בסדר

וזה מתחיל מזה שאומרים אבל הוא תינוק,לא מבין,מסכן תעזבו אותו וכו כי להורים אין כוח לחנך את הילד ולשים לו גבול

(כניראה שאין עשן בלי אש אבל זה לא הנושא

מה לעשות שזו התפיסה הרווחת היום במקומותינו והילדים סופגים מצוין

התפקיד שלך הוא לדאוג לבת שלך.

מצידי שכולם ינשכו אחד את השני, אבל לא את הבת שלי ובטח שלא בבית שלי.

יש מספיק ילדים שלא נושכים שאפשר להתחבר איתם.

בתור אמא לשני סוגי הילדים...

לא הייתי מוציאה בכעס (ציינת שזה לא היה בשלוות נפש) פעוטה בת שנה ו-8 חודשים.

זה בדיוק הגיל של בנותיי ומזעזעת אותי אפילו המחשבה הזו..

למרות שגם לי כאן יש שכנים לפעמים אלימים קצת וגם הבת לפעמים נושכת ומרביצה,

בכל זאת- היא תינוקת עדיין. אפשר להרים אותה או יד ביד ולקחת אל הבית שלה תוך כדי נזיפה.

ואם דלת הבית שלה הייתה סגורה??? היא עוד לא בגיל שהיא יכולה אפילו לפתוח אותה לבד! או לצאת לכביש.

או סתם לבכות מחוץ לדלתות הבתים.

תודה על תגובותכם התומכות וגם אלו שלא.

נהורא וצורית, תודה על תגובותיכן. בעיקרון אני מסכימה שצריך לשדר לילד גבולות לא מתוך כעס.(לא תמיד זה עובד לי אצל ילדיי) אני באמת הרמתי אותה והוצאתי אותה אל מחוץ לבית (והיא יודעת לפתוח לבד את דלת ביתה,ובד"כ היא גם פתוחה, אנחנו גרים בקרוונים), אני לא יודעת איך דמיינת את תגובתי, אך כתבתי שזה לא היה בשלוות נפש כי באמת הייתי בסערה פנימית. לא צעקתי עליה אבל הרמתי אותה ואמרתי לה בתקיפות לחזור הביתה. ייתכן ורק מעצם המעשה היא נעלבה, כי רצתה להמשיך ולשחק בביתי, אך אני מאמינה כי גם השדר משפיע וכאן מסקנתי מהדיון:

באמת טוב להציב את האידיאל, שאותו מעשה, דהיינו להוציא את הילדה החוצה, ייעשה פשוט מתוך רוגע (לא הייתי נותנת צ'ופר כי אז זה כמו שכר על המעשה, ואני לא רוצה לחזק מעשים כאלו), ולקחת את הדברים בפרופורציות כי זו רק ילדה קטנה.

ספציפית לגבי הילדה הזו, אך לא בהכרח נכון לשאר הילדים, לא הייתי מזהירה כמה פעמים לפני ההוצאה כפי שהציעו פה, כי זה היה מכניס אותנו למעגל קסמים של דריכות לקראת הבאות, והיא הייתה חוזרת ומרביצה, כמו משחק כזה..

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

כדי להתמודד עם זה. 

כנראה היא פיתחה חרדה מ'נטישה', שלא יחזירו אותה הביתה בסוף היום, אגב זו חרדה שיש להרבה ילדים, אבל רובם מצליחים להתגבר עליה עם התערבות קצרה.

במקרה של הבת שלכם, נשמע שזה התפתח למשהו גדול, וכדאי לכם לקבל הדרכה מתאימה.

אני ממליצה מאד ללכת להדרכת הורים בגישת 'הסמכות החדשה'. גישה קצת אחרת מהדרכות הורים רגילות וצריך מטפל שהתמחה בשיטה.

היא מיועדת בדיוק למקרים כאלה, ואני מכירה כמה מקרים דומים שזה ממש עזר ופתר את הבעיה. (אפילו אצל ילד ששנתיים לא הלך לבית ספר והם ניסו המון דרכים להחזיר אותו, וכשעשו תהליך של הסמכות החדשה זה פתר את הבעיה).

מצרפת קצת מידע על הגישה ואיך לפנות אליהם הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה - מרכז הסמכות החדשה

בהצלחה!!

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....